על לשכות ההוצאה לפועל, ועל החוצפה השלטונית: מכתב תלונה לכל הגורמים האחראים על המערכת הזאת
על לשכות ההוצאה לפועל, ועל החוצפה השלטונית: מכתב תלונה לכל הגורמים האחראים על המערכת הזאת
|
נשמע “הזוי”?! כשתקראו את מכתבי זה עד הסוף תראו כי שום דבר כאן אינו “הזוי”, וכי המילה האופנתית הזאת אינה מתאימה למציאות היום-יומית בלשכות ההוצל”פ. האם הם טובים יותר מ”חברות הגבייה” של “משפחות הפשע”?
27.4.2007
לכבוד
הפרופ’ דניאל פרידמן מר מיכה לינדנשטראוס השופט משה גל
שר המשפטים נציב תלונות הציבור מנהל בתי המשפט
משרד המשפטים משרד מבקר המדינה משרד המשפטים
ירושלים ירושלים ירושלים
השופטת עדנה בקנשטיין מר שמואל הולנדר מר מני מזוז
נשיאת בתימ”ש השלום נציב שירות המדינה היועץ המשפטי לממשלה
למחוז תל-אביב משרד המשפטים
תל אביב ירושלים ירושלים
מר ערך שנדר הוועד המרכזי הוועד המחוזי, ת”א
פרקליט המדינה לשכת עורכי הדין לשכת עורכי הדין
משרד המשפטים דניאל פריש 10 דניאל פריש 10
ירושלים תל אביב תל אביב
נכבדי,
הנדון: פרט: הרשמת רייך לימור, ראש ההוצל”פ, בימ”ש השלום, הרצליה
וכלל: זכויות החייבים בהליכי ההוצל”פ
הקדמה
פנייתי זו אליכם אינה “מכתב בתפוצת-נאט”ו“.
פנייתי זו הינה אל כל אחד מכם מכוח תפקידו הרשמי, ועל פי סמכויותיו מכוח תפקידו הרשמי – בין במקביל לתפקידם וסמכויותיהם של מי מהמכותבים האחרים, בין חלופית לאלה.
אני פונה אל כולכם יחד, כדי שאתם תחליטו מי מכם מוסמך למה, וכדי למנוע מצב בו כל מכותב אומר “לא אני הכתובת” – ושולח את הפונה לגשש באפילה.
א. הגדרת השאלה שבמרכז תלונתי זו
ראובן תובע את שמעון בבית המשפט.
על פי הסכם “גישור” בין הצדדים ישלם שמעון לראובן סכום של כך-וכן, מחולק לעשרה תשלומים שנתיים שווים, ללא רבית והצמדה, כל ראשון בינואר, החל מה-1.1.2008.
ביום 1.6.2006 ניתן להסכם תוקף של פסק-דין.
ב”כ ראובן אץ-רץ ללשכת ההוצל”פ, ומגיש בקשה-לביצוע של הסכום כולו, “כולל הפרשי הצמדה וריבית” לתאריך 1.6.2006 (הוא יום פסק-הדין, שנה ושבעה חודשים לפני התשלום הראשון).
לכך יקראון במקומותינו חוצפה.
בו-ביום מונפקת ע”י לשכת ההוצל”פ “אזהרה” ממוחשבת, עם צו לתשלום אחד, על פי הבקשה-לביצוע, ועם שובר לתשלום, על פי המבוקש.
לכך יקראון במקומותינו חוצפה שלטונית.
שמעון שולח לראש ההוצל”פ, כדי להסיר מכשול מלפניו, מכתב המתייחס לאותו התיק, ובו משפט אחד בלבד:
“האזהרה אשר הופקה בלשכתך אינה תואמת את פסק-הדין”,
אבל ראש ההוצל”פ מתעקש שלא להבין מה שמעון רוצה ממנו, למרות פניותיו החוזרות-ונשנות של שמעון, ובמקום להורות על תיקון הליקוי, הוא דורש משמעון להגיש “בקשה מסודרת” …
אמרנו חוצפה שלטונית? עכשיו זו כבר חוצפה שלטונית במודע.
לשם מה “בקשה מסודרת” כאשר הדבר ברור מאליו (והיה צריך להיות ברור כבר עם מתן חותמת ה”נתקבל” על הבקשה-לביצוע?
כדי שהאחראי למחדל – הוא כב’ ראש ההוצל”פ – יוכל להפוך את עצמו ל”שופט נייטראלי” בין אחרים, ובכך לחסות בצל החסינות השיפוטית שלו, ולמרק את מחדלו המינהלי.
נשמע “הזוי”?! כשתקראו את מכתבי זה עד הסוף תראו כי שום דבר כאן אינו “הזוי”, וכי המילה האופנתית הזאת אינה מתאימה למציאות היום-יומית בלשכות ההוצל”פ.
ב. על מה אני פונה לכל אחד מכם
תלונתי זו מופנית אל כולכם, משום שיש צורך להחליט מי מטפל – או מטפלים – בתלונה נגד עורך-דין שהוא גם רשם, גם ראש הוצל”פ, וגם ממלא תפקידים אדמיניסטרטיביים לא-סטאטוטוריים בשירות המדינה.
אני פונה אל שר המשפטים בתור המנהל האדמיניסטרטיבי העליון של הנהלת בתי המשפט, לרבות לשכות ההוצל”פ, דהיינו מנהלה של הנילונה, הגב’ רייך לימור – להלן: הנילונה – אשר מוסמך לנקוט נגדה צעדים אדמיניסטרטיביים, עד כדי העמדה לדין משמעתי, ואפילו פיטורין.
אני פונה אל שר המשפטים גם בתור קובל לפי סעיף 105א’ לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד – 1984, אשר זה לשונו:
105א. משמעת
לענין שיפוט משמעתי של רשם עקב מילוי תפקידיו כרשם ולענין השעייתו מכהונת רשם, דין רשם שאינו שופט כדין שופט.
אבל תחולת הסעיף הזה על רשם כשהוא פועל כראש הוצל”פ אינה נקייה מספיקות (השוו חוו”ד 9/04 של נציבת תלונות הציבור על שופטים), ונראה לי כי המחוקק יצר משהו משונה: לעניין שיפוט משמעתי של רשם עקב מילוי תפקיד אחר – כגון ראש הוצל”פ, או מנהל אדמיניסטרטיבי של לשכת ההוצל”פ – דינו כדין כל עורך-דין, והוא כפוף למרותה של לשכת עורכי-הדין (כפי שהיה לפני חקיקתו של הסעיף), אבל אם, בגין עבירת משמעת, רוצים להדיח אותו מכהונת רשם, אזי יש לראותו כשופט, ואז הקובל הוא שר המשפטים, והערכאה השופטת היא ביה”ד המשמעתי לשופטים (אי אפשר גם לשלול שיפוט משמעתי “דו שלבי” בעניין הזה).
אבל את זאת אתם תצטרכו לקבוע ביניכם, לאמור למי הסמכות בעניין הזה, כי ברור שלא נשאר “חלל ריק” בתחום הזה.
לאור הספיקות האלה, ועל פי חווה”ד 9/04 הנ”ל, אני פונה גם אל מבקר המדינה, בתארו כנציב תלונות הציבור, וזאת כדי להסיר ספק לגבי תחולתו של סעיף 105א’ הנ”ל.
תהא אשר תהא דעתו של המבקר בתור נציב התלונות, אני מזמין אותו להעביר העתק מתלונתי זו אל עצמו, בתור מבקר המדינה, על מנת לבדוק גם את ההיבטים ה”מערכתיים” של הנושא, בנוסף להיבטים ה”פרסונאליים” הנוגעים לנילונה עצמה.
על פי חווה”ד 9/04 הנ”ל, אני פונה גם אל מנהל בתי המשפט, ולשם היעילות אני פונה גם אל נשיאת בתימ”ש השלום למחוז ת”א – הממונה הישירה על הנילונה.
אני פונה אל מנהל בתי המשפט גם כדי שישקול את הפסקת מינויה של הנילונה, לפחות עד שיושלם בירורה של תלונתי זו.
וברוח זו אני פונה, במקביל, גם אל נשיאת בימ”ש השלום כדי שתפסיק לאלתר את פעולתה של הנילונה כראש הוצל”פ.
אני פונה גם אל נציב שירות המדינה, כיוון שלראש ההוצל”פ ישנם – על פי תנאי עבודתו בשירות המדינה ומעבר לתפקידיו השיפוטיים והמינהליים אשר על פי חוק ההוצל”פ – גם תפקידים אדמיניסטרטיביים-ארגוניים “לבר-סטטוטוריים” (כגון האחריות על תיפקודה התקין של המזכירות בלשכת ההוצל”פ), ולכן נראה לי שעשוי להיות תחום “שיורי” אשר אינו “מכוסה” אלא על פי דיני המשמעת הכלליים של עובדי-המדינה.
אני פונה גם אל היועץ המשפטי לממשלה, אל פרקליט המדינה, אל הוועד הארצי ואל הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, בתור “קובלים” לפי חוק הלשכה, כדי לשקול הליכים משמעתיים נגד הנילונה, אם ובמידה שהם אינם “מכוסים” על ידי סעיף 105א’ הנ”ל.
אני פונה אל היועץ המשפטי לממשלה, גם כדי שיורה למשטרה לחקור אם יש “תיזמור” כלשהו בין הנילונה לבין עו”ד דב פישמן מהרצליה, או שמא היא נוהגת כך תמיד.
ג. על הפן הציבורי-כללי של הבעייה
ועכשיו לתלונתי גופה, וראשית – לפן הציבורי-כללי של הבעיה.
דובר הרבה על הסחבת וחוסר-היעילות בלשכות ההוצל”פ, אבל הגיע הזמן לבדוק גם מה קורה בהן מבחינת זכויותיהם של החייבים, ובעניין הזה אני מצטער לומר כי כיבוד זכויותיהם של החייבים בלשכות ההוצל”פ הוא פחות שבעתיים מכיבוד זכויותיהם של הנאשמים בבתי המשפט לתעבורה, אשר לזכותם ייאמר כי בשנים האחרונות הם משתפרים, יחסית, מהבחינה הזאת (ועם כל הענווה, אני זוקף זאת במידה רבה לזכותי).
ואני מכיר היטב גם את בתי המשפט לתעבורה, וגם את לשכות ההוצל”פ.
בבתי המשפט לתעבורה איש לא יגיד כי “לנאשמים אצלנו אין לא זכויות מהותיות ולא זכויות דיוניות, והזכות היחידה שלהם היא להחזר כספים אשר נגבו ממנו מעל למה שחוייב בהם”, אבל בלשכות ההוצל”פ, אומרים את זה מהמקפצה, וללא בושה: “לחייבים אצלנו אין לא זכויות מהותיות ולא זכויות דיוניות, והזכות היחידה שלו היא להחזר כספים אשר נגבו ממנו מעל למה שהם חייבים”.
שורש-הרע הוא בשיטת ה“נומרטורים” ובמה שקרוי שנים רבות – בחוצפה בלתי-רגילה – בשם “צווים פורמאליים”: מניחים לפני ראש ההוצל”פ פלט-מחשב מוכן לחתימה, אשר הופק על פי בקשתו של הזוכה, וראש ההוצל”פ, במקרים רבים “בעיניים עצומות” חותם על צווים “פורמאליים” היורדים לזכויותיו של החייב, לרכושו וחרותו, בלי שלזה האחרון ניתנה כל הזדמנות להגיב. תקנו אותי אם אני טועה, תקנו אותי אם אני לא מעודכן.
היעלה על הדעת ששופט בבית משפט ייתן החלטה בתיק ב”ש, בדרך הזאת – אפילו במקרי אקס-פארטה) – על פי פלט-מחשב אשר “בושל” עבורו, ובלי שהתיק העיקרי יהיה לנגד עיניו?
אחד מידידי, כאשר כיהן כראש הוצל”פ, הגדיר את “תעשיית” הצווים ה”פורמאליים” כ“ריאדה” (בערבית: התעמלות, או משהו דומה), ואני במו עיני ראיתי כיצד מונחת לפני ראש ההוצל”פ ערימה ענקית של פלטי-מחשב, ומולו עומד הפקיד ומדפדף בהם, וראש ההוצל”פ חותם. זה מדפדף, וזה חותם … כמו משה ברפידים!
פעם ביקשתי לתקן, בבקשה שהגשתי בשם חייב, פליטת-קולמוס בה הבחנתי אחרי שהבקשה הוחתמה בחותמת ה”נתקבל”, והפקיד אמר לי “אחרי חותמת ה’נתקבל’, אם אתה רוצה לתקן – תגיש בקשה”, אבל אותו הפקיד עצמו תיקן במו-ידיו, וביזמתו-הוא, בקשה של זוכה כדי “להתאים” אותה להחלטת ראש ההוצל”פ – אחרי שההחלטה כבר ניתנה!
והיעלה על הדעת שתיקי הוצל”פ “יאופסו” – קרי: החוב ייגבה במלואו והתיק ייסגר לעולמים, ובהמשך גם יבוער פיזית, ומן הסתם גם יימחק מהמחשבים – כאשר בתיק תלוייה-ועומדת כל הזמן בקשה בטענת “פרעתי”?
