עו”ד רחל בן ארי, יו”ר ועד מחוז חיפה, לשכת עורכי-הדין: למי בדיוק את דואגת?
עו”ד רחל בן ארי, יו”ר ועד מחוז חיפה, לשכת עורכי-הדין: למי בדיוק את דואגת?
|
דואגים לפרולטריון
עוד רחל בן ארי, מבכירי לשכת עורכי-הדין, מגינה על זכות קיומה של הלשכה, כמגינה על עורכי-הדין הצעירים, החלכאים והנדכאים *** האם היא באמת דואגת לפרולטריון, או רק לעצמה ולחבריה הדשנים והמלוקקים?
שמחה ניר, עו”ד
2.11.2009
לכבוד
עו“ד רחל בן ארי
יו”ר הוועד המחוזי
לשכת עורכי הדין
חיפה
נכבדתי,
הנדון: זכות קיומה של לשכת עורכי-הדין, לשיטתך, ועוד
הרשי לי להתייחס לדברים שאמרת ביום 21.10.09, בטקס לציון פתיחת שנת המשפט.
לדברים שאמרת אשר אינם לרוחי, ולדברים שאמרת שהם דווקא לרוחי.
על פירוק הלשכה והפיכתה לגוף וולונטארי
לפני שאכנס לתוכן דבריך, אציע לך, כבר במקום הזה, פשרה: משאל-עם בין חברי הלשכה, בשאלה הזאת ממש.
נראה אם יהיה לך האומץ להתנגד.
בדבריך בטקס הנ”ל התייחסת, בין השאר, לקולות הנשמעים בדבר פירוק הלשכה מתפקידיה הסטטוטוריים, וכה אמרת:
“לצערי הרב, יש מי שמעוניין לבטל את מעמדה הסטטוטורי של הלשכה ומעדיף שהפיקוח יהיה בידי משרד המשפטים. לא הייתי מתייחסת לכך במעמד זה לולא היזמה והקולות בעת הזו היו באים מיו”ר ועדת חוקה חוק ומשפט, חברי דוד רותם. והוא לא לבד”.
ועוד ציינת, בהקשר זה, כי –
“עורכי הדין החזקים והמבוססים לא זקוקים ללשכה. הם יסתדרו. אך מה יעשה עורך הדין הצעיר, או הפחות מוכר, אשר לקוחותיו אינם נמנים על ענקי המשק ובעלי הכח כאשר, למשל, בית המשפט יתעמר בו?”.
כיוון שאיני מכירך, אצא מהנחת תום-הלב שלך, למרות שכעסקנית בכירה בלשכה קשה לי להאמין בכך שאת לא יודעת מה עושה הלשכה, מה היא לא עושה, ואיך מתנהגים עסקניה.
אז יש לי הפתעות בשבילך, רחל: מי שרצים לתפקידי-המפתח בלשכה, ואף מוציאים מכיסם מאות אלפי דולרים, אם לא מיליונים, נמנים על שכבת-השמנת של עורכי-הדין, והם, אשר לדבריך “לא זקוקים ללשכה. הם יסתדרו” – דווקא הם-הם המגינים על קיומה של הלשכה: היא נותנת להם שררה, כבוד, מעמד, כוח – ובעקיפין גם כסף.
קחי, למשל, את עצמך – אשר לבטח אינך בגדר “עורך הדין הצעיר, או הפחות מוכר”:
· את, כידוע, לא נולדת עם כפית פלסטיק בפה. את נולדת לתוך אצולת המשפט החיפאית. את דור שלישי למשפחת עורכי-דין חיפאית ידועה. סבך, עו”ד דוד בר-רב-האי, היה חבר הכנסת החל מהכנסת הראשונה ועד הכנסת החמישית.
· אביך, עו”ד מאיר בר רב האי, המשיך את השושלת, ואת השלישית במשפחה. עד כמה המשרד הזה היה מן המבוססים אפשר להוסיף גם את העובדה שאחד השותפים במשרדכם היה השופט-לעתיד תיאודור אור, שאנחנו יודעים לאן הוא הגיע.
