הדלפות היו, ויהיו לחם חוקה של התקשורת. וטוב שכך.

 

 כלומר זה טוב שכך רק עד השלב שבו אור השמש מפסיק לחטא והוא מתחיל לצרוב את העור ולשרוף אותו עד כדי מכת השמש שכל המדינה חטפה בפרשת אולמרט (וקצב, ורמון…).

 

נראה שהרשות הרביעית שהרימה ראש ראוי על הפוליטיקאים כבר מזמן תפסה תחת על שלטון החוק, ומרשות מסייעת לחקירה וחשיפה היא הפכה לתחליף כולל לבתי המשפט ולהליך המשפטי כולו. בכך הפכה התקשורת את כל ההליך הפלילי למיותר מעיקרו.

 

נתחיל באנקדוטה לגבי מכשיר הפוליגרף. תמורת סכום זניח ניתן כיום לרכוש ערכה כימית, או אפילו קורס מעשי, המבטיחים הצלחה בכל מבחן פוליגרף, ולא משנה מה היא האמת בכלל.

 

(סרטון ודברי הסבר בכתבה המקורית – כאן)

 

ונחזור לעצם העניין.

 

ההדלפות בתיק של אולמרט אכן משבשות הליכי חקירה משפט, וזה לא ייחודי לתיק אולמרט אלא זו הרעה החולה של כל אותם משפטים שבהם גורלו לשל עצור, חשוד או נאשם נחרץ על ידי העיתונות,  הכופה לעיתים את פסק דינה גם על בית המשפט הדן בעניינו.

 

גם אם נניח שבדיקות הפוליגרף יחשפו מי הדליף בפרשת אולמרט, זה לא ירפא את הנזק שכבר נעשה בתיק אולמרט, וגם לא ימנע את ההדלפות הבאות (מדליפים תפסו גם קודם. גם מהפרקליטות. אז מה קרה? למי זה הזיז?)

 

אבל אם היועץ המשפטי לממשלה יפסיק להתחמק מחובתו לאכוף ויתחיל לאכוף את חוק הסוביודיצה גם על התקשורת ויפסיק לפחד ממנה, ההדלפות יפסיקו, שנאמר: “ייתמו חטאים” (ולא חוטאים).

 

כי לא המדליף אשם, אלא הקלות הבלתי נסבלת שהתקשורת מאפשרת לכל מדליף להפוך למעצב דעת הקהל המכתיבה לא רק לציבור אלא גם לשופטים העתידיים את פסק הדין על פי החומר הסלקטיבי שהוא בחר להדליף.

 

התקשורת הפכה את בתי המשפט למוסד מיותר. פסק הדין שיינתן -אם בכלל  יוגש אישום- בתיקים כמו זה של הנשיא לשעבר משה קצב כבר לא רלוונטי! בית המשפט במקרה של קצב לדוגמא, מיותר. כולם יודעים כבר מה הוא עשה, גם אם הוא לא עשה, וכולם יודעים כמה הוא אשם, גם אם הוא לא אשם, וכך גם לגבי אולמרט (וקל וחומר בעניינם של נאשמים וחשודים שקל יותר לדרוס אותם בתקשורת כי הם לא נשיא או ראש ממשלה עם צבא של יחצנים ופרקליטים אלא סתם אזרחים, ואז לבית המשפט אין שום ברירה אחרת אלא לאשרר את פסק הדין של התקשורת ולא להתבזות בפומבי מחשש שיזכו חשוד באונס שלא אנס, לדוגמא, ויהפכו משופטים מכובדים לקורבנות עמוד הקלון).

 

היום שופטים פוחדים יותר מהתקשורת יותר מאשר מהדין, וזה חמור ביותר! אבל אי אפשר להאשים אותם. התקשורת באמת יכולה לגרום גם לשופטים להתאבד מבושה אפילו על דברים שהם בכלל לא עשו. תשאלו את לינדנשטראוס מה עוללו לו על שהוא העז לפסוק פעם על פי צו מצפונו ולא על פי צו התקשורת.