אבל אם תגיד שבלשכת ההוצל”פ משליכים לסל – פיזית או מטאפורית – בקשות של חייבים, יהסו אותך בהתרסת “באיזה סגנון אדוני מדבר“, וישעו אותך מהלשכה לשלוש שנים – בדיוק באמצע שבין מתן שוחד (שנה אחת) לבין חברות בארגון עויין (חמש שנים).
אז אני אומר – ונראה מה יעשו לי “חברי” בלשכת עורכי-הדין.
אומרים כי חוק ההוצל”פ נועד לתת כלים “אפקטיביים” לגביית חובות, אבל זה לא נכון, כי ה”כלים” אשר בידי “חברות הגבייה” אשר מופעלות ע”י משפחות-הפשע הם אפקטיביים יותר – בהרבה יותר – מכל מה שיכולות לתת כל לשכות ההוצל”פ גם-יחד.
והאמת ניתנת להיאמר כי מהבחינה הציבורית עדיפות “חברות הגבייה” על מנגנוני ההוצל”פ, כי אם הקבלנים הפרטיים עושים משהו בלתי-חוקי, הם יתנו על כך את הדין – גם בהליכים אזרחיים וגם בפליליים – אבל אם בלשכת ההוצל”פ מבצעים פעולות שלא-כדין, יש להם חסינות על כך: חסינות מהותית וחסינות דיונית, חסינות דה-יורה וחסינות דה-פאקטו.
המסקנה היא שחוק ההוצל”פ נועד לנתב את פעולות הגבייה לאפיקים מסודרים, בהם נשמרות זכויותיהם של הזוכים והחייבים גם-יחד – אבל את זאת העושים-במלאכה מסרבים להפנים.
המרתק הוא שהתלונות על הליכי ההוצל”פ זורמות גם מכיוון הזוכים, וכנראה שגם הם צודקים, וברית מוזרה זו מחייבת לפתוח בחקירה מקפת – ברמה הממלכתית – על מה שמתרחש בלשכות האלה, במקום להשתלח ב”סגנון” של המותחים עליהם ביקורת.
ד. תלונתי הקונקרטית נגד הנילונה הספציפית
וזה מביא אותי אל המקרה הפרטי – נשוא תלונתי נגד הרשמת לימור רייך, הן בתפקידה כמנהלת אדמיניסטרטיבית של לשכת ההוצל”פ בהרצליה, והן בתפקידה כראש ההוצל”פ, שם.
מקרה פרטי אשר יכול לשמש “דגימת אקראי” להתחלה של חקירה מקפת, כאמור.
בתיק הוצל”פ (הרצליה) ######## הגיש עו”ד דב פישמן בקשה לביצוע של פסק-דין אשר נתן תוקף להסכם לפיו החייב ישלם סכום פלוני בחמישה תשלומים, החל מה-1.11.2006, אבל עו”ד פישמן הגיש בקשה-לביצוע של כל הסכום בתשלום אחד, כולל הפרשי הצמדה וריבית, החל מה-6.9.2007.
אני לא יודע אם הנילונה אישרה באופן אישי את הבקשה – וזה כשל אישי – או שהיא הנהיגה, כמנהלת אדמיניסטרטיבית של לשכת ההוצל”פ, הסדרים כאלה אשר מאפשרים לבקשה כזאת לעבור את המשוכה הראשונית, הבסיסית – וזה כשל ניהולי.
הכשל הבא: הנילונה חתמה על צו-תשלומים המתאים לבקשה (הכל בתשלום אחד, ל-6.9.2006), ולא לפסק-הדין (5 תשלומים, החל מה-1.11.2006).
לחלופין: הנילונה איפשרה הנפקת “צו תשלומים” ע”י קבלן-ההדפסה, כספח של טופס האזהרה המתיימר להיות העתק לא-חתום של צו חתום, בעוד שלמעשה צו כזה לא נחתם כלל (דהיינו שאפילו “צו פורמאלי” לא היה כאן).
בשלב הזה הטרחתי את עצמי ללשכת ההוצל”פ, כדי לוודא אם מקור אי-ההתאמה שבין פסה”ד לבין האזהרה וצו-התשלומים הוא ב”תרגיל עוקץ” של עו”ד פישמן, או ברשלנות של מאן-דהוא בלשכת ההוצל”פ. כיוון ששיערתי כי האפשרות הראשונה היא הנכונה, באתי ללשכת ההוצל”פ מצוייד במכתב-הודעה (עדיין ללא נמען ספציפי) אל ראש ההוצל”פ, בו אני מאיר את עיניו על כי אין התאמה בין האזהרה לבין פסק-הדין.
העתק המכתב – הנושא את התאריך 10.12.2006, והוגש בפועל ביום 21.12.2006 – מצורף כנספח א’.
במזכירות לשכת ההוצל”פ הופניתי אל אחת הפקידות, אבל הפקידה לא רצתה לקבל את המכתב, והיו לה כל מיני הסברים, אבל, עם כל הכבוד, אם אני הייתי מסרב לקבל מכתבים מלשכת ההוצל”פ, הייתם אומרים – ובצדק! – כי “רואים אותי כאילו” קיבלתי אותו בפועל.
ואם אכן הייתה לפקידה עלה שלא לקבל את המכתב, הנימוס והסדר הטוב מחייבים לקבל את המכתב, לתת למוסרו חותמת “נתקבל”, ולהחזירו לבעליו בצירוף מכתב האומר “מכתבך מוחזר אליך מהסיבות האלה-והאלה” – אם אכן קיימת עילה חוקית לכך.
אני לא יודע אם מכתבי הושלך לסל פיזית ע”י הפקידה – וזה כשל ניהולי של הנילונה, בהיותה אחראית על הפקידה במזכירות – או שהוא הושלך לסל רק “מטאפורית” – וזה כבר כשל אישי של הנילונה, אשר לא התייחסה אליו.
והאפשרות הגרועה יותר – שהוא הושלך לסל פיזית ע”י הנילונה עצמה, או על פי הוראתה – תפקידכם לבדוק גם זאת.
לכאורה – רק לכאורה – יכולה הייתה הנילונה לנסות ולהסתתר מאחורי הכשל הניהולי, כרע-במיעוטו, לאמור עדיף לי לטעון שלא ראיתי את המכתב, מאשר להודות בהתעלמות ממנו, אבל זה לא יכול לעזור לה, משום שבהמשך פניותי אני איזכרתי את המכתב הזה לפחות שלוש פעמים, ואף הסברתי לה כי יכולה היא להורות על שחזור התיק, למקרה שהמכתב הזה “אבד” – כפפה שהיא לא טרחה להרים.
