המדינה רודