תקנה 17א(א) תקנות ההוצאה לפועל, תש”ם – 1979, זה לשונה (ההדגשות בכל החיקוקים כאן – לא במקור):

17א. עדכון תיק‏

(א)    זוכה ידווח ללשכת ההוצאה לפועל על כל תקבול שקיבל על חשבון החוב, שלא באמצעותה; דיווח כאמור יימסר ללשכה תוך שבעה ימים מקבלת התקבול.

סעיף 11 לחוק הפרשנות, תשמ”א-1981, זה לשונו:

הסמכה או חיוב לעשות דבר, בלי קביעת זמן לעשייתו – משמעם שיש סמכות או חובה לעשותו במהירות הראויה ולחזור ולעשותו מזמן לזמן ככל הנדרש לפי הנסיבות.

כאשר ראש ההוצל”פ ממנה כונס-נכסים לנכס מנכסי החייב (להלן: הכונס), על מנת למכרו לצורך כיסוי החוב, והכונס הוא גם בא-כוחו של הזוכה, נשאלת השאלה מה דינו של תקבול אשר הגיע לידו: האם הוא נחשב אוטומטית כתקבול שהגיע במישרין לזוכה, או שצריך הכונס להעביר את הכסף מכיס אחד שלו (כיס הכונס) לכיס אחר (כיס הזוכה)?

או, אולי, צריך הכונס להעביר את התקבול אל הזוכה עצמו?

התשובה תלויה, כמובן, בהסכם (מפורש או משתמע) שבין הזוכה לבין בא-כוחו.

אם קיים הסכם כלשהו, מפורש או משתמע – פירוש הדבר שהכסף נחשב כאילו הגיע לזוכה ברגע קבלתו ע”י הכונס, ואם, לפי ההסכם הזה, הזוכה מרשה לכונס להחזיק בכסף, הרי זה כאילו הזוכה נתן לכונס כסף “אחר”, ואין זה מעניינו של החייב.

מאידך, אם לא קיים הסכם כזה, חובתו של הכונס היא להעביר לזוכה את הכסף “בכל המהירות הראוייה”.

המהירות הראוייה היא תוך זמן-אפס.

איך מבצעים זאת תוך “זמן אפס”?

ע”י כך שמבקשים מקונה הנכס שירשום את הצ’ק לפקודת הזוכה עצמו, ובמקום להפקיד את הצ’ק (או את המזומן, אם קיבל במזומן) לחשבונו-הוא, יפקיד הכונס את הכסף ישירות לחשבונו של הזוכה.

כמובן שמהסכום הזה יש לנכות תשלומי-חובה, כגון מסי מכירה ושבח מקרקעין, או אגרות הוצל”פ, אם קיימות כאלה אשר החייב הוא זה אשר נושא בהן.

אמור מעתה: באותו הרגע בו שולם הסכום לכונס, יש לראותו (מבחינת החייב) כאילו שולם גם לזוכה, ובאותו הרגע מתחילים 7 הימים אשר במהלכם חייב הכונס לדווח ללשכת ההוצל”פ על התקבול, כמצוות תקנה 17א(א).

האם רשאי הכונס להפקיד את הכסף בחשבון נאמנות? רק לגבי כספים אשר לא ברור מה לעשות בהם.

מהו הדין אם הכונס לא העביר את הכסף לזוכה, בו-ברגע? הכונס נחשב כגונב את הכסף (סע’ 383(א)(2) לחוק העונשין, תשל”ז-1977), ומשלשלו לכיסו, עבירה שהעונש עליה, בנסיבות האלה, הוא שבע שנות מאסר (סע’ 393 לחוק העונשין), אבל, בכל מקרה, מבחינת החייב הכסף נחשב כאילו הגיע ליעדו (סע’ 386 – 387 לחוק העונשין),  וגם כאן קיימת חובת הדיווח ללשכת ההוצל”פ, תוך 7 הימים.

אמור מעתה: יהא אשר יהא ההסדר בין ב”כ הזוכה לבין הזוכה, מבחינת החייב רואים את הכסף כאילו שולם על חשבון החוב, ונוכו ממנו רק תשלומי החובה.

על האפשרויות הגלומות בהימנעות מהדיווח, כאשר הכונס הוא מושחת

כאשר אדם מחזיק בכסף לא-לא, הוא יכול להרוויח עליו, גם אם בסופו של דבר הוא מעביר את הכסף ליעדו, אבל זה “כסף קטן”, בהשוואה למה שנראה בהמשך.

כאשר אדם מחזיק, במסגרת עסקיו, בכסף לא-לו, הוא יכול להשתמש בו לרווחים פטורי-מס, ואיש לא יידע על כך, אם הוא לא מדווח על הדבר לשלטונות המס, ומציג, כאשר הוא נדרש, את ההכנסות האלה כרווחים פטורי-מס, אותם השיג כ”משקיע פרטי”, למרות שהכספים האלה עברו דרכו במסגרת העסק ולא שולם עליהם המס (כי הם לא “רווחים”, אלא רק “פקדונות”), אבל גם זה “כסף קטן”, בהשוואה למה שנראה בהמשך.

כאשר הזוכה הוא בנק, והכונס מחזיק – בלי לדווח – כספים אשר אמורים להיות מועברים לבנק, ולהיות מזוכים בחשבונו של החייב בלשכת ההוצל”פ – כאן כבר מתחיל הכסף הגדול.

כאשר חשבונו של לא מזוכה, הוא ממשיך להיות מחוייב בריבית הנהוגה בבנק, שהיא יכולה להיות 20, 30, 40 אחוז, ויותר, וגם אם, בסופו של דבר, הכונס ידווח על התקבול, אפילו במלואו, ואפילו רטרואקטיבית, הזיכוי הרטרואקטיבי יהיה רק לפי ריבית ההוצל”פ – 6% בלבד.

קחו, למשל, חוב אשר שולם ביום פתיחת התיק בהוצל”פ (ולכן החוב ביום תיחת התיק הוא כבר אפס!), אבל דווח רק אחרי שנה: חיובו של החייב יהיה בריבית גבוהה – אולי 40% ואולי אף יותר – אבל הזיכוי הרטרואקטיבי יהיה בשיעור 6% בלבד.

מכאן אנו למדים כי על חוב שאינו קיים, מישהו יכול להרוויח 40% מהחוב המקורי.

בפירוט רב יותר הסברנו את השיטה הזאת במאמר על הקומבינה בין הבנקים להוצאה לפועל, על מדינת ישראל כמדינת העולם השלישי המושחת ועל חלקו של מנהל בתי המשפט, השופט משה גל, בשחיתות הזאת.

ולמי שרוצה לתפוס עד כמה השיטה הזאת מושחתת, הקריאה במחזה-הדוקודרמה זפטה רצינית תערב לו מאוד …