הסירוב להתייחס למכתב, או להורות על שחזור התיק, מעיד לפחות על עצימת-עיניים, אשר כמוה כידיעה-ממש.
וזה לא יכול לעזור לה גם משום שאם היא הייתה קוראת בעיון את התיק מתחילתו – כפי שהזמנתיה לעשות – היא הייתה רואה בעצמה, גם בלי מכתבי ה”אבוד”, שהבקשה-לביצוע אינה מתאימה לפסק-הדין.
האם הנילונה באמת לא גילתה את אי-ההתאמה, או שהיא רק עושה את עצמה?
לדעתי האפשרות השנייה היא הנכונה, ואבהיר זאת בהמשך, אבל אם, לדעתכם, היא לא השכילה לראות בעצמה את הדבר, זה מעורר מחשבות נוגות על הבנתה המשפטית של הנילונה, ומכוח חוק הכלים השלובים – על יכולתם המשפטית של כל הרשמים בבתי המשפט.
משלא זכיתי לכל התייחסות למכתבי הראשון, שלחתי את המכתבים הבאים, המצורפים ומסומנים כנספחים ב’ – ו’, אבל הנילונה עדיין “לא יורדת” לסוף דעתי, ואף מאיימת ב”הוצאות”, למרות שאני פניתי אליה בתור “מנהלת אדמיניסטרטיבית” של לשכת ההוצל”פ, ולא בתפקידה הסטאטוטורי לפי חוק ההוצל”פ – ובתור שכזו אין לה סמכות לחייב בהוצאות.
ולא זו בלבד, אלא שכל העת הנילונה ממשיכה להוציא צווים “פורמאליים”: עיקולים (ממש “פורמאלי”), מאסר (ממש “פורמאלי”), ומה לא.
אחרי מכתבי האחרון (נספח ו’) עונה לי הנילונה שוב ב”החלטת ראש ההוצל”פ” אשר זה לשונה:
החלטת רשם רייך לימור, ראש ההוצל”פ
********** ********** ********** ********** **********
1. קראתי קרוא היטב את “הודעת” החייב חזור וקרא ולצערי אינני מצליחה לרדת לסוף דעתו של החייב שכן עיון בתיק מעלה כי מדובר בבקשה לביצוע הסדר גישור בין החייב לבין הזוכים אשר ניתן לו תוקף של פסק דין ומשכך, לא ברור אילו בירורים מבקש החייב שייעשו ולאילו פעולות אי חוקיות מפנה.
2. ככל שהחייב טוען טענה במסגרת החוק, יואיל לעשות כן בדרך מסודרת ואדרש אליה.
ההחלטה הזאת מעוררת מספר שאלות:
- מדוע הנילונה עונה לי ב”החלטת רשם, ראש הוצל”פ”, כאשר אני פניתי אליה בתור המנהלת האדמיניסטרטיבית של לשכת ההוצל”פ, וגם הוספתי כי “אם אני טועה, אבקש להעביר את פניותי אל מי שממלא את התפקיד האמור”?
- מה לא ברור במכתבי הראשון (הנושא את התאריך 10.12.2006, והוגש בפועל ביום 21.12.2006) – הוא נספח א’ כאן?
- מדוע הנילונה מגדירה את פנייתי כ”הודעה” במרכאות?
- כיצד אני יכול לטעון טענות “בדרך מסודרת” כאשר הנילונה עומדת בסירובה לחשוף בפני את מה שיש בתיק – כפי שדרשתי?
ולכל אלה ישנה תשובה אחת: הנילונה יודעת בדיוק למה אני מתכוון, אבל היא רוצה להסיט את הדיון מהמסלול האדמיניסטרטיבי (בו חלות עליה כל החובות של עובד-ציבור רגיל) אל המסלול הסטאטוטורי (בו היא נהנית מחסינות).
ולא קשה לנחש את התרחישים שהנילונה מכינה – או צופה – להמשך, אחרי שאני אגיש “בקשה מסודרת”:
תרחיש ראשון: הנילונה מזמין את הצדדים ומכופפת לי את הידיים (עם רמז ל”הוצאות” אם לא אתרצה) להסכמה “דיונית” (“מר …, בוא נהייה פראקטיים”, וכו’) אשר ממרקת-לעולמים את מחדל-האב שלה, ואת ההתעלמות שלה ממנו.
תרחיש שני: הנילונה מוציאה צו “לתגובת ב”כ הזוכים”, ונותנת החלטה שהיא “דקלום” של אותה התגובה – החלטה אשר כדי לערער עליה אני זקוק לרשות, וכדי לבקש רשות אני צריך לשלם אגרה ולהפקיד ערבות, דבר הנותן לה רוח גבית לכל החלטה אשר מחפה על מחדל-האב האמור.
ומי שמכיר את הנעשה בלשכות ההוצל”פ יכול להניח שקיימים עוד תרחישים אפשריים.
ואני שואל: אם היום ב”כ הזוכים זייף את פריסת התשלומים ואת מועד תחילתם, לשכת ההוצל”פ עושה עצמה חותמת-גומי בידיו, והנילונה – גם בפונקציה האדמיניסטרטיבית וגם בפונקציה הסטאטוטורית שלה – מחפה ומאשרת את הכל, בין בידיעה פוזיטיבית, בין בעצימת-עיניים – מי לידינו יתקע שמחר הזוכים יזייפו גם בסכומי החוב, וגם זה יעבור באותה הקלות?
ומי לידינו יתקע שלא מדובר רק בנהלי-עבודה לקויים, אלא גם ב“סימביוזה” לא-כשרה – אולי גם פלילית – בין ראש-הוצל”פ ספציפית זו (הנילונה דנן) לבין ב”כ הזוכים המסויים הזה (עו”ד דב פישמן), או בין ראשי-הוצל”פ רבים יותר לבין עורכי-הדין הפועלים מולם?
אסיים בהערה ביחס ל”פן הסגנוני” של הנילונה: על פנייתי מיום 6.2.2007 (נספח ד’) נתנה הנילונה החלטה כוחנית וגסת-לב בת מילה אחת בלבד: “והודע”, ובמכתבי מיום 7.3.2007 (נספח ה’) ביקשתי גם הבהרה:
בימי חלדי ראיתי כבר החלטות בנות מילה אחת. חלקן לגיטימיות (כגון “כמבוקש”) וחלקן לא לגיטימיות (כגון “לגניזה”), אבל החלטה חד-מילתית כגון זו שבנדון (“והודע”) – טרם ראיתי, ולא אדע מה “הודע”, ומה מחברת ו”ו החיבור למה (ההדגשה לא במקור).