 

הביקורת –וזאת חשוב לזכור- איננה רק כנגד המדליפים מטעם שליטי שלטון החוק, שכן ניכר בבירור על פי תוכן ונוסח וסלקציית ההדלפות כי גם ידיהם של מקורבי אולמרט ואולי אולמרט עצמו מזוהמות בהדלפות מאותו סוג פסול, ופלילי בעליל (רק שלאומרט עומדת הגנה, כי עיסוקו הוא הזירה הציבורית וממילא תקשורתית. לנציגי שלטון החוק אין את ההגנה הזו, וההבדל הוא גדול).

 

כך שמדובר בבעיה חמורה. והיא איננה רק במגרש של “הרעים” או “הטובים” בלבד אלא בשני המגרשים כאחד.

 

ולכן, הפתרון איננו פוליגרף, גם לחסידים המאמינים שהכרעתו איכותית מזו של שופט (והיא אכן עדיפה, ברוב המקרים, על הכרעת שופט ומשפט. החסרון של הפוליגרף זה שהוא מרוקן כל כך הרבה אוכלי חינם מפרנסה, שזה נורא, האבטלה שהוא יגרום).

 

אבל לתפוס את המדליף איננו מונע את ההדלפות ולכן זה מיותר. עובדה היא כי גם כשתפסו את ליאורה גלאט-ברקוביץ’ מדליפה מחומר ראיות חסוי של הפרקליטות, זה לא הפסיק את ההדלפות ואותה הפך בעצם לגיבורה גדולה בעיני רבים.

 

הפתרון הוא הפסקת האכיפה הסלקטיבית הזו, שבה נשיקה לחיילת הופכת להיות פתאום עילה למלחמת עולם המצדיקה חציית יבשות והליכי חירום טראנס-אטלנטיים, אבל חוק הסוביודיצה נאכף על דרך השלילה: לא רק שלא אוכפים אותו אלא כדי להלחם בו… עוברים עליו גם כן: מדליפים בעצמם כדי לעודד הפרה-מאזנת שלו גם מטעם שליטי שלטון החוק (ולהגנתם ניתן בהחלט לטעון כי עומדת להם במקרה אולמרט הגנת הכורח, כי מה שמדליפי-אולמרט עשו לחומר הראיות ולסטריליות של העדות והחקירות הוא הפיכת החקירה להפקרות של ממש).

 

 

אז נכון. אולמרט צודק.

 

זה מאוד -אבל מאוד מאוד- לא בסדר שהדליפו את הפרוטוקולים של חקירתו. אפילו אני קראתי אותם במבוכה של אחד שמציץ בתחתונים של הדיילת ויודע שזה ממש לא בסדר. לא בסדר להציץ כמו שלא בסדר ללכת עם כזה שניץ.

 

אבל נכון לא פחות להבחין עד כמה מגוחך להצטדק ולטעון כי “הכל התחיל כששלטון החוק החזיר לאולמרט סטירה”.

 

ההדלפות הפליליות והמניפולטיביות התחילו מצידו של אולמרט. את זה כולנו קראנו ושמענו.

 

זה נכון שבהדלפה של הפרוטוקולים מהחקירה שלו הם השכיבו אותו לקרשים כשעל הסטירה שהוא ניסה לתת להליך המשפטי הוא קיבל סנוקרת ונוק אאוט של ממש. אבל זו לא הפעם הראשונה שאולמרט מתגלה כמצביא שיודע להנחית מהלומה אבל מופתע ממהלומת הנגד. במלחמת לבנון ראינו את זה עוד קודם, כששם הציבור כולו שילם את המחיר ולאולמרט לא היה איכפת, ואילו כעת אולמרט משלם על זה את המחיר ופתאום לכולם זה חייב להיות איכפת.

 

יחד עם זאת, בתוך כל ביצת הבוץ והרפש המשפטי הזה, כדאי גם לא להיתמם ולהכיר בזה שמדובר כאן במלחמה די מלוכלכת, משני הצדדים שהציבור חייב להיות בטוח שדווקא הידיים שלהם הכי נקיות שבעולם: ראש הממשלה וקברניטי שלטון החוק. בשני הצדדים הללו התגלו במלחמה הזו צדדים בעייתיים, וחוסר יושר וניצול מכוער לרעה של האמצעים שהציבור הפקיד בידיהם.