· בשנת 1997 עזבת את המשרד המשפחתי – לא כדי להתחיל מאפס, בלי כפית-הכסף-בפה שאיתה נולדת, אלא כדי לעבוד ממשרד גדול ומצליח למשרד גדול ומצליח עוד יותר – משרד רחל בן ארי, אדם פיש ושות’ – מהגדולים בעיר חיפה.
· משרדך מתמחה בתחומי מסחר שונים, משפט מנהלי, דיני תכנון ובנייה, ודיני עבודה, ומשמש כיועץ משפטי למרבית מוסדות החינוך הגדולים בארץ, כולל הטכניון, האוניברסיטה הפתוחה, המכללה האקדמית תל-חי ועוד.
· משרדך מעסיק צוות של 25 אנשי מקצוע, מתוכם 14 עורכי דין, והוא זוכה דירוגי D&B ו-BDI לשנת 2009 בתור מוביל בתחום ההשכלה הגבוהה, ועוד כמה תארים המעידים על היותו משרד שעושה הרבה-הרבה כסף.
לא, אין לי שום טענה נגדך על היותך עשירה ומלוקקת. אני מוכן להניח שעשית את עושרך ביושר, ולא גנבת מאיש אפילו אגורה אחת, אבל כשאני שומע אותך מגינה על הפרולטריון, על עורכי-הדין החלכאים והנדכאים, זה, עפעס, נשמע לא משכנע.
והנה את, הנמנית עם “עורכי הדין החזקים והמבוססים” ומשרדך “מדורג בצמרת העסקים בישראל”, השתלבת בעסקונת הלשכה ורצת לתפקיד יו”ר ועד המחוז – זה בוודאי עלה לך כסף רב, אשר אינו מוכר כהוצאה לצרכי מס – ובריצתך זו הגעת גם לאחד התפקידים הרמים והנחשקים בממסד המשפטי בישראל: חברות בוועדה לבחירת שופטים (וולב”ש).
חברותך בוולב”ש – הקרבה אישית ושליחות שאיש לא ייטיב ממך לעשותה, או נתח מהכיבודים והשררה?
האם את מאמינה שיכולתך להבחין (למשל) בין מועמד טוב למועמד מצויין לכהונה שיפוטית עולה על יכולתם של אחרים?
האם, כאשר בחרתם לאחרונה שלושה שופטים חדשים לבית המשפט העליון, נתת את דעתך, למשל, לשאלה איך יתמודד כל אחד מהמועמדים – אלה שלבסוף נבחרו, ואלה שלא נבחרו – עם טענות לא-נוחות אשר אינן מתיישבות עם התוצאה אותה סימן לעצמו מראש?
קחי, למשל, את הטענה לפיה כביש האגרה, כביש 6, הוא רשות-היחיד ולא רשות הרבים, ולכן דיני התעבורה אינם חלים בו, אלא אם שר התחבורה חתם על הודעה לפי סעיף 74 לפקודת התעבורה.
כדי שלא ניכנס עכשיו לליבונן של סוגיות משפטיות אשר ייתכן ואת עצמך לא מצוייה בהן, אני מוכן להניח, לצורך הדיון כאן, שהטענה הזאת אינה נכונה, משפטית.
אבל לטענה הזאת ישנם נימוקים כבדי–משקל, אשר מחייבים התייחסות, וניסיוני רב-השנים מראה כי השופט המצוי – גם בבית המשפט העליון – לא יתייחס לטענות האלה, ויפטור את עצמו בצמד-המלים הידוע-לשמצה: “נחה דעתי”.
והשאלה היא אם את, כאשר הצבעת כפי שהצבעת, נתת את דעתך לשאלה כיצד ינהג כל שופט כאשר שאלה כזאת תגיע לפתחו? אולי.
אולי באמת את מקריבה את עצמך, זמנך וממונך, ועולה לירושלים אך ורק למען מלאכת-הקודש אשר אחרים ייטיבו פחות ממך לעשותה. אולי. אבל אנחנו יודעים שאנשים יהרגו את עצמם למען הכבוד והמעמד הזה, אשר שום עו”ד “צעיר ובלתי מוכר” לא יזכה לו לעולם – ויהא הוא מוכשר כאשר יהא.
עורכי הדין החזקים והמבוססים, האם הם באמת “לא זקוקים ללשכה, והם יסתדרו גם בלעדיה”?