וגם לכך לא טרחה הנילונה להתייחס, והרשו לי להביע ספק אם היא יודעת מה יצא מתחת ידה, ואם היא אכן יודעת – מה זה מלמד (תגידו אתם!).
ה. סיכום
לפני ששומעים את תגובתה של הנילונה קשה לדעת אם היא אכן אינה מבינה מה היא עושה, ואינה מסוגלת לקרוא מסמכים משפטיים, אפילו ברמה ה”טקסטואלית” שלהם, או שהיא עושה את עצמה כלא-מבינה, על מנת לגרום לזולת “למצמץ ראשון”, ולתמרן אותו למצב בו הוא מסייע לה למרק את מחדליה.
לדעתי שתי האפשרויות נכונות: הנילונה מנהלת את ענייני ההוצל”פ בחוסר תבונה, ובחוסר יושר, ולפיכך הוא מתנהגת בצורה לא-ראוייה, ולא-מכובדת – עבירת משמעת לפי כל דין החל עליה.
והמילה בת חמש האותיות אשר עומדת במרכזה של הגדרת השאלה, לעיל, קיימת גם כאן.
העקשנות של הנלונה לדבוק במחדל שהיא אחראית לו מעורר את החשד – אמנם, בשלב זה, רק חשד, אבל גם חשדות יש לחקור – לסימביוזה בלתי-כשרה בינה לבין ב”כ הזוכה, עו”ד דב פישמן.
לאור האמור אני מבקש להעמיד את הנילונה לדין משמעתי, ולחקור גם את ההיבטים המינהליים והפליליים של הנושא.
אפילוג
אחרי שהשלמתי את כתיבתו של מכתבי זה ראיתי בערוץ השני, ממש באקראי, כתבה על ההוצאה לפועל (יום ה’, 26.4.2007, במסגרת התוכנית המשמר האזרחי).
סיפור המעשה: גברת אחת שכרה דירה אשר לדיירה הקודם חובות בסך 600,000 שקל, ותיקים ב-22 לשכות הוצל”פ שונות. הדיירת הזאת לא חייבת לאיש אפילו אגורה שחוקה, אבל אנשי ההוצל”פ לא מניחים לה, ואף פורצים לביתה, למרות שכולם יודעים שהיא לא חייבת דבר לאיש.
דבר כזה אף אחת מ”חברות הגבייה” הפיראטיות לא הייתה מעזה לעשות, כי גם שליחיה וגם מנהליה היו מוצאים את עצמם מאחורי סורג ובריח תוך חצי שעה, אבל לכנופיית שלטון החוק – ויסלחו לי כל אניני ה”סגנון” – הכל מותר.
ומה מצפים מהגברת שלנו לעשות? לכתת את רגליה לכל 22 לשכות ההוצל”פ, ולהגיש בקשות … בקשה נפרדת בכל תיק ותיק (לא נאמר, או שלא קלטתי, בכמה תיקים מדובר).
ומה הלאה? הרי אחד התרחישים המצויים:
- כבוד ראש ההוצל”פ נותן החלטה “לתגובת ב”כ הזוכה תוך 20 יום”;
- ב”כ הזוכה לא מגיב תוך הזמן שנקבע (וכי מה יאמר בתגובתו?!), והגברת מבקשת החלטה-כמבוקש, בהעדר תגובה;
- כבודו לא נותן צו כמבוקש, ומאריך – ביזמתו – את המועד לתגובת ב”כ הזוכה;
- ב”כ הזוכה שוב לא מגיב, הגברת פונה שוב בבקשה כאמור, אבל כבודו – שוב ביזמתו – מאריך פעם נוספת את המועד לתגובה, אבל ב”כ הזוכה – ממש הפתעה – לא מנצל את ההזדמנות השלישית שניתנה לו;
- כעת, כאשר הגברת מבקשת בפעם השלישית החלטה-כמבוקש-בהעדר-תגובה, כבודו כבר לא יכול להמשיך ולהאריך לב”כ הזוכה את המועד לתגובה, כי זה באמת יהיה צחוק-מהעבודה, אז הוא דוחה את הבקשה לגופה, מנימוקים שאין להם לא יד ולא רגל – לא עובדתית ולא משפטית;
- הגברת מבקשת עיון-מחדש בהחלטה, אבל כבודו דוחה גם את הבקשה הזאת, משום שהוא “לא מכיר” הליך כזה …
הכפילו את התרחיש הזה במספר לשכות ההוצל”פ ובמספר התיקים הממוצע בכל לשכה, ותגיעו בעצמכם למסקנה שהגברת אשר, לכל הדיעות, לא חייבת אגורה לאיש, צריכה להעסיק משרד שלם של עורכי-דין כדי להגן על זכותה שלא להיות מוטרדת על חובות לא-לה.
ולכך ישנה מילה אחת: חוצפה. אותה החוצפה אשר עומדת במרכז הגדרת השאלה (ראו לעיל) קיימת גם כאן.
כיצד יצאה הגברת שלנו מכל הסבך?
גורמים מגורמים שונים פנו בעניינה אל הנהלת בתי המשפט, וכיוון שזה כנראה לא היה מספיק, נכנסה גם הטלוויזיה לתמונה – ואז נכנס מר ציון כספי, מהנהלת בתיהמ”ש לתמונה, והבטיח, לפנים משורת הדין, להעניק לנושא הזה טיפול מרוכז, כדי שהגברת לא תצטרך לכתת את רגליה ל-22 לשכות-הוצל”פ ברחבי הארץ.
“גם בזכותכם”, מחייך מר כספי מול המצלמה של צוות הטלוויזיה.
לא, זה לא בהכרח אומר שמר כספי מתחנף לאנשי הטלויזיה. זה אומר שהנהלת בתי המשפט מודה מהמקפצה שבלי התערבות הטלוויזיה היא לא עושה את אשר מוטל עליה ממילא.
וזה מראה שבמערכת ההוצאה לפועל אפשר למצוא לא רק חוצפה, אלא גם שחיתות.
אכן, כל עוד אין אנו יודעים כי העוסקים במלאכה מטמאים את ידיהם בכסף לא-להם, הרי זו רק שחיתות “רכה”, אבל דווקא היא מסכנת את החברה בישראל.
אמרתי לכם – ולא אביתם שמוע!
כדי לפגוע בזכותם של עורכי-דין למתוח ביקורת על הנעשה בלשכות ההוצל”פ הרחיב בית המשפט העליון את המושג “בית משפט” גם לפונקציות המינהליות של לשכת ההוצל”פ.
אמרתי לכם שזה יחזור אליכם כבומרנג, ולא אביתם שמוע.
