חילוקי דעות בין מומחים ובכללם מומחה מטעם בית המשפט
חילוקי דעות בין מומחים ובכללם מומחה מטעם בית המשפט
מומחה מטעם צד לדיון הנותן חוות דעת לטובת הצד שממנה אותו ומשלם שכרו, אחר כך, בקבלו מינוי של בית המשפט, ייטה לטובת צד כלשהו שלא מתוך שיקולים מקצועיים אלא מתוך שיקולים זרים שלא תמיד יהיו גלויים.
חילוקי דעות בין מומחים ובכללם מומחה מטעם בית המשפט
מאת: ד”ר אברהם בן עזרא
לא אחת מגיעות אל בית המשפט לשם הקלה בהגעתו המיוחלת לפסק דין צודק, מספר חוות דעת, מהן של צדדים לדיון ואחת או יותר – של מומחה המתמנה על ידי בית המשפט עצמו. כאשר אין הסכמה מפורשת כי עם מינויו של המומחה מטעם בית המשפט יבוטלו חוות הדעת מטעם הצדדים, בית המשפט צריך להתייחס בפסק דינו גם לחוות הדעת של הצדדים ולא לסמוך ידו על חוות הדעת של מומחה בית המשפט.
זאת ועוד, גם כאשר יש בפני בית המשפט רק חוות דעת אחת, היא זו של המומחה שמונה על ידו, בית המשפט לא אמור לקבלה “כזה ראה וקדש”, אלא מצפים מבית המשפט כי יבדקה מבחינת היותה מענה לסוגיות המקצועיות שהובאו ושהועלו, ומבחינת הנימוקים המקצועיים בכלולים בה – שמא לא בחוות דעת מקצועית מדובר אלא בדעה משפטית, או בניסיון גישור, או בהתרשמות שאין בינה לבין המומחיות דבר משותף.
אמנם ניסוחן הבלתי ברור של תקנות סדר הדין האזרחי פרק י”א (מומחים), מהוות מכשול מסוים, אך מטרת תקנות סדר הדין היא בראש ובראשונה להתוות דרך בה ילך בית המשפט ביעילות לקראת פסק דין נכון וצודק מהותית, וכל ניסיון לסכל הגעה אל האמת צריך להידחות, אלא אם כן הסדר דיוני מפורש מהווה הגבלה כלשהי.
זאת ועוד, גם כשהצדדים הגיעו אל הסדר דיוני המגביל אותם למען יעילות הדיון, כגון: הסכם דיוני לפיו רק חוות הדעת של מומחה בית המשפט תובא בחשבון בפסק הדין, ואילו חוות הדעת של הצדדים לא ישמשו כראיות קבילות, יש ובית המשפט ימצא לנכון להתייחס ואף לפסוק על פי חוות הדעת של הצדדים לדיון, אם יגיע לכלל דעה כי ההתייחסות הזו נדרשת לאור הנושא המהותי. ראה בעניין זה ת”א (שלום – חי’) 5771/96, קורקוס נ’ שיכון ופיתוח ואח’, שופט: י’ אלרון, תקדין-שלום, 98(1), 3266, להלן ציטוט רלוונטי:
“ייתכנו מצבים אשר גם כאשר מונחת בפני בית המשפט הסכמה ברורה וחד משמעית באשר לעובדה כי הצדדים מסכימים כי חוות דעת המומחה המוסכם היא זו אשר תחייב את הצדדים ולאורה יתן בית המשפט את פסק דינו, עדיין תיתכנה נסיבות אשר יביאו לכך כי בית המשפט יידרש לבחון חוות דעת חלופית”.
גם בת”א 552/98 כרדוש ג’ריס ויוסרא נ’ עיריית נצרת ואח’, בית המשפט המחוזי בנצרת, שופטת: נ’ מוניץ, פדאור 07 (27) 851, [להלן פס”ד כרדוש], יש דיון בסוגיה זו. לאור ביטול תקנה 130 ב’ לתקנות סדר הדין האזרחי – תקנה שקבעה כי עם מינוי של מומחה מוסכם מטעם בית המשפט לא יהיו הצדדים רשאים להביא עדות מומחה מטעמם אלא ברשות בית המשפט, הועלתה השאלה מה משמעות ביטול תקנה זו, והאם ביטולה (בשנת 1995) משמעה כי כל בעל דין זכאי להביא מלוא ראיותיו לבית המשפט, או שמשמעות הביטול של תקנה 130 ב’ היא כי הביטול לא שינה דבר, או כי הביטול נועד ליעל את הדיון ולא לאפשר לצדדים הבאת עדים מומחים לאחר מינוי מוסכם מטעם ביהמ”ש. הדעות חלוקות כפי שפורט בפס”ד כרדוש – ובמקום שהדעות חלוקות בגין פרשנויות משפטיות נוגדות, בית המשפט צריך לשקול את הנסיבות.
להלן ציטוט רלוונטי מפס”ד כרדוש, המעיד על העדפת בית המשפט:
“במצב שכזה קובעת התקנה החדשה כי, חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט, שמונה בהסכמתם של בעלי הדין, תעמוד במקום חוות דעתם של המומחים מטעם הצדדים. בכך יש לייעל את ההליך הדיוני ולהקל על הצדדים.
אולם, אל מול אינטרס חשוב זה של יעול ההליך הדיוני, עומדים אינטרסים אחרים הראויים להגנה כגון, יסוד ההסתמכות והוודאות של בעלי הדין עת נתנו הסכמתם למינוי המומחה מטעם בית המשפט”,
ובהמשך:
“הזכות להביא ראיות ובכללן לתמוך טענותיו של צד בחוות דעת מקצועית, הינה זכות יסוד ואין לשוללה אלא בצורה מפורשת בחוק.”