טענתך כי “עורכי הדין החזקים והמבוססים לא זקוקים ללשכה. (ו)הם יסתדרו (גם בלעדיה)” הינה, איפה, חסרת-שחר. הם זקוקים לה, גם זקוקים, ולכן הם יעשו את כל האפשרי כדי שהיא תמשיך לספק להם שררה, כבוד, מעמד, כוח – ובעקיפין גם כסף.
עובדה היא שגם את, אשר דווקא כן נמנית עם “עורכי הדין החזקים והמבוססים”, אלה אשר לקוחותיהם דווקא כן “נמנים על ענקי המשק ובעלי הכוח כאשר”, זקוקה גם זקוקה ללשכה, ולכן את מגינה עליה בחירוף-נפש כזה.
האם הלשכה באמת מגינה על “עורך הדין הצעיר, או הפחות מוכר”?
בואי, רחל, ניגש לשאלתך הריטורית, “מה יעשה עורך הדין הצעיר, או הפחות מוכר, אשר לקוחותיו אינם נמנים על ענקי המשק ובעלי הכוח כאשר, למשל, בית המשפט יתעמר בו?”.
התשובה הבסיסית היא שלא זו בלבד שהעסקנים הדשנים – כמוך, למשל – לא יעמדו לצידו, אלא ירדפו אותו, בשליחותו של השופט המתעמר.
אתם, העסקנים העשירים והחזקים, לעולם לא תלכו ראש-בראש מול “המערכת”, כי היא נותנת-לחמכם, וכי אלה אשר יוצאים נגד המערכת המושחתת הזאת “זוכים” לתפירת-תיקים אשר לא אחת מהווה עבורם גזר-דין-מוות מקצועי.
קחי, למשל, דוגמה אמיתית: שופט דוחה את הדיון בבקשה לעיכוב-הביצוע של ההוצאה-להורג, לצורך הערעור, למועד שהוא לאחר המועד שנקבע לתלייה. עורך הדין מנסה להסביר לו (כאילו שהשופט לא מבין זאת בעצמו) שדחיית הדיון תיצור מצב בלתי-הפיך.
השופט – חלאת–אדם – מסרב לשמוע את דבריו של עורך הדין, וממילא גם להקדים את הדיון בבקשה, ומה נותר לעורך-הדין לעשות? להשתמש בנשק שהוא עדיין לא “נשק יום הדין”, ולומר לשופט אדוני עושה צחוק מהעבודה – אולי זה יעזור.
ומה עושה הלשכה שאת כל-כך מגינה על עצם-קיומה? במקום לעמוד לימינו של החבר משלם-מיסיה, “עורך הדין הצעיר, או הפחות מוכר, אשר לקוחותיו אינם נמנים על ענקי המשק ובעלי הכוח”, “כאשר, למשל, בית המשפט מתעמר בו”, ולדרוש את סילוקו-לאלתר של השופט מכהונתו, היא רודפת דווקא את חבר-הלשכה, אשר עשה את כל מה שיכול – וחייב – היה לעשות, “בנסיבות העניין”.
ומה צריך היה עורך-הדין לעשות, “בנסיבות העניין”? להמתין עשר שנים עד שיקום מוסד נציב תלונות הציבור על שופטים, ולהתלונן בפניו … כך מוסדות הלשכה, אשר, לטענתך, מגינים על “עורך הדין הצעיר, או הפחות מוכר”, כאשר, למשל, בית המשפט יתעמר בו.
ואל תגידי לי שזה סיפור דמיוני, המצוץ מהאצבע. ההבדל היחיד בין הסיפור ה”דמיוני” הזה לבין הסיפור האמיתי הוא שבסיפור האמיתי לא היה עונש-מוות, אלא רק פסילה מלנהוג, אבל גם כאשר מדובר בפסילה “בלבד”, אי אפשר לדחות את הדיון בעיכוב-הביצוע עד לאחר תום הפסילה.
אם עדיין יש לך ספק באמיתות הסיפור, תוכלי למצוא את הסיפור כולו תוכלי למצוא תחת הכותרת יהונתן הקשקשן (4) – מה זה “מצדיק תחושה”?!
