תחלואי ההוצאה לפועל – טיפול מערכתי, טיפול נקודתי
תחלואי ההוצאה לפועל – טיפול מערכתי, טיפול נקודתי
בראשית חודש ספטמבר, השנה, התקיים בתל–אביב כנס תחת הכותרת “מערכת המשפט וההוצאה לפועל“.
בהזמנה לכנס אומר יוזמו ומארגנו, עו“ד דב אבן–אור:
לדאבון הלב, עד כה, האזרח הקטן נלחם מלחמותיו נגד עוולות השלטון – לבדו, או בסיוע עו“ד, תוך תקווה כי הצדק יעמוד לצידו, אולם אלו היו מלחמות דון–קישוט, וכך רבים וטובים נשחקו עד עפר, ומאידך – הבנקים וחברות הענק המשיכו לחגוג על גבם של התמימים
וההגונים.
לצערי לא יכולתי להיות נוכח בכנס, על מנת לשאת את הרצאתי, ודב התנדב לקראה במקומי, מן הכתב, ככל שהספיק הזמן שעמד לרשותו.
אני מתכבד להעמיד את ההרצאה (עם מילואים והשלמות, וגם עם שמות שלא היו בהרצאה המקורית) לרשות הציבור הרחב.
ותודה לדב, ידידי.
מבוא: על מערכת המשפט, כ“ארגון–הגג” של ההוצאה לפועל
חברים,
מערכת ההוצאה לפועל חולה.
מערכת ההוצאה לפועל זקוקה לטיפול דחוף, אבל לא רק נקודתי.
מערכת ההוצאה לפועל היא רק אחת ממערכות–המשנה של מערכת המשפט, וכל הכלים שלובים המה.
המחלה העיקרית ממנה סובלת מערכת המשפט היא העדר היושר האינטלקטואלי.
היום לשופטים מותר להתייחס למה שהם רוצים ולמה שנוח להם, ולהתעלם ממה שלא נוח להם, ולא מתיישב עם התוצאה אותה הם סימנו מראש.
תארו לעצמכם שאתם מואשמים ברצח, אבל, במסגרת פרשת ההגנה, אתם מביאים את ה“מנוח“, אשר מעיד שהוא “חי ברציפות מגמר לידתו ועד לרגע הזה” – ראייה ניצחת לכך שהוא עדיין חי, וממילא אם אפשר להאשימכם ברצח.
לכאורה אתם צריכים לצאת זכאים, אוטומטית, אבל לשופטים מותר להתעלם מהראייה הזאת, ולהרשיעכם ברצח של “המנוח” אשר כלל אינו “מנוח“.
לכאורה יש לכם ערכאת–ערעור – בית המשפט העליון – אבל גם הוא רשאי להתעלם מהעדות הזאת, ולקיים את ההרשעה.
מערכת המשפט מינתה לעצמה נציבה ועוד נציב, “כזה–כאילו“, כמו שאומרים, כדי לשמור על זכויותיכם מפני שופטים שאינם עושים מלאכתם נאמנה, בחריצות וביושר, אבל הם דאגו מראש לכך שהנציב ייבחר על ידי “שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון כאחד“, וזה אומר שמערכת המשפט יכולה להבטיח לעצמה את בחירתו של נציב כזה אשר יבטיח לה מראש כיסוי–תחת מלא ומוחלט.
תארו לעצמכם ששר המשטרה ייבחר על ידי “ממשלת ישראל וארגוני הפשע כאחד“… זה אותו הדבר.
הנציבה הראשונה – הטובה–למי שטרסברג–כהן – קבעה שענייני היושר האינטלקטואלי של השופטים “אינם בתחום טיפולה“, ואילו הנכנס בנעליה, אלי עזר–למי גולדברג, הגדיל לעשות, וקבע – ממרומי המקפצה – כי לשופטים מותר להתעלם מכל מה שמתחשק להם להתעלם ממנו. במלים אחרות: שופטים לא חייבים לגלות יושר אינטלקטואלי.