 

אני גם בטוח –על פי התחושה ולא מידיעה כלשהי- שאת הביקורת החריפה והראויה הזו סובלים מזוז, דנינו ולדור בגלל איזה אקטיביסט אחר לגמרי משורותיהם ולא בגללם באופן אישי.

 

אבל מה שהאזרח רואה בבירור הוא, כמה קל לשלטון החוק לחסל אפילו ראש ממשלה אפילו בלי בית משפט, אז קל לתאר באיזו קלות חוסלו על ידי אותו שלטון חוק אלפי אזרחים שאין בכלל מי שיקשיב לטענות הצודקות שלהם.

 

ועוד האזרח רואה מפרוטוקול חקירתו של ראש הממשלה ואיך שהוא מהתל בהם לגבי לוחות הזמנים שהוא מקציב לחקירה, עד כמה ראש הממשלה שלו בז לשלטון החוק ומצליח לחמוק מבירור אלמנטרי ומינימליסטי של החשדות החמורות נגדו, ומנצל ניצול ציני זכויות שנחשבות למקודשות כמו זכות החסינות (על הרבה פחות מאיך שמתנהל אולמרט בחקירה, עצרו מאות ואלפי אזרחים עד תום ההליכים ממש!), וזכות השתיקה של החשודים בשותפות איתו לפשע (בזכות ניצול זכות השתיקה הזו גם אהוד ברק היום מכהן כשר בטחון ולא יושב בכלא) וכך זכויות שנחשבות לחשובות מעוררות בכולנו הרהורי חרטה חריפים, שמה בכך שאנו מרחמים על מושחתים אנחנו משחיתים את הישרים.

 

למקרא עדותו של אולמרט במשטרה גם קשה שלא לתמוה איך עדותו עדיין נחשבת בתקשורת כ”שיתוף פעולה מלא עם חוקריו”. הזמן המצומצם שהוא מקצה לחקירה, התנאים שלה, והתשובות המיתממות, המתחכמות והסכלורוטיות-בכאילו האלה הינן מעשה מובהק של שמירה הרמטית על זכות השתיקה, גם אם השתיקה היא לא באמצעות שקט אלא באמצעות השמעת בועות שגם כל דג יודע להשמיע במים והן כל כולן אינן אלא אויר ותו לא.

 

אולמרט לא מסר גירסה. אולמרט לא שיתף פעולה בחקירה. אולמרט שמר על זכותו (וזו זכותו!) לשתוק. אלא שלזכות הזו יש עילה אחת בלבד בחוק (להמנע מהפללה עצמית) וגם משמעות ציבורית חד משמעית כפי כבר שנפסקה בעבר.

 

הפרשה המדאיגה הזו מחייבת חשבון נפש נוקב וכולל בהתנהלות המשפט הפלילי ויחסי שלטון החוק עם התקשורת ועם השלטון כולו.

 

לא ניתן לנהל משפט גם בתקשורת וגם בבית המשפט. ומבלי לקבוע איזה משפט עדיף על איזה (אני סומך יותר על התקשורת מאשר על בית המשפט המצחיק עם העליון המושחת של מדינת ישראל) – האתגר כעת איננו לאתר את המדליפים בתיק אולמרט כי זה יעזור כמו כוסות רוח למת ומעניין כשלג דאשתקד, אלא לחסל חשבונות –כחוק, לעזאזל!- עם כל מי שהפכו את שלטון החוק לקרקס ולמופע בידור זול, טלנובלה למשרתות.

 

על היועץ המשפטי להגיש כתבי אישום כנגד כל מי שהפר את חוק הסוביודיצה, ובהליך בזק מהסוג הוירטואוזי שראינו במשפט חיים רמון, להכניס לכלא -ולו רק לשנה “קלה”- את כל העורכים, המול”ים, העיתונאים והשדרנים שהפרו את חוק הסוביודיצה בפרשת אולמרט (וגם בפרשת קצב, אגב), מבלי לעשות שרירים על חלשים כמו הלמו או חיים יטיב או אפילו נמרודי אבל להיתקף בחרדה והשתפנות כרגיל כנגד מוזס ושוקן – אלא לשם שינוי להתחיל בגדולים ובעיקריים ומהמו”ל עד העיתונאי כולל העורך למען לא רק יידעו (הם ממילא יודעים) אלא ייראו וייראו ששלטון החוק איננו רק מכשיר לעשיית כותרות שמביאות כסף מפרסומות אלא מכשיר להקניית צדק לכל.