השופט עצמו, חלאת-האדם, הוא ארי אבן-ארי, סגן נשיא ביהמ”ש המחוזי בתל-אביב-יפו.
הנה כי כן, כאשר עורך-הדין הלא-מיוחס נזקק לעזרת הלשכה, זו מפנה לו מצח, ויוצאת נגדו, ולכן, כאמור, אל תספרי לנו שהלשכה מגינה על “עורך הדין הצעיר, או הפחות מוכר … כאשר, למשל, בית המשפט יתעמר בו”. שטויות במקרה הטוב, שקר-במצח-נחושה – במקרה הרע.
בתי המשפט עוברים על “לא תישא פני גדול”, גם לשיטתך – ואיפה הלשכה?
ואגב, כאשר את מעמידה אלה-מול-אלה את “עורכי הדין החזקים והמבוססים (אשר) לא זקוקים ללשכה (כי) הם יסתדרו (לבד)” ואת “עורכי הדין הצעירים, או הפחות מוכרים, אשר לקוחותיהם אינם נמנים על ענקי המשק ובעלי הכוח”, אשר בית המשפט “יתעמר בהם”, את, למעשה, מאשרת מהמקפצה כי בתי המשפט עוברים על “לא תישא פני גדול”, ונשאלת השאלה מה עשתה לשכת עורכי-הדין מאז הקמתה, בשנת 1961, כדי שהתופעה הזאת לא תתקיים?
היא לא עשתה שום דבר. עסקניה דאגו רק לעצמם, ואם הם דאגו גם לחברים מהשורה, זה היה רק בשביל זוטות שאינן קשורות למקצוע, כגון כרטיסי קולנוע בהנחה.
ולכן מה הפלא שדווקא עורכי הדין הצעירים והפחות מוכרים מבקשים להיפטר מעולה של הלשכה?
ואת יודעת מה? אולי אני טועה, ולכן, כפי שפתחתי, בואי תציעי למוסדות הלשכה לקיים משאל-עם בין חברי הלשכה, בשאלת החובה להשתייך אליה.
למעשה את לא צריכה להציע שום דבר ל”מוסדות הלשכה”. את מכהנת כיו”ר הוועד המחוזי, ושום דבר לא יכול למנוע ממך להעביר בוועד הזה החלטה לקיים משאל כזה בקרב חברי הלשכה במחוזך. זה כרוך בתקציב-אפס, וזה “מדגם ניסיוני” מספיק כדי לדעת אם יש להרחיב את המשאל לכל הארץ.
על גוף ולונטארי אשר ייצג את עורכי-הדין החברים בו
את אומרת-שואלת:
“… ומה יהיה תוקפה ותקפותה של מעורבות גוף וולונטארי שמאגד רק חלק מעורכי הדין (ולא ברור אם יקום, ומי יימנה עליו) בפני רשויות השלטון והכנסת בהליכי חקיקה? בהגנה על חשודים? בפגיעה בפרטיות? בשינויים מאסיביים באמצעי האכיפה לשם גביית חובות? בשינוי תקופת ההתיישנות? בחלוקת הסמכויות בין בתי המשפט? האם אפשר להשוות את זאת בכלל לכוח של הלשכה כשהיא מופיעה היום בוועדת חוקה חוק ומשפט ומגישה ניירות עמדה?”.
אז תירגעי, רחל. אני יכול להבטיחך נאמנה כי תחת הלשכה המתפרקת יקומו לפחות 2 – 3 ארגונים עצמאיים אשר יתחרו זה בזה מי יהיה טוב יותר עבור “עורכי הדין הצעירים, או הפחות מוכרים, אשר לקוחותיהם אינם נמנים על ענקי המשק ובעלי הכוח”, אשר “בית המשפט מתעמר בהם”.
בואי נניח שאפילו אם לא תהיה התארגנות המונים, יקומו שלושה ארגונים אשר יאגדו 1,000, 2,000 ו-3,000 חברים כל אחד – ביחד 6,000 חברים, ואם כל חבר משלם דמי חברי סמליים של 10 ש”ח לחודש – ביחד זה תקציב של 720,000 ש”ח בשנה.