אז הרווחתם את זה ביושר: חוצפה ושחיתות בהוצאה לפועל = חוצפה ושחיתות בבתי המשפט.
לשיטתכם, רבותי, לשיטתכם!
בכבוד רב,
נספח א’
10.12.2006
לכבוד
ראש ההוצל”פ
הרצליה
נכבדי,
הנדון: תיק הוצל”פ ###
האזהרה אשר הופקה בלשכתך אינה תואמת את פסק-הדין.
בכבוד רב,
נספח ב’
4.1.2007
לכבוד
ראש ההוצל”פ
הרצליה
נכבדי,
הנדון: תיק הוצל”פ ##########
אני מבקש התייחסות למכתבי אליך מיום 10.12.2006, אשר נמסר במסירה אישית בלשכתך ביום 21.12.2006.
בכבוד רב,
נספח ג’
2 דפים, בפקס’ ובדואר רשום
12.1.2007
לכבוד
ראש ההוצל”פ
הרצליה
נכבדי,
הנדון: תיק הוצל”פ ###########
ביום 4.1.2007, לפני שמונה ימים, שלחתי אליכם בפקס את המכתב המצורף, המדבר בעד עצמו.
לא זכיתי לכל התייחסות למכתבי האמור, אבל כיוון שאין לי הוכחת-מסירה, מעבר לאישור הפקס’, וכפי שנפסק לאחרונה ע”י כב’ ביהמ”ש העליון אין בכך די, אני שולח אותו שוב – גם בפקס’ וגם בדואר רשום.
כדי להסיק ספק אני מבקש לציין כי פנייתי אינה לפי חוק ההוצל”פ ותקנותיו, אלא לפי המשפט המינהלי ולפי מה שקורי במקומותינו חוק ההנמקות.
בכבוד רב,
4.1.2007
לכבוד
ראש ההוצל”פ
הרצליה
נכבדי,
הנדון: תיק הוצל”פ ########
אני מבקש התייחסות למכתבי אליך מיום 10.12.2006, אשר נמסר במסירה אישית בלשכתך ביום 21.12.2006.
בכבוד רב,
נספח ד’
6.2.2007
לכבוד
הרשמת רייך לימור
ראש ההוצל”פ
הרצליה
נכבדתי,
הנדון: תיק הוצל”פ ########## – החלטתך מיום 21.1.2007
בניגוד לאמור בכותרת התדפיס שקיבלתי, לא ביקשתי שום “עיון מחדש”.
מה שבייחס אליו ביקשתי התייחסות (לא במרכאות!!!) הוא מכתבי מיום 10.12.2006, אשר נמסר במסירה אישית בלשכתכם ביום 21.12.2006, בנוכחות עדים.
העובדה שהפקידה סירבה ליתן לי חותמת “נתקבל”, עם חתימתה, אינה גורעת מכשרות המסירה.
לא ידוע לי על כל חובה לצרף לכל פנייה את העתקי הפניות הקודמות, גם אלה המאוזכרות בה.
בכבוד רב,
נספח ה’
כפר סבא, 7.3.2007
לכבוד
הרשמת רייך לימור
ראש ההוצל”פ
הרצליה
נכבדתי,
הנדון: תיק הוצל”פ ########## – החלטתך מיום 12.2.2007
בימי חלדי ראיתי כבר החלטות בנות מילה אחת. חלקן לגיטימיות (כגון “כמבוקש”) וחלקן לא לגיטימיות (כגון “לגניזה”), אבל החלטה חד-מילתית כגון זו שבנדון (“והודע”) – טרם ראיתי, ולא אדע מה “הודע”, ומה מחברת ו”ו החיבור למה.
אני לא רוצה להיכנס כאן לשאלה אם זה ראוי ותקין לנהל את כל הליכי ההוצל”פ אקס-פארטה, אלא במקרים בהם חלים עקרונות האקס-פארטה (ובכפוף להם).
אבל, בכל הכבוד, כאשר ההליכים מתנהלים כך, אמור ראש ההוצל”פ לשמור על האינטרסים הלגיטימיים של החייב (אשר לא יודע מה מבשלים נגדו, וממילא לא יכול להתגונן).
אני מבקשך, איפוא, לקרוא את התיק מתחילתו ועד סופו, ולבדוק אם הכל תקין וחוקי.
בכבוד רב,
נספח ו’
20.3.2007
לכבוד
הרשמת רייך לימור
ראש ההוצל”פ
הרצליה
נכבדתי,
הנדון: תיק הוצל”פ ######### – החלטתך מיום 12.3.2007
את הדברים כאן אני אומר בדם-ליבי, ואני מבקש לא לפטור אותם כלאחר-יד, גם אם דעתך שונה, כי כל עולם המשפט בנוי ומתפתח על שיח בין בעלי דיעות שונות, אשר לפעמים – כמה מוזר – גם מצליחים לשכנע זה את זה..
לא לפטור אותם כלאחר-יד, כי הם באים ממי שרואה אותם כבר עשרות שנים – ולא מנקודת-המבט של מי ש”נולד לתוך זה”, ואולי גם לא מכיר מציאות אחרת, או מנקודת-המבט של מי שהציפיות ממנו – מוצדקות או לא-מוצדקות – הן להביא כמה שיותר כסף, בכמה שפחות זמן.
לא לפטור אותם כלאחר-יד – בין השאר משום שהם מבוססים גם על מה שמערכת ההוצל”פ אומרת על עצמה, לפעמים גם בגלוי, כגון ש”אצלנו לחייב אין שום זכויות, לא מהותיות ולא דיוניות, והזכות היחידה שיש לו היא לדרוש החזרים, אם גבו ממנו יותר מדי”.
ממילא ברור שכל מה שאני “שופך מהבטן” כאן אינו מכוון אישית נגדך, אלא כנגד התופעות עליהן אני מצביע.
פניותי אליכם בתיק זה – כולל פנייתי הנוכחית – יצאו מתוך ההנחה שמעבר לתפקידו של ראש ההוצל”פ לפי חוק ההוצל”פ הוא משמש גם כמנהל אדמיניסטרטיבי של לשכת ההוצל”פ, מכוח תנאי עבודתו בשירות המדינה/הנהלת בתי המשפט. תקני אותי אם אני טועה.
כאשר אני מדבר על ניהול אדמיניסטרטיבי של לשכת ההוצל”פ אני מתכוון גם לטיפול בתיקי ההוצל”פ עצמם, עובר להנחתם על שולחנו של ראש ההוצל”פ, למתן החלטה או צו. תקני אותי אם אני טועה.
ואם אני טועה, אבקש להעביר את פניותי אל מי שממלא את התפקיד האמור.
