טקס פתיחת שנת המשפט הוא תמיד במה לקשקשנות (מלבד ההתחככות של מועמדים לשפיטה ביושבי-על-הברזים), וכמובן שראש לשכת עורכי-הדין הוא הנואם המרכזי בטקס שמקיימת הלשכה שלו.

בואו ניקח דגימת-אקראי מההברקות שלו, השנה:

אמון הציבור במערכת המשפט עלה לאחרונה. אולי בזכותו של השר ואולי לא רק בזכותו, אבל אין ספק שהשקט שהוא משרה באוירה שבין משרד המשפטים לבתי המשפט בכלל ולבית המשפט העליון בפרט, ניכר. השקט והמכובדות ההדדית הזו לצד המשך יישום הפיתרונות למול העומס בבתי המשפט, יביאו ללא כל ספק לשיפור מתמשך ביחסו של הציבור למערכות השלטון בכלל, ולמערכת המשפט בפרט. בהקשר זה, מן הראוי לציין ולברך על השלמת בחירתם פה אחד של שלושה שופטים נוספים לבית המשפט העליון לאחר תקופת בצורת ארוכה יחסית. כולם ויתרו מעט על עמדות בסיסיות קודמות, וכך נסללה הדרך לאחדות הבחירה. השר כיו”ר הועדה ראוי במיוחד למחמאות על התוצאה, וגם לעניין זה השפעה על שיפור אמון הציבור במערכת.

שימו לב לשמאלץ הנבואי: השקט והמכובדות ההדדית הזו לצד המשך יישום הפיתרונות למול העומס בבתי המשפט, יביאו ללא כל ספק לשיפור מתמשך ביחסו של הציבור למערכות השלטון בכלל, ולמערכת המשפט בפרט.

ואם לא? ומה תעשה, מר גיא-רון, אם “השקט והמכובדות ההדדית הזו” לא יביאו לשיפור (מתמשך או לא מתמשך) ביחסו של הציבור למערכת המשפט? האם תגן על עצמך ותגיד שאלמלא “השקט והמכובדות ההדדים הזו” “המצב היה גרוע עו”ד יותר, גרוע בהרבה”?!

“המשך יישום הפתרונות למול העומס” – איזה יישום ניתן “להמשיך”, אם לא מיישמים שום דבר?

א-פרופו העומס: כל אימת שמועלות בציבור טענות כנגד מערכת המשפט, באים קשקשני המימסד המשפטי ואומרים במערכת המשפט אין שוחד, והסחבת היא בגלל שאין מספיק שופטים… אבל על כל מה שבין-לבין – על ההסתאבות האוכלת כל חלקה טובה, אם עדיין נשארה חלקה כזאת – איש לא מדבר, גם לא גיא-רון.

אבל גם על הסחבת, כמו על מזג-האוויר, כולם מדברים, אבל אף אחד לא טורח לעשות משהו כנגדה.

קחו, למשל, את מכת הערות-האגב, אשר, לפעמים, תופסות 95 או 99 אחוזים מהזמן השיפוטי.

או עניין המחסור בשופטים: כאשר מערכת המשפט – עם הנשיאה דורית ביניש בראשה – מטרפדת מינוי של שופטים גם לתקנים הקיימים, מי מאמין שאכפת למישהו מהסחבת?

לדעתי מערכת המשפט דווקא זקוקה לסחבת, וזאת כדי “למשוך את האש” לאותו הכיוון. תארו לעצמכם שנפתרה בעיית הסחבת, שופטים יושבים בחיבוק-ידיים ו”מחכים ללקוחות”, ומי שמגיש תביעה מקבל דיון ופסק-דיון תוך חודש מהמועד להגשת כתב-הטענות האחרון, אבל – שו”ד ושבר! – אמון הציבור בשופטיו ממשיך להידרדר פלאים: מה תגידו אז להגנתכם?!

ומדוע אף אחד לא הרים את הכפפה, כאשר הצעתי לאפשר את פיצול הטיעון? מדוע צריכים לנהל משפט על כל אלף הטענות, כאשר אפשר לדון בטענות, כל אחת בנפרד, ואם טענה  אחת לא מביאה לסיום המשפט (למשל: חוסר סמכות) לוקחים טענה נוספת (למשל: התיישנות), וכן הלאה?!

ואם תשאלו את הציבור מה יש לו כנגד מערכת המשפט, אני מניח שבעיית עשיית-הצדק תהייה הבעייה העיקרית, אבל על כך איש לא מדבר – גם לא יורי גיא-רון.

אז בואו נחכה שנה, ונראה מה יגיד האדון הזה בטקס הבא.

כמי שמכיר התרברבויות כאלה מתחומים אחרים, זה מזכיר לי את “שבוע הבטיחות בדרכים” שהיה “נחוג” שנים לא מעטות: באופן קבוע, כל “שבוע” כזה היה “מתברך” במספר תאונות גבוה יותר מקודמיו, או מהמקביל לו, בשנה הקודמת.

ומה היו אומרים כוהני הבטיחות בדרכים על כך? אי אפשר לשנות הרגלי נהיגה בשבוע אחד, אבל העיקר הוא “הגברת המודעות” …

אז בשנה הבאה נשמע, מן הסתם, דברים דומים לאלה, ואולי משהו המזכיר “הארכת התנאי” במשפטים הפליליים – משהו מעין:

אמון הציבור במערכת המשפט עלה לאחרונה. אולי בזכותו של השר ואולי לא רק בזכותו, אבל אין ספק שהשקט שהוא משרה באוירה שבין משרד המשפטים לבתי המשפט בכלל ולבית המשפט העליון בפרט, ניכר. השקט והמכובדות ההדדית הזו לצד המשך יישום הפיתרונות למול העומס בבתי המשפט, יביאו ללא כל ספק לשיפור מתמשך ביחסו של הציבור למערכות השלטון בכלל, ולמערכת המשפט בפרט. בהקשר זה, מן הראוי לציין ולברך על השלמת בחירתם פה אחד של שלושה שופטים נוספים לבית המשפט העליון לאחר תקופת בצורת ארוכה יחסית. כולם ויתרו מעט על עמדות בסיסיות קודמות, וכך נסללה הדרך לאחדות הבחירה. השר כיו”ר הועדה ראוי במיוחד למחמאות על התוצאה, וגם לעניין זה השפעה על שיפור אמון הציבור במערכת.

ואנחנו נשפשף את עינינו, ונמצמץ באזנינו, ונשאל את עצמנו אם לא שמענו את זה כבר פעם, או כמה פעמים.

_______________

סדרת מאמרים על אמון הציבור

מכת הערות-האגב השיפוטיות, ומינויו של יעקב גנות כמפכ”ל המשטרה

על תרבות השפיטה: מה עושה השופט מגן אלטוביה עם הזמן השיפוטי?