 

כי תחושת החסינות הזו של התקשורת הפכה לחרב פיפיות של הדמוקרטיה, המאבדת את עצמה לדעת רק כדי לא להוכיח שאנחנו בעצם ממש לא.

 

כך, כל העוסקים בעיתונות ותקשורת יבינו כי זכות הציבור לדעת עובדות כשהן באמת הופכות לעובדות, ולא “לדעת” חצי אמת שהיא גרועה משקר: חלקיקי ופירורי עדויות מגמתיות שכל תכליתן הוא לגרום לציבור שלא לדעת בתואנה מניפולטיבית של ניצול הזכות החוקתית של זכות הציבור לדעת (וראוי להזכיר כי מי שהתחיל בשימוש הנלוז הזה בתקשורת כתחליף זול להרשעה בתיקים שאין בהם ראיות אבל מספיק אינטרס “משפטי” לחסל פוליטיקאי, היה הייועץ המשפטי אהרן ברק).

 

ולכן מי שמציע פוליגרף במקום אכיפה של חוק הסוביודיצה מחפש את המטבע הלא נכונה מתחת לפנס כבוי.

 

כשכל מי שעבר את חוק הסוביודיצה ינפוש בכלא למשך שנה, יתקיים בנו חזון הנביא, ותשקוט הארץ ארבעים שנה.

 

אז מזוז הנכבד והיקר, תפסיק לשחק בגוגואים וחליק ז’ונטיל. אם יש לך ביצים משפטיות של ממש לכהן בתפקיד התובעני (וכפוי הטובה) הזה, וההדלפות באמת מפריעות לך ולא רק בכאילו, אז תהרוג את השיטה ולא איזה שעיר לעזאזל . תפסיק במטוטה מכבודך לחפש פתרונות קסם מפוקפקים במקום שבו ממילא יש חוק ברור ופשוט, חוק שאתה הוא השליט העליון שלו והוא מכיל פתרון כולל ושיטתי לבעיה כולה. פתרון שאפשר ולגיטימי להתווכח על קיומו, אבל אי אפשר להתעלם מקיומו כל עוד הוא קיים, מבלי שאתה תהיה חייב, על פי חוק, להגיש כנגד  עצמך כתב אישום חמור ביותר על המנעותך מלהגיש כתבי אישום כנגד כל המפרסמים את פרסומים האסורים בפרשת אולמרט. כולם כולל אלו שבאו מטעמו של אולמרט ולא רק אלה שפרסמו את פרוטוקולי החקירה של אולמרט!

 

המנעות מהגשת כתבי אישום כנגד המפרסמים כולם הינה הפרת אמונים מובהקת. ואין בליבי ספק קל שבקלים כי אמונים זה לא משהו שאתה הפרת, מפר או תפר. הבעיה להתרשמותי על פניו היא במישור אחר: הביצים.

 

 אתה מפחד מהתקשורת יותר מאשר אתה מפחד מהחוק. ובצדק. וזו היא בדיוק הבעיה. ויקום המלפפון ויכה את הגנן. כלב השמירה של הדמוקרטיה נושך את הבעלים שלו והפך להיות מסוכן לציבור כולו.

 

זה לא נעים לכתוב את זה.  אבל להתעלם מזה זה מסוכן. כי את ההליך המשפטי זה כבר הפך למיותר. מה עוד נותר משלטון החוק מלבד דעתו של הכתב התורן והמו”ל שמשלם לו את שכרו בתמורה לאיזה אינטרס אפל?

 

כמה מליונים קראו את פרטי הפרטים של עדויות טלנסקי? ומי בכלל יטרח לקרוא את סיפורי המעשיות שיטרח לכתוב בית המשפט בהכרעת הדין של אולמרט (אם וכאשר)?

 

למאמר המקורי