ומה הפלא: שני הנציבים האלה הם בשר–מבשרה של “המערכת“, הם חייבים לה את מינויים, וגם הם, כאשר עבדו כשופטים, נהגו בדיוק אותו הדבר – התעלמו מכל מה שהתחשק להם, כדי להגיע לתוצאה אותה סימנו לעצמם מראש.
מה נשאר לנו לעשות?
לפנות לשר המשפטים, המוסמך להעמיד שופטים לדין משמעתי (וזלזול בטענות המתדיינים הוא בוודאי עבירת משמעת), אבל בלשכת השר הותקן “טייס אוטומטי” אשר אומר לך לפנות אל הנתל“ש – הוא נציב תלונות הציבור על השופטים.
אתה חוזר אל השר ואומר שהנציב עצמו קבע שהוא אינו מוסמך, וכן מתחילה הפקידות שבלשכת השר לשחק איתך בחתול–ועכבר – ומזור לכאביך אין.
החצר האחורית של מערכת המשפט
כל אחד מכם, מן הסתם, הגיע אי–פעם לבית המשפט לתעבורה, וראה איך מתנהלים הדיונים שם, כאשר השופט מתוזמר עם התובע המשטרתי.
אתם באים לביהמ“ש לתעבורה, חדורים אמונה בצדקתכם ובטחון ביכולתכם לשכנע את השופט לעשות צדק, אבל כאשר השופט אומר לכם “נדחה להוכחות“, במקום להשיב מלחמה שערה, ולהילחם על צדקתכם, אתם “מקפלים זנב“: כבוד השופט, אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה, מודה אני לפניך.
ככה, בפינה אחת של החצר האחורית של מערכת המשפט, אתם עצמכם מכשירים את הנעשה בפינה אחרת של אותה החצר האחורית, בה ראשי ההוצל“פ מתוזמרים עם באי–כוח הזוכים, כשם ששופט התעבורה מתוזמר עם התובע המשטרתי.
מה קורה כאשר אתם, החייבים, מגישים בקשה להוצאה לפועל? אחרי שבוע, שבועיים או יותר, הבקשה מגיעה – אם בכלל – לשולחנו של ראש ההוצל“פ, והוא, בלי לקרוא את הבקשה נותן החלטה “לתגובת ב“כ הזוכה תוך 20 יום“.
ומה קורה אם ב“כ הזוכה מצפצף על ההחלטה, ואתם מבקשים “החלטה בהעדר תגובה“? אתם מקבלים החלטה חדשה, “לתגובת ב“כ הזוכה“, כי ראש ההוצל“פ לא קרא גם אם הבקשה הזאת, או שקרא, והוא – ביזמתו – החליט לתת לב“כ הזוכה עוד הזדמנות, ועוד הזדמנות, ועוד הזדמנות – ובינתיים ב“כ הזוכה, בפינה אחרת של החצר החשוכה הזאת, מרוקן לכם את חשבון הבנק, ומבקש “לאפס” את התיק ולסגור אותו.
ראיתם פעם תיק שהוגשה בו בקשה בטענת “פרעתי“, אבל הליכי הגבייה נמשכו, התיק “אופס“, נסגר ובוער, יחד עם הבקשה בטענת “פרעתי“? אני ראיתי.
ומה קורה אם, כדי למנוע נזק בלתי–הפיך, אתם מבקשים עיכוב ביצוע עד למתן ההחלטה בבקשה גופה? גם הבקשה הזאת עוברת “לתגובת הזוכה“…
ומה קורה כאשר אתה אומר כי בקשות של הזוכים נענות אוטומטית, ואילו בקשות של החייבים מושלכות לסל? במקום שהאדונים הנכבדים יבדקו את עצמם, הם מתנפלים עליך, בטענות–הבל וסרק על ה“סגנון” שלך!
מה שעברתם עליו בשתיקה בבית המשפט לתעבורה חוזר עליכם בגדול בלשכת ההוצאה לפועל.
