רחל אביד, אם בית דין משמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב, יחד עם חבריה להרכב, מתעקשים שלא לשמוע, או שלא להבין, טענות בסיסיות לעניין חוסר הסמכות שלהם.

בנוסף לכל הם מגלים חוסר הבנה מוחלט בעקרונות משפטיים בסיסיים ביותר, או שהם עושים את עצמם שהם אינם מבינים.

הגדילה לעשות המטרוניתה הזאת, בנטלה לעצמה שררה לא-לה, במקום להעביר להרכב עצמו את מה שצריך.

אולי הדברים האלה, אשר כתבתי לה, יעירו אותה, סוף-סוף:

גב’ אביד רחל,

עזות-המצח שלך עוברת כל גבול, ואל תגידי לי “באיזה סגנון אדוני מדבר”, כי אני מדבר בסגנונו של כבוד בית המשפט העליון.

רק אצלכם, במשפט ה”חברים”, סגנונו של כב’ ביהמ”ש העליון נחשב ל”לשון ביבים” כאשר ה”נתינים” שלכם משתמשים בו, אבל, על חמתכם ועל אפכם, אני אמשיך להשתמש בסגנונו של כב’ ביהמ”ש העליון, ומי שימנע ממני (או ינסה למנוע ממני) את הזכות הזאת, אני אגדע את ידו.

האמור לעיל חל גם על האמור להלן.

למקרה שהשמדת את ההבהרה הנוספת שלי (ממש לא יפתיע אותי, כי זה היחס שלכם לכל מה שאני אומר), היא מצורפת כאן שוב.

ההבהרה הנוספת שלי מצריכה עיון-מחדש ע”י ההרכב, ואין לך שום סמכות, אלא להעביר להרכב, ושם תוכלי להמשיך ולעלוב כאוות-נפשך באינטליגנציה שלי.

במאמר מוסגר אציין כי חשפת את בורותך אם – רק אם – את מתכוונת, בסע’ 2 ל”החלטה” שלך מיום 20.1.2010, לרמוז לי כי השגות על החלטות-ביניים ניתן להעלות רק בערעור על פסק-הדין כולו.

לידיעתך, השגות על החלטות-ביניים ניתן להעלות גם בפני הערכאה שנתנה אותן, בכל עת, ואפילו אם אין נסיבות חדשות (אם תחפצי – למקרה שאת לא יודעת מה זה “תחפצי”, המילה הזאת מצוייה בכל מילון עברי מצוי – לקבל אסמכתא לכך, אתן לך בחפץ-לב, ובהתנדבות גמורה).

במיוחד אמורים הדברים כאשר מדובר בסמכותה של הערכאה.

נא להפסיק להתווכח אתי.

נא להעביר את ההבהרה הנוספת, יחד עם דברי כאן, לטיפולו של ההרכב.

לא אתייחס לשום דבר בתיק הזה, לפני שאקבל את עמדתו של ההרכב,

 

שמחה ניר, עו”ד

בד”ם 97/08

בביה”ד המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי-הדין בת”א

הקובל: הוועד המחוזי

נגד

הנאשם: שמחה ניר, עו”ד

הבהרה נוספת בעניין הסמכות המקומית

1.             אתם, מן הסתם, “מתים” שאני אבקש לפסול אתכם, כדי שתגידו כי “החלטה דיונית (ולאו דווקא דיונית) שגוייה אינה יוצרת עילת-פסלות, והתרופה של המשיג עליה היא בערעור”.

2.             אבל כדי שלא אפול למלכודת כזאת, אני חייב לעשות כל מאמץ אפשר כדי לבדוק אם ההחלטות שלכם אכן נובעות מדיעה קדומה, או שהן נובעות מאי-יכולתכם האינטלקטואלית לדון בחומררב מדי בהעלם אחד.

3.             בהבהרתי הקודמת אמרתי כי –

בשלב זה אתם, הדיינים, עדיין עומדת לכם בעיני חזקת תום-הלב, יחד עם ההנחה שאתם לא מסוגלים להשתלט על יותר מדי טענות בו-זמנית (מעבודתכם המקצועית מן הסתם נתקלתם לא-מעט בתופעה הזאת אצל שופטים לא-מעטים).

ומהסיבה הזאת צמצמתי את ההודעה הקודמת לטענה אחת בלבד: טענת חוסר הסמכות המקומית.

4.             אבל מסתבר כי גם טענה אחת הינה כבדה מיכולתכם, ולכן “אעמיס” עליכם כעת רק בת-טענה אחת, ואם גם זה יהיה כבר עליכם, אוריד את המינון לנכדת-טענה, ולנינת-טענה – הכל כדי להקל עליכם.

וכמו שאמרתי לכם בהודעתי הקודמת – רק תגידו שאני לא נחמד ומתחשב בחלשים.

5.             בניגוד לאיך שאתם אולי מנסים להציג אותי בהחלטתכם מיום 27.12.2009, אני לא אידיוט ולא אנאלפאבית, ואף כי איני משפטן דגול כמותכם, ידיעותי הדלות בשפה העברית די בהן כדי לאפשר לי הבנתם של מסמכים – אמנם לא ברמה המשפטית, אבל בהחלט ברמה הטקסטואלית.

מכאן תבינו כי לא נעלם מעיני מראה-המקום של פסה”ד בבג”ץ 2128/05, אותו ציינתם בהחלטתכם הקודמת לנ”ל (בה לא טרחתם לציין את התאריך), ולכן סעיף 1 להחלטה האחרונה, בו אתם מפנים אותי אל מראה המקום האמור, אינו אלא בזבוז דיו וזמן שיפוטי, והסחת-הדעת מהטענה האמיתית.

6.             בסע’ 5 להודעתי הקודמת אמרתי (ההדגשות במקור):

אתם, ביזמתכם, חיטטתם במאגרי הפסיקה, ומצאתם פס”ד כלשהו בבג”ץ 2128/05.

אתם רשאים לחפש בפסיקה אסמכתאות משפטיות בלבד.

מאידך, אינכם רשאים לחפש בה מימצאים עובדתיים, מעשי-בית-דין וכו’.

בוודאי שלא ביזמתכם.

במיוחד אמורים הדברים כאשר את פסה”ד מצאתם במאגר לא-רשמי.

7.             כעת, אם יש לכם טיפ-טיפה של יושר אינטלקטואלי, תתייחסו, בבקשה, לבת-הטענה הזאת.

8.             לשנה הנכנסת (2010) אני מאחל לכם את מה שאתם מאחלים לי.

באותו הכבוד שאתם רוחשים לי,

 

שמחה ניר, עו”ד

 הנאשם