חיוב רטרואקטיבי של דמי ארנונה
חיוב רטרואקטיבי של דמי ארנונה
“בפקודת העיריות לא הוקנתה סמכות לתקן שומת ארנונה באופן רטרואקטיבי. כיון שכך ולאור האמור לעיל ידנו תהיה קפוצה במתן אפשרות לתקן שומת ארנונה באופן רטרואקטיבי”.
חיוב רטרואקטיבי של היטל ארנונה
מאת: ד“ר אברהם בן–עזרא
היטל ארנונה משולם לרשות המקומית עבור שימוש במבנים שבתחום הרשות, והקריטריון לגבייה הוא השימוש. לפיכך, במקרים רבים נגבה ההיטל גם לגבי מבנים שנבנו ללא היתר בנייה או בניגוד לתנאי ההיתר ואכלוסם אסור על פי חוק התכנון והבנייה ותקנותיו. לאמור, הרשות המקומית גובה את ההיטל גם כשהשימוש במבנה הוא אסור על פי דין.
לדוגמא: בבית פרטי גרה משפחה בקומה א‘ ואילו בקומת קרקע מנוהל עסק בניגוד להיתר הבנייה לפיו הבית כולו נועד למגורים בלבד. אפשר גם להוסיף החמרה במצב ולומר כי החלק ה“עסקי” שבבית הוא גם ללא היתר כמגורים בגלל חריגת בניה. במצב זה, ייגבה היטל הארנונה בהתאמה לשימוש במבנה הבלתי חוקי, וגביית ההיטל לא תהווה ראייה כי המבנה שבגינו משולם היטל ארנונה – הוא חוקי.
האמור לעיל והדוגמא הנ“ל הם לא דברים חסרי בסיס מציאותי, אלא בבחינת תיאור מצב למעשה, המתקיים בכל הרשויות המקומיות בישראל.
כבסיס לגביית דמי ארנונה משמשים כמה קריטריונים, לרבות: האזור בו ממוקם המבנה, הייעוד, ושטח המבנה. בעניין שטח המבנה – אין ללמוד משטח המכירה ואף לא מהשטח המהווה בסיס לחישוב אחוזי בנייה או לגביית אגרת בנייה; אין גם זהות בין השטח הרשום בתוכניות הבית המשותף לבין השטח שחושב לצורך גביית ארנונה. נציג הרשות המקומית יבצע מדידה וחישוב השטח ולא תהיה חפיפה בין השטחים המחושבים למטרות שונות כאמור.
קורה שהרשות המקומית מגלה כי בטעות נגבו דמי ארנונה נמוכים מדי ולפיכך מגיעים לה החזרים. לעתים מדובר בהחזרים רטרואקטיביים לתקופה בת מספר שנים. והשאלה היא – האם יש הצדקה במקרה כזה, לגביית רטרואקטיבית של דמי הארנונה. בנושא זה ראוי ללמוד רק מפסיקת בית המשפט העליון, וזאת בגלל ששופטים שונים סבורים סברות שונות ומנוגדות, ואף פוסקים דין בהתאם.
בע“א 975/97 המועצה המקומית עלבון נ‘ מקורות, פד“י נ“ד (2) 433, קבע בית המשפט:
“בפקודת העיריות לא הוקנתה סמכות לתקן שומת ארנונה באופן רטרואקטיבי. כיון שכך ולאור האמור לעיל ידנו תהיה קפוצה במתן אפשרות לתקן שומת ארנונה באופן רטרואקטיבי“.
ראה גם בר”מ 4991/04 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ’ שילוח חברה לביטוח בע”מ, פדאור 07 (12) 582 עמ’ 5.