ואתם יודעים מה אומרים בלשכת ההוצל“פ על זכויותיו של החייב? “הזכות היחידה של החייב היא שאם גובים ממנו יותר, לדרוש את העודף” …
האם מישהו ראה פעם לירה אחת המוחזרת לחייב? שיקום!!!
מטרתו של חוק ההוצל“פ
אומרים לנו כי מטרתו של חוק ההוצל“פ היא “להבטיח כלים לביצועם של פסקי–הדין“, אבל זה לא נכון: כדי להבטיח את ביצועו של פסק–דין מספיק להניח מטען–חבלה מתחת למכוניתו של ה“חייב” – בלי “אזהרה“, בלי טענת “פרעתי“, ובלי שום דבר.
לכו ושאלו את “חברות הגבייה“, המנוהלות, “כולן או מקצתן” ע“י משפחות–הפשע.
מטרתו של חוקה הוצל“פ היא להבטיח שהליכי הגבייה יבוצעו כדין, שתישמרנה זכויותיו של החייב, ושלא יינקטו נגד החייב הליכי מעבר לדרוש לביצוע פסק–הדין.
ושלא יקחו ממנו בלי חשבון, ואחר–כך, מותש וחבול, הוא יצטרך לרדוף אחרי כספו, כדי להשיב לעצמו את מה שלא נלקח שלא כדין (אם הוא לא “נאכל” בינתיים).
עדיפות לנו משפחות–הפשע!
אם “קבלן גבייה” פרטי יבצע פעולה לא–חוקית, הוא ייכנס לכלא.
אבל אם ראש ההוצל“פ, פקידיו או שלוחיהם והפועלים שמם, בשליחותם או ברשותם, יבצעו פעולה לא–חוקית – הם חסינים, גם להלכה וגם למעשה.
והמסקנה: מערכת ההוצל“פ נכשלה בהשגת מטרתה העיקרית.
איך הם עובדים?
מה קורה אם, למשל, נוקטים נגדך הליכי הוצל“פ בלי שהומצאה לך אזהרה, כנדרש, ואתה פונה אל הלשכה ודורש שלא יעבירו לראש הלשכה שום בקשה לפני שממציאים לך את האזהרה? אומרים לך תגיש “בקשה מסודרת“… אתה חוזר אליהם ואומר בשלב הזה אני לא צריך להגיש שום בקשה, כי עוד לא קיבלתי אזהרה, אבל הם בשלהם: תגיש “בקשה מסודרת” …
“בקשה מסודרת“, למי שלא מבין היא בקשה אשר בכותרתה מופעים שמות הזוכה והחייב, ומתחתיהם מופיעות המלים “בקשה ל…”.
מדוע הם דורשים ממך “בקשה מסודרת“?
כדי להפוך מחלוקת מינהלית בינך לבין הפקידים למחלוקת “שיפוטית” בינך לבין הזוכה. כדי שהם יוכלו להעלות אותה לראש ההוצל“פ, על מנת שזה ייתן “החלטה שיפוטית“, אשר תיתן לפקידים את כיסוי–התחת הדרוש להם, ותשלח אותך למסע–הייסורים של בקשות רשות לערער, עם אגרות וערבויות, אשר באות להקשות עליך את החיים, ולאפשר לראש ההוצל“פ לכופף לך את הידיים – עם רמזים ל“הוצאות לדוגמה“ וכו‘ – ואחר–כך אומרים לך שההחלטה ניתנה ב“הסכמתך“…
עצתי לכם: בכל מקום בו אתם רוצים למנוע את הגשת התיק ל“שופט האוטומטי” הקרוי “ראש ההוצל“פ“, אל תגישו “בקשה מסודרת“. כיתבו מכתב הפותח במלים “לכבוד המנהל האדמיניסטרטיבי של לשכת ההוצל“פ ב…”.
ונניח שעונים לך “נא להגיש בקשה מסודרת“.