את יודעת מה אפשר לעשות עם תקציב כזה? תני לי עשירית מזה, 72,000 ש”ח לשנה, ותראי איך אני לבד – בלי לקחת אגורה לעצמי, ובלי להעסיק שכירים – הופך את כל העולם, ומשיג תוך חצי שנה את מה שהלשכה הגדולה והמדושנת, עם תקציב של עשרות מיליונים בשנה, לא הצליחה לעשות בכמעט חמישים שנות קיומה.
בואי נתחיל בקטנות: משמרות-מחאה מול בתי המשפט, כאשר יש צורך להעיף שופט לא-ראוי: אם כל אחד מ-6,000 עורכי הדין יתרום חצי יום בחודש למשמרות האלה, יש לנו למעלה מ-300 מפגינים ביום, כל יום.
ואת יודעת מה? כאשר דברים כאלה יתחילו “לרוץ”, גם עורכי-דין לא-מאוגדים יגיעו, וגם אזרחים מן השורה לא יטמנו רגליהם בצלחת.
האם לשכת עורכי-הדין קיימה הפגנה אחת במשך עשרות שנות קיומה? א-פייג, כמו שאומרים ביידיש.
על כן, כאמור, הצעתי לך פשרה: בואי נקיים משאל-עם בין חברי הלשכה, בשאלה הזאת ממש.
המושחתים בע”מ
בביבליוגרפיה המצורפת למטה מכאן תמצאי, מלבד על הלשכה כגוף, גם כמה “פריטים” על כמה מכוהני האתיקה – ממש לא רשימה ממצה – אלה המדברים על “כבוד המקצוע”, ומביישים אותו “מכאן ועד להודעה חדשה”: שני נבחרי-ציבור (אילן בומבך ועמוס נצר) ופקיד אחד (עמוס וייצמן).
ראי כמה שתיתות מסתתרת בלשכה מאחורי סינורה של אמא-אתיקה.
ומה עם השחיתות בלשכה, שאינה מסתתרת מאחורי הסינור הזה?
קחי, למשל, את הצו המוחלט שהוציא עו”ד שלמה כהן בעתירתו לבג”ץ כנגד ראש הלשכה, כאשר הוא היה באופוזיציה במוסדות הלשכה: כיוון שהצו הזה לא היה “פרסונלי”, אלא כנגד ראש הלשכה כמוסד, הוא עצמו היה מחוייב על פיו, כאשר הוא עצמו היה לראש הלשכה.
אבל שלמה כהן צפצף על הצו שהוא-עצמו הוציא בבג”ץ.
השתן עולה לכם לראש, עסקני הלשכה.
וכעת לכופתאות: שחיקת השופטים
כדי שלא תרגישי יותר מדי בנוח, אני מרשה לעצמי להסכים אתך במשהו, אבל להציע משהו יותר משופר, ואולי אפילו יותר זול.
באשר לנושא שחיקת השופטים את אומרת:
“אין זה סוד שהתפקיד השיפוטי שוחק מאין כמוהו. יש הנבחרים בצעירותם וממלאים אותו משך עשרות שנים. לא לכולם זה מתאים. כדי לא לפגוע באי תלות ובעצמאות השופט – הייתי מבקשת להציע לשר המשפטים, נשיאת בית המשפט העליון ומנהל בתי המשפט לשקוד על הכנת תכנית פרישה מוקדמת לשופטים, אטרקטיבית דיה. שהרי יציאה מוקדמת מהמערכת לא צריכה להיות עונש ולא צריכה להיות תוצאה של לקות בתפקוד. ואם צריך להקציב לזה כמה שקלים – ראינו השבוע שיש מקורות זמינים מאוד …”.
אני מסכים אתך שיציאה מוקדמת מהמערכת “לא צריכה להיות עונש”, אבל אני לא מסכים שהיא “לא צריכה להיות תוצאה של לקות בתפקוד”. מדוע, בשם כל הקדושים שבעולם, שופטים ימשיכו לשפוט את העם כאשר הם לוקים בתפקודם?!
הרשיני שוב לנחש מה יקרה אם פרישה מוקדמת כזאת תהייה “אוניברסלית”, ולא “סלקטיבית”: הטובים, המוכשרים והרעננים שבשופטים ייקחו את התנאים ה”אטרקטיביים”, וייצאו לשוק החופשי בגיל 55 – 60, עם נתוני-פתיחה של “שופט בדימוס”, ואילו השופטים הגרועים, אלא שלא יסתדרו “בחוץ” גם עם ה”צ’ופרים” שיוצעו להם, יישארו במערכת עד גיל הפרישה – 70 שנה – ואנחנו נמשיך לסבול אותם עייפים, שחוקים ומרוטים.
ואם את מדברת על פרישה “סלקטיבית”, שהיא, למעשה, “הפרשה” של שופטים אשר “נגמר להם הסוס”, או כאלה אשר התגלו כ”מקח-טעות”, יש לי רעיון פשוט בהרבה, אשר לא מצריך תנאים “אטרקטיביים” במיוחד, אם בכלל: “גילוח” האחוזונים התחתונים.
איך זה יתבצע?
יושבת מערכת המשפט – נשיא/ת ביהמ”ש העליון, נשיאי בתיהמ”ש המחוזיים ובתימ”ש השלום (כל אחד לגבי השופטים הכפופים לו), ואולי גם מנהל בתי המשפט, ומגבשים דיעה באשר למיהותם של 2, 3 או 5 האחוזונים הפחות מוצלחים שבשופטים, אותם רצוי “לשחרר” מהמערכת על מנת למלא את התקנים המתפנים בשופטים חדשים, טובים, רעננים ומעודכנים יותר.
אני מעדיף לדבר על 5 האחוזונים התחתונים, כי 2 אחוזונים הם, בערך, התחלופה ה”טבעית” של השופטים (פרישה מוקדמת ביזמת השופט, מוות, פרישה בגיל שנקבע בחוק), והתחלופה הטבעית ממילא תורמת את תרומתה (העלובה למדי) למערכת המשפט.
אני מניח שלמערכת המשפט ישנם כלים לקבוע מי הם השופטים הפחות טובים, ואם הם יטעו – זה יהיה רק במקרים ה”גבוליים”, כך שאין הרבה מה לדאוג.
מה עושים עם זה?
אחרי שקובעים מיהם “הפחותים שבאומנין”, מזמינים כל אחד מהם לכוס קפה אצל נשיאו, או אצל מנהל בתי המשפט, או אצל נשיא/ת ביהמ”ש העליון, ו”מציעים” לו פרישה מרצון, עם תנאי הפרישה המקובלים, ועם הבטחה שבתיקו האישי יירשם שהוא פרש “על פי בקשתו”, או משהו דומה, וממילא גם בהודעה על גמר כהונתו של השופט, ב“ילקוט הפרסומים”, יצויין שהוא פרש “על פי בקשתו”.
ומה אם השופט לא ירצה לפרוש “מרצון”?
רומזים לו שהברירה האחרת היא להביא את עניינו אל הוולב”ש, לפי סעיף 7(4) לחוק יסוד: השפיטה, ואז הפרסום יהיה אחר, עם כל ההשלכות הלא-נעימות. כבר היו דברים מעולם, אבל מעט מדי, וככל הידוע לי לא היה אפילו מקרה אחד של שופט אשר לא קנה את ה”רמז” (חוץ, אולי, מהשופטת הילה כהן, אבל זה היה מקרה מיוחד, כידוע).
והתוצאה – אחרי 20, 30 או 50 שנה תהייה לנו מערכת משפט טובה יותר, ואולי אפילו טובה מאוד.
אני מזמין אותך, כחברה בוולב”ש וכבכירה בלשכת עורכי הדין, ליזום את ההסדר הזה.
על בית המשפט הכלכלי: למי בדיוק את דואגת?
בנוסף לאמור לעיל, קראת גם, באותה ההזדמנות, להקמת בית המשפט הכלכלי בחיפה, ובעניין זה אמרת:
“אין בכך כדי לפגוע במרכז הארץ. לעומת זאת, עבורנו זה יכול להיות פוטנציאל משמעותי לפיתוח עסקי ומקצועי. נוסיף שרמת השופטים במחוז מחזקת עוד יותר את הטיעון. תזכיר החוק המאזכר את בית המשפט המחוזי בתל אביב כבית המשפט הכלכלי, משמעותו לאורך זמן – ריקון בתי המשפט שלנו מתיקים כלכליים. יש לכך השפעה מכרעת על מיתוג ביהמ”ש, השופטים, עורכי הדין והאזור כולו”.