עם כל הכבוד, ושלא כאמור בהחלטתך, אני לא “מנסה להעלות רמזים”.
כאשר ב”כ הזוכה וראש ההוצל”פ הם היחידים היודעים מה באמת יש בתיק, ולחייב הם מגלים רק מה שהם רוצים לגלות לו, מי שחי מ”רמזים” וצריך להרכיב מהם את הפאזל השלם הוא דווקא החייב, ולא כב’ראש ההוצל”פ.
בשלב הזה אני לא הגשתי שום “בקשה” במובן שאת מתכוונת אליו בהחלטתך, וכיוון שאנחנו עדיין מדברים במישור האדמיניסטרטיבי, עוד לא הגיע השלב בו אני צריך להגיש “בקשות שסעד מאחוריהן”, כהגדרתך-את.
למנהל האדמיניסטרטיבי של לשכת ההוצל”פ אין סמכות לחייב בהוצאות, וממילא הרמזים שאת מנסה להעלות (כלשונך) אינם אלא איום לא-ראוי.
ושוב, עם כל הכבוד, אני לא “מנסה להעלות רמזים”: בהודעה שמסרתי במכתבי הראשון (הנושא את התאריך 10.12.2006, והוגש בפועל ביום 21.12.2006) לא היה שום “רמז” אלא דברים ברורים לחלוטין, ולא ברור לי מדוע את לא מתייחסת אליו, וכאשר אני חוזר ומפנה אותך אליו את מייחסת לי “רמזים” – כאשר, כאמור, הדברים שם ברורים לחלוטין.
אכן, אני מביא בחשבון את האפשרות שהמכתב הזה אבד אצלכם, ואינו נמצא בתיק, אבל משהזכרתיו בהמשך, ונוכחת – אם אכן כן הווה – כי הוא אינו נמצא בתיק, יכולת להורות על שחזור התיק, בין מכוח תפקידך האדמיניסטרטיבי, בין מכוח סמכותך הסטאטוטורית – ולא כך עשית.
היענותי ל”הצעתך” להגיש “בקשות שסעד מאחוריהן” תביא אותי, ללא ספק, למצב הסיזיפי בו חייבים בהוצל”פ מתנסים במקרים רבים, ואתן לך דוגמה “טרייה” אשר גונבה לאוזני ממש לאחרונה:
זוכה פלוני פתח תיק הוצל”פ נגד חייב אלמוני א’, ולא הצליח לגבות אגורה במשך עשר שנים, אולי יותר.
משנואש ב”כ הזוכה מנסיונותיו, החליף הוא את החייב בחייב אחר, נקרא לו אלמוני ב’, במסווה של “עדכון פרטים” – וההליכים נמשכו כאילו לא אירע דבר, בלי שאף אחד – כולל כבוד ראש ההוצל”פ – נתן את דעתו לכך שנעשה כאן משהו לא חוקי.
כמובן שכל ה”בישולים” האלה נעשו בלי ידיעתו של אלמוני ב’, אשר יום אחד גילה עיקול בחשבון הבנק שלו, ומשכך הווה, פנה הוא אל לשכת ההוצל”פ וטען כי לא הומצאה לו כל אזהרה, והוא לא יודע במה המדובר.
כאן החלה מסכת ייסוריו של אלמוני ב’, אשר טורטר להגיש כעשר-עשרים בקשות, בעוד שההליכים נגדו נמשכים.
ולא זו בלבד, אלא שבאשר לבקשה העיקרית (להוריד אותו מרשימת החייבים כל עוד לא הוגשה נגדו בקשה-לביצוע ולא הומצאה לו האזהרה) נתן ראש ההוצל”פ לב”כ הזוכה 15 או 20 יום לתגובה, ומשזה האחרון לא הגיב האריך ראש ההוצל”פ, ביזמתו, את המועד פעמיים, ובסוף – גם כן ביזמתו – דחה ראש ההוצל”פ את הבקשה העיקרית, למרות שב”כ הזוכהלא טרח להגיב עליה גם אחרי שתי הארכות-המועד אותן קיבל במתנה.
בסופו של דבר נתן ראש ההוצל”פ לאלמוני ב’ “עצה” אשר מפאת כבודו לא אביא אותה כאן – ובעת כתיבתם של הדברים האלה מסכת-הייסורים של אלמוני ב’ טרם תמה.
ה”רעיון” להביא אותי בשלב הזה – למרות המובהר במכתבי הראשון – למצב בו אני מגיש “בקשות שסעד מאחוריהן” גורר אותי למצב בוא אני הוא “המוציא מחברו”, וכל השגה על החלטה כלשהי כרוכה בהליכי ערעור, עם אגרות, ערבויות ו”רמזים” על “הוצאות”.
יש לי סיבה נוספת שלא להיגרר למצב הזה, והוא האינטרס הציבורי שבלשכות ההוצל”פ כולן יקפידו על זכויותיו של החייב, במיוחד כאשר מנהלים את ההלכים נגדו במעמד הזוכה בלבד.
אבהיר את דברי, כפי שאני רואה אותם, ואני משוכנע שגם אם טועה אני – טעותי אינה גדולה::
מאז שנת תשכ”ז-1967 מתרחשים בלשכות ההוצל”פ דברים מסמרי-שיער באשר לזכויותיו של החייב. דוגמה מן הזמן הזה הראיתי לעיל, ואתן לך גם דוגמה מהימים ההם: חישוב החוב עם הצמדה על בסיס אינפלציה של 500%. בתוספת ריבית על בסיס אותה האינפלציה, כאילו אין הצמדה.
הדברים האלה יכולים לקרות כאשר פועלים כנגד אדם בהיעדרו, והרשות העושה זאת אינה משווה לנגדה גם את הזכויות והאינטרסים הלגיטימיים שלו, שלא לפגוע בו מעבר למותר, לדרוש ולצודק.
לעניין זה השווי, למשל, עם התנאי אשר בסעיף 240(א)(3) לחסד”פ, אותו אני מדגיש בגוף המצוטט כאן:
240. סדרי דין מיוחדים בעבירות קלות
(א) בעבירות לפי … יחולו סדרי דין אלה:
(1) …
(2) נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום …;
(3) בית המשפט רשאי לדון נאשם לפי הוראות פסקה (2), שלא בפניו, אם הוא סבור שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם …
וזה אומר שאפילו אם רואים את הנאשם כמודה בכל העובדות, עדיין צריכה הרשות (במקרה האמור – בית המשפט) לקיים את מצוות “וחקרת ודרשת ושקלת היטב”, והעיקרון הזה צריך, לטעמי, לחול;גם בהליכי ההוצל”פ.