ונניח שהפקידים מעלים את מכתבך אל ראש ההוצל“פ, וזה נותן “החלטה” האומרת כי על החייב להגיש בקשה מסודרת… גם אז אל תתייאשו: חיזרו אל האדון במכתב (לא ב“בקשה“!), בזו הלשון“:
לכבוד
ראש ההוצל“פ
לשכת ההוצאה לפועל
ב…
נכבדי,
הנדון: מכתבי מיום …
מכתבי שבנדון מתייחס לעניין מנהלי טהור, המופנה אל “המנהל האדמיניסטרטיבי” של לשכת הוצל“פ זו, ולא ברור לי על מה ראתה המזכירות להביאו בפני כב‘ ראש ההוצל“פ, אלא אם כבודו משמש גם כמנהל האדמיניסטרטיבי של הלשכה הזאת.
אם במלים “בקשה מסודרת” מתכוון כבודו לבקשה המוגשת לתגובת הצד–שכנגד, אבקש להבהיר כי לעניין מכתבי שבנדון אין לזוכה שום מעמד, כי אנחנו עדיין במישור המינהלי. כמובן שכבודו רשאי להתייעץ עם כל מי שיחפוץ, כולל עם ב“כ הזוכה, אולם אין בכך כדי להקנות לזוכה מעמד כלשהו, מעבר לבעל “דיעה מייעצת“.
אם כבודו אכן משמש כמנהל האדמיניסטרטיבי של הלשכה, אבקש ממנו לענות לי בתור שכזה, ולא בתור “ראש ההוצל“פ“, ואם כבודו אינו המנהל האדמיניסטרטיבי של הלשכה, אבקש להעביר את פנייתי אל מי שמשמש בתפקיד הזה.
בכבוד רב,
סיפור מהחיים
ולסיום, סיפור אמיתי, המראה עד כמה שמערכת ההוצל“פ מושחתת:
מדינת ישראל, לוכסן בית החולים הממשלתי בנהריה, באמצעות ב“כ עו“ד פלוני (קבלן–גבייה), פותחת בהליכי ביצוע שטר לזכות בית החולים. על השטר חתום (או לא חתום, זאת לעולם לא נדע) בעלה–דאז של מי שאולי הייתה מאושפזת בבית החולים הזה.
אחרי חמש עשרה (!!!) שנים של ניסיונות כושלים לגבות משהו מהבעל, נזכר העו“ד–הקבלן בקיומה של האישה, אבל כדי לנקוט הליכי–גבייה כנגד האישה צריך לפתוח תיק הוצל“פ נגדה, ואפילו אם ניתן להוסיף אותה כ“חייב מס‘ 2″, עדיין יש צורך להמציא לה אזהרה – דבר המאפשר לה לטעון להתיישנות החוב נגדה.
התחכם העו“ד–הקבלן, והגיש ללשכת ההוצל“פ “עדכון פרטים” … כאילו מדובר בשינוי כתובתו של חייב, ולא בהוספת חייב חדש. כמובן שמזכירות הלשכה עשתה עצמה חותמת–גומי, ו“עדכנה” את הפרטים בהוסיפה את האישה כ“חייבת“, וכאן החל העו“ד הקבלן לרדת לחייה בעיקולים, כאשר היא אפילו לא יודעת שחשבון–הבנק שלה עוקל, ואין היא יכולה לעשות ברכושה כברכושה.
משהתגלה הדבר לאישה, היא פנתה שוב–ושוב ללשכת ההוצל“פ, בטענה שלא הומצאה לה אזהרה כנדרש, ושהיא גם לא יודעת במה המדובר.
ראש ההוצל“פ הוציא החלטה “לתגובת ב“כ הזוכה תוך כך–וכך ימים“, אבל העו“ד–הקבלן לא טרח להגיב, ובמקום להגיב הוא המשיך בהליכים. הגישה האישה בקשה “למתן החלטה בהעדר תגובה“, אבל ראש ההוצל“פ, ביזמתו האריך לקבלן את המועד שוב–ושוב, ולא עשה את מה שהוא חייב היה לעשות: לשחרר את האישה מהתיק, עד שייפתחו נגדה הליכים לפי החוק – כולל משלוח אזהרה.
אחרי חמש–עשרה–עשרים (!!!) בקשות של האישה עשה ראש ההוצל“פ תרגיל מסריח: הוא החליט שהאישה צריכה להגיש התנגדות לביצוע השטר, כולל בקשה להארכת המועד.
האישה, בדלית–ברירה, הגיש התנגדות לביצוע השטר יחד עם בקשה להארכת–המועד, אבל ציינה כי לדעתה אין היא חייבת להגיש את הבקשות האלה, כי כל עוד לא הומצאה לה האזהרה אין לה לעל מה להתנגד, וממילא היא גם לא צריכה הארכת–המועד.
עוד הוסיפה האישה כי בכל מקרה, החיוב שלה – אם היה כזה – כבר התיישן, וממילא אין היא חייבת עוד בתשלום טענת–אחות לטענת “פרעתי“, אשר בסמכותו של ראש ההוצל“פ, ולא של בית המשפט, הדן בהתנגדות לביצוע שטר, אשר אין בצידה טענת “פרעתי” או “איני חייב עוד“.
אבל ראש ההוצל“פ עשה, כאמור, תרגיל מסריח נוסף: הוא העביר את התיק אוטומטית לבית המשפט, ובכך הוציא את עצמו מהתמונה, והשאיר לשופט להמשיך בהתעללות באישה.
מה עשה השופט? במקום לפתוח בשאלה לב“כ הזוכה, בדבר ההתיישנות והעדר האזהרה, הוא פתח בשאלה אל ב“כ האישה: האם היא קיבלה או לא קיבלה את הטיפול בבית החולים?
שאלה כזאת אינה רלוואנטית אם השטר התיישן, ובוודאי שאינה רלוואנטית לשאלה אם הומצאה לאישה אזהרה כנדרש, אבל כאשר היא באה מפי השופט, יש בה כדי לאותת לאישה שכדאי לה להתפשר. בלשון הצבאית קוראים לזה “ריכוך“, ובמציאות המשפטית קוראים לזה “כיפוף ידיים“.
אחרי שב“כ האישה הודה בכך שהיא קיבלה את הטיפול באה ה“הצעה” של השופט ל“גישור” בין הצדדים, כאשר ה“מגשרת” הייתה – לא תאמינו – המתמחה של השופט. אם זה לא כיפוף–ידיים, לא ידעתי כיפוף–ידיים מהו.
ועיקר שכחתי: ב“כ האישה הוא יו“ר ועדת ההוצל“פ של לשכת עורכי הדין באותו המחוז, מחוז תל–אביב – עו“ד ליאור שפירא.
והשאלה היא אם ראש ההוצל“פ, הרשם אמיר צ‘כנוביץ, עושה לעו“ד ליאור שפירא את השירות הזה ללא תמורה. אני לא יודע, אבל זה מצריך בדיקה, אפילו חקירה משטרתית.
מה לעשות?
את התופעות האלה צריך להדביר, בכל דרך אפשרית.
דרושה פעילות ציבורית, מול הכנסת ומול גורמים אחרים, ויש לפרסם סיפורים כאלה – תוך ציון השמות של כל המעורבים. אני עצמי לא ציינתי כאן את השמות, כי הם לא בידי כעת.
אבל אני מציע דרך נוספת: להציף את לשכות ההוצל“פ בבקשות. להתאחד ולבוא יום–יום ללשכה, בקבוצות גדולות ככל האפשר, להגיש בקשות על גבי בקשות. תארו לעצמכם 100 אנשים בתור אחד, וכל אחד שמגיש בקשה חוזר לסוף התור, על מנת להגיש בקשה נוספת, וכך, יום–אחר–יום להציף אותם בכל הבקשות האפשריות.
ולא להתפתות ל“החלטות” אשר מעבירות אתכם מהתחום המינהלי לתחום השיפוטי, כמו ההצעה הנ“ל, להגיש “התנגדות” ובקשה ל“הארכת מועד“.
זו תרומתי הצנועה.
שמחה ניר, עו“ד