בהמשך בפסק דין כרדוש, המעיין לומד פרק חשוב בהלכות מומחיות.
בפני בית המשפט היו מספר חוות דעת מקצועיות בעניין שבמומחיות – מבנה מגורים קרס ונהרס, והדעות היו חלוקות האם נהרס בגלל עבודות עירוניות של חפירה וחציבה אם מסיבות אחרות שאינן קשורות לעבודות אשר בוצעו על ידי העירייה. לכאורה, סוגיה מקצועית שבית המשפט לא צריך כלל להידרש לה בעמקות אלא לקבל את חוו”ד המומחה שמינה – מה גם שבמקרה זה המינוי היה של פרופ’ אלישע טצה שהוא קונסטרוקטור במקצועו. אלא שבית המשפט בחר לבדוק את חוות הדעת הן של מומחה בית המשפט והן של הצדדים, ובבדיקתו הגיע למסקנות אחרות.
להלן עיקרי ממצאיו והחלטותיו של בית המשפט באשר לחוות הדעת:
חוות דעתו של מומחה בית המשפט – פרופ’ א’ טצה:
בית המשפט לא קיבל את חוות דעתו של המומחה שמינה בגלל שהוא לא נתן חוות דעת עצמאית משלו, פרי בדיקתו הוא וניתוחו הוא את הממצאים, אלא רק אימץ חלקים מחוות דעת מקצועיות שהובאו בפניו.
בכך המומחה טצה לא עמד בדרישות כפי שצוטטו מתוך רע”א 7265/95 גלדשטיין נ’ בראל, פ”ד נ (3) 214, בית המשפט העליון, שופט: י’ טירקל כמובא לקמן:
“מומחה שמינה בית המשפט אינו רשאי לפטור את עצמו מלתת חוות דעת עצמאית משלו, שתהיה פרי הבדיקה, המומחיות, העיון ושיקול הדעת שלו לבדו. כמו השופט, שאינו רשאי להעביר את החלטתו לגורם אחר, אלא עליו לשאת אותה לבדו, במלוא כובדה, על כתפיו שלו, כך גם המומחה הרפואי. רשאי הוא לבקש בדיקה נוספת על ידי רופא או מומחה אחר ורשאי הוא לסמוך על תוצאותיה, אחרי שהעביר אותן בכור מומחיותו, אך אל לו לסמוך את חוות דעתו על חוות דעתו של המומחה האחר ואל לו לאמצה”.
זאת ועוד, המומחה טצה “עסק במלאכת השפיטה ומצא להעדיף גרסה אחת על פני האחרת”, תחת לבדוק בעצמו את שדרוש לבדוק.
בית המשפט חרץ את גורל חוות דעתו של מומחה בית המשפט וקבע:
“חוות הדעת של המומחה לא הייתה אובייקטיבית, לא הונחה על יסודות אובייקטיביים שנבדקו על ידי המומחה עצמו הן בבדיקה מעמיקה של הנתונים והן בהפעלת ניסיונו הרב”.
חוות דעתו נפסלה ולא התקבלה.
חוות דעת המומחה א’ קליין מטעם התובעים:
מדובר במומחה לביסוס ולקרקע. חוות דעתו ירדה לפרטים וכללה בדיקות באתר, והתקבלה על ידי בית המשפט.
חוות דעת המהנדס אבו האני
אין בקורת בפסק הדין על חוות דעתו של מומחה זה, שבעיקרון – התקבלה.
חוו”ד המהנדס א’ שפירא מטעם עיריית נצרת:
הובעו ספקות ותהיות בפסק הדין לגבי בדיקת המומחה וחוות דעתו לא התקבלה.
חוו”ד המהנדס עמי גלזמן מטעם המתכננים:
ציטוט מפסק הדין ידבר בעדו בעניין חוות דעתו של גלזמן:
“גם חוות דעת זו הינה מגמתית עד מאוד וכל כוונתה להגיע לתוצאה הרצויה”.
חוו”ד המהנדס יוסף שרף מטעם נתבעים אחרים:
גם כאן הועלו על ידי ביהמ”ש תהיות וחוות דעתו לא התקבלה.
חוו”ד המהנדס קנדלפת שנתמנה על ידי העירייה:
נדחתה אף היא.
בהמשך בפסק הדין נדחתה חוות דעתו השמאית של המומחה – שמאי המקרקעין זייד מטעם התובע כי חוות דעתו (כדברו של בית המשפט) “נגועה בהפרזה ובמגמתיות לשם הגדלת הערכים הכספיים”, וזאת לצורך הערכת שיעורו של הנזק.
פסק הדין זיכה את התובעים וזאת על סמך חוות הדעת המקצועיות של מומחיהם, ואילו לגבי שיעור הנזק ביכר פסק הדין את ההערכות השמאיות הנגדיות.
עולה מכל האמור לעיל כי אין יתרון מוחלט לחוות דעתו של המומחה המתמנה על ידי בית המשפט וההנחה כי הוא אובייקטיבי מעצם מינויו היא הנחה לא נכונה. מומחה באשר הוא, ללא קשר בגורם הממנה, אמור וחייב להיות אובייקטיבי בחוות דעתו, ולא להטות את דעתו המקצועית לטובת מי שמינה אותו.
מומחה מטעם צד לדיון הנותן חוות דעת לטובת הצד שממנה אותו ומשלם שכרו, אחר כך, בקבלו מינוי של בית המשפט, ייטה לטובת צד כלשהו שלא מתוך שיקולים מקצועיים אלא מתוך שיקולים זרים שלא תמיד יהיו גלויים.
07 אוקטובר 2007