וזה בדיוק מראה מי דואג למה בלשכת עורכי הדין.
“בית משפט כלכלי” זה לא בית משפט להתדיינות עם בעל המכולת השכונתית, על מה שהוא נתן לך בהקפה, וגם לא על שכר-הטרחה שמגיע לעורך-הדין מהלקוח.
בית משפט כלכלי זה בית משפט שמגלגל עשרות ומאות מיליונים, ולפעמים גם מיליארדים, ושכר הטרחה עצמו נמדד במיליונים לא מעטים.
בית משפט כלכלי לא מפרנס את המוני “עורכי הדין הצעירים, או הפחות מוכרים, אשר לקוחותיו אינם נמנים על ענקי המשק ובעלי הכוח”, אלא את מעט המשרדים של “עורכי הדין החזקים והמבוססים”, אשר לקוחותיהם אכן נמנים עם “ענקי המשק ובעלי הכוח”.
כמו, למשל, משרד עו”ד רחל בן ארי, אדם פיש ושות’ – מהגדולים בעיר חיפה, אשר מתמחה בתחומי מסחר שונים, משפט מנהלי, דיני תכנון ובנייה, ודיני עבודה, ומשמש כיועץ משפטי למרבית מוסדות החינוך הגדולים בארץ, כולל הטכניון, האוניברסיטה הפתוחה, המכללה האקדמית תל-חי ועוד. משרד אשר מעסיק צוות של 25 אנשי מקצוע, מתוכם 14 עורכי דין, והוא זוכה דירוגי D&B ו-BDI לשנת 2009 בתור מוביל בתחום ההשכלה הגבוהה, ועוד כמה תארים המעידים על היותו משרד שעושה הרבה-הרבה כסף.
לא, אני לא שולל את הצורך בבית משפט כלכלי בכל עיר ואם בישראל אשר יש בה בית משפט מחוזי, ולא רק בחיפה. גם בירושלים, באר שבע, נצרת, ואפילו בפתח תקווה (סיפור אחר, לפעם אחרת), אבל את זה את לא העזת להגיד, כי אם גם בנצרת, זה יגזול משהו ממה שאת רוצה לקחת מתל-אביב לחיפה. זה יגזול מהמשרדים הגדולים בחיפה. זה יגזול גם מהמשרד שלך.
את רוצה את “חלקת תל אביב הקטנה” שלך, לעצמך ולשאר מיוחסי חיפה.
להזכירך: את לא רק יו”ר ועד מחוז חיפה, אלא גם חברת המועצה הארצית של הלשכה, וגם הכיסא שלך בוולב”ש הינו מינוי ארצי, ולא מקומי, ואת זה את צריכה לזכור גם כאשר את נואמת באירוע “מקומי”.
אבל את דואגת לעצמך ולחבריך המדושנים, ולא לעורכי הדין הקטנים והחלשים, והם, מה לעשות, לא ממש נהנים מהפטרונות שאת וחבריך לעסקונה מבקשים לאכוף עליהם.
ביבליוגרפיה (חלקית):
· הבלוף הגדול!!! איך הצליחו עסקניה של לשכת עורכי-הדין להונות את הבג”ץ?
· לשכת עורכי-הדין – משטרת המחנה
· לשכת עורכי הדין: “כבוד המקצוע” ורצח “על רקע כבוד המשפחה”
· המושחתים בלשכת עורכי-הדין (א): עו”ד עמוס ויצמן, שודד הקופה הציבורית
· עו”ד אילן בומבך – שפן, פחדן, מוג-לב, לא מקבל אחריות על תיפקודו כשליח הציבור
· ביהמ”ש: עו”ד עמוס נצר מסר עדות שקר
· עו”ד עמוס נצר – לפנים יו”ר ועדת האתיקה – התנהגות לא-הולמת עו”ד, תלונה
בברכה,
שמחה ניר, עו”ד
העתקים:
· ח”כ דוד רותם, יו”ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת, ירושלים
· חברי ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת, ירושלים
· עו”ד סיגל קוגוט, היועצת המשפטית לועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת, ירושלים
· האתר של קימקא