ברור, איפוא, כי אם אסכים להיכנס לנעליים של “מבקש” – יכול להיות (וכעולה מהדוגמה לעיל, מן הזמן הזה – לא בטוח) שאפתור את בעייתי הפרטית, אבל התקלה הציבורית תישאר בעינה, ואם אחזור אי-פעם לאותו המצב, אצטרך אני, ויצטרכו גם רבים אחרים, “להתחיל הכל מחדש”.
ולכן, עם כל הכבוד, עד שגוררים אותי למצב הזה, עדיין כל היורד לרכושי ולחירותי הוא-הוא בבחינת המוציא-מחברו – ולא אני.
כאמור לעיל, רק את וב”כ הזוכה וראש ההוצל”פ הם היודעים מה באמת יש בתיק, ולפני שמזמינים אותי להגיש “בקשות שסעד מאחוריהן”, או כל בקשה אחרת, ההגיון וההגינות מחייבים שיומצא לי כל החומר אשר בתיק.
כן, אני מכיר את התשובה לטענות כאלה:
“החלטה:
החייב/ב”כ החייב רשאי לפנות אל לשכת ההוצל”פ, ולקבל את המבוקש על ידו, תמורת האגרה שנקבעה בתקנות”.
אבל, עם כל הכבוד:
ראשית – אני כבר פניתי, מבוקשי לא ניתן לי, ואין להטריח אותי בשנית, גם אם מלכתחילה לא הייתה לי הזכות שיומצאו לי, ללא בקשה ספציפית, העתקים של כל הבקשות והמסמכים המוגשים לתיק, ושל כל ההחלטות והצווים הניתנים בו;
ושנית – התקנות (אני מניח שאכן ישנן כאלה) המחייבות אדם בתשלום אגרה בעד הזכות לדעת מה מבשלים נגדו הן בלתי סבירות באופן קיצוני, ובלתי חוקיות כעליל. לפי ה”הגיון” של התקנות האלה, מחר יידרש נתבע בהליך אזרחי לשלם אגרה תמורת הזכות לקבל העתק מכתב-התביעה, ומחרתיים יידרש גם נאשם בפלילים לשלם אגרה תמורת הזכות לדעת במה מאשימים אותו.
אכן, לא נעלמה מעיני שזוכים המגישים בקשות אינם חייבים לצרף העתקים מהן גם עבור החייב, אבל ה”הנחות” שה”מערכת” עושה לזוכים אינן יכולות לבוא על חשבון זכויותיו של החייב על פי הלכת אלתגר.
ובמלים אחרות: אם המדינה רוצה לחסוך לזוכה הפקת עותק נוסף של בקשתו – שתתכבד היא-עצמה ותסור אל מכונת-הצילום הקרובה ביותר, ומשם אל סניף הדואר הסמוך למקום מגוריה.
וזה מחזיר אותי אל התיק דנן:
עם פתיחת התיק הוצאת “צו חיוב בתשלומים”, ולהתרשמותי – המבוססת על ידיעתי המקצועית ועל הרמזים המעטים שהצלחתי לדלות – חתמת על הצו בלי שבדקת אפילו את המעט שהיה אז בתיק.
תקני אותי אם אני טועה.
ואם ראש הוצל”פ אחר עשה את זה – אמנם החטאת רובץ לפתחו, אבל חטאת זה אינו “מתמרק” עם חילופי ראש ההוצל”פ – והפגם האדמיניסטרטיבי בעינו עומד, וכאמור לעיל אני מדבר בשלב הזה רק על הפן האדמיניסטרטיבי של ניהול התיק. לא על החתימה “בעיניים עצומות” – אם אכן הייתה כזאת – אלא מה מה שנעשה לפני כן.
ומה שאלתי בסך-הכל?
שתבדקי את התיק מתחילתו ועד סופו, אם הכל תקין וחוקי – לפני שאת עוטה את גלימת ראש ההוצל”פ ויושבת לתת החלטה או צו כלשהם. הרב הוא בעינייך?
והרבה היא בעינייך משאלתי, כי תבדקי בדיעבד את אשר היית אמורה לבדוק מלכתחילה?
כאמור שאלתי כי שתבדקי את התיק מתחילתו ועד סופו, אם הכל תקין וחוקי הוא, אם לאו, וזה מביא אותי אל הנקודה האחרונה בפנייתי זו.
כל אשר נעשה בתיק זה – ככל פעולה של רשות כלשהי – יכול להיות תקין וחוקי, או לא תקין ולא חוקי.
אם הכל תקין וחוקי – אין לך מה לדאוג, ואפילו אנקוט צעד כלשהו, אני לא אצא נשכר מזה, ושערה מראשך לא תיפול.
אבל אם יתברר כי בתיק הזה נעשה משהו לא תקין או לא חוקי, יש לך, כמובן, סיבה לדאגה.
אמנם החוק מעניק לראש ההוצל”פ חסינות כשל שופט, אבל:
· מול מצפונך האישי והמקצועי החסינות הזאת לא חלה;
· אם אני מגיש תביעה נגד המדינה – המסלול הזה, כידוע, כבר נפתח – מישהו כבר יטרח לחזור אליך בשאלות אשר עשויות להכאיב יותר מאשר אלה המוצגות לנתבע בהליך אזרחי, אשר אינו נהנה מחסינות;
· בשנים האחרונות נעשים יותר ויותר נסיונות לפרוץ את חומות החסינות השונות (כולל אפילו החסינות המהותית של חברי הכנסת), ולא מן הנמנע כי תימצא דרך יצירתית לפרוץ גם את חומת החסינות השיפוטית.
לסיכום: אני מביא בחשבון את האפשרות שאני טועה, אבל לפני שקובעים כי אדם טועה יש לקרוא את דבריו בקפידה רבה, שמא, בכל זאת, הוא צודק.
אני מביא בחשבון גם את האפשרות שאני טועה בהגדרת תפקידך כמנהלת אדמיניסטרטיבית של הלשכה, כמוסבר לעיל – והלא, כאמור, רק בתור שכזו אני פונה אליך – וכל תפקידך כולו מתחיל רק כאשר מונחת לפניך בקשה “הוצל”פית” כלשהי, אבל גם אז, לפענ”ד, אמורה את לבדוק את התיק אחורנית – במיוחד כאשר קיימת בתיק משאלה לעשות כן.
והרשי נא לי להביע מידה מסויימת של אי-נחת מסגנון החלטתך, אשר, לטעמי, הוא בוטה ומשתלח, בלתי מאופק, בלתי מרוסן ובלתי מנומס, ויש בו לשון איום אשר אף לגופה, כמוסבר לעיל, אינה מוצדקת – גם מבחינה מהותית.
בכבוד רב,