להלן ציטוט:
|
“שומה רטרואקטיבית ז. (1) כאמור, המערערת אינה עומדת במקרה דנא על טענתה באשר לרטרואקטיביות החיוב. למען הסדר הטוב, עם זאת, נזכיר כי ההלכות המרכזיות בנושא זה נקבעו בע“א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ’ מקורות, פ”ד נד(2) 433, 452 (השופטת שטרסברג-כהן); ע“א 4452/00 ט.ט טכנולוגיה מתקדמת בע”מ נ’ עיריית טירת הכרמל, פ”ד נו(2) 773, 784 (השופט אנגלרד); ע“א 8558/01 המועצה המקומית עילבון נ’ מקורות, פ”ד נז(4) 769, 789 (השופט – כתארו אז – ריבלין) בין השאר נאמר, כי ידו של בית המשפט “תהא קפוצה במתן אפשרות לתקן שומת ארנונה באופן רטרואקטיבי” (ע“א 975/97 עילבון הנזכר, שם). בנסיבות היטיבה המערערת לעשות שעה שויתרה על טענתה בהקשר זה. |
|
(2) לפני סיום יוער, כי לכאורה לא דק בית המשפט קמא בקבעו כי החיוב לשנת 1999 היה כולו בגדר חיוב רטרואקטיבי, זאת בנימוק ש”אירוע מס” לעניין חיוב הנישום בארנונה על פי צו הארנונה נקבע ליום 1.1.99, ומשכך “הטלת חיוב נוסף במהלך השנה הוא חיוב רטרואקטיבי אשר לא נעשה עדיין” (פסקה ג.3 לפסק הדין קמא). אמנם, בהתאם לצו הארנונה של המשיבה, “תאריך תחילת החיוב” הוא יום 1.1.99 ובו נוצר החיוב בארנונה לכל השנה כולה (ראו בג“צ 713/85 יעד רהיטים בע”מ נ’ עיריית תל אביב (לא פורסם) (השופט ד’ לוין); ה’ רוסטוביץ’, פ’ גלעד, מ’ וקנין ונ’ לב ארנונה עירונית (מהדורה חמישית, תשס”א, 83)). ואולם, חיוב זה נוצר באופן קונסטיטוטיבי באמצעות “חקיקת” צו הארנונה ופרסומו על ידי העירייה (ע“א 975/97 עילבון, עמ’ 450; עניין ט.ט, עמ’ 781), בעוד הודעת החיוב הנשלחת אל כל נישום היא דקלרטיבית, ומטרתה אינה “ליצור את נטל המס, כי אם אך ורק לעשותו בר-ביצוע” (ע“א 156/59 ועדת השומה שליד עיריית ירושלים נ’ דינוביץ, פ”ד יג 1332, 1337 (השופט ויתקון); (ע“א 975/97 עילבון, עמ’ 450; עניין ט.ט, שם). היוצא מכך, שגם שיעור החיוב המוטל על הנישום נובע מצו הארנונה ולא מהודעת החיוב אשר נועדה לעשותו בר ביצוע. על כן, אם שלחה העירייה הודעת תשלום שגויה ותיקנה אותה מאוחר יותר באורח אשר, כבענייננו כנפסק, מהוה תיקון רטרואקטיבי שלא כתקנו, הופך חיוב הארנונה הנכון אשר הוטל על הנישום ממועד תחילת החיוב שבצו, בר ביצוע החל מהיום בו הודיעה העירייה לנישום על התיקון; אין בו איפוא משום תיקון רטרואקטיבי בכל הנוגע לתקופה שמיום התיקון ולאחריו (ראו בדומה בעניין בע“א 8558/01 עילבון הנזכר, עמ’ 789-788). עם זאת לא מצאתי לנכון להציע לחברי לשנות מפסק דינו של בית המשפט קמא לעניין זה, מאחר שהדבר לא נטען על ידי המערערת, ועמדתה הקונקרטית היא כאמור שלא לעמוד על הרטרואקטיביות בנידון דידן”. |
עד כאן לשון פסק הדין.
בפסק דין זה חוזר בית המשפט על הכלל כי אין לגבות ארנונה רטרואקטיבית, אלא שהמועד הקובע לעניין זה הוא מועד ההודעה על התיקון, ואין לראות בחיוב הארנונה מיום ההודעה כחיוב רטרואקטיבי.
פירוש אחר לפסק הדין חוטא לכוונת בית המשפט, כוונה שנאמרה במפורש, ובלשון בית המשפט – “אם שלחה העירייה הודעת תשלום שגויה ותיקנה אותה מאוחר יותר באורח אשר, כבענייננו כנפסק, מהוה תיקון רטרואקטיבי שלא כתקנו, הופך חיוב הארנונה הנכון אשר הוטל על הנישום ממועד תחילת החיוב שבצו, בר ביצוע החל מהיום בו הודיעה העירייה לנישום על התיקון; אין בו איפוא משום תיקון רטרואקטיבי בכל הנוגע לתקופה שמיום התיקון ולאחריו “.
בית המשפט מצא לנכון להדגיש כי לא סטה מההלכה שאין לחייב ארנונה רטרואקטיבית, אף שיכל לקבוע – לו סבר כך – הלכה חדשה בנושא הנדון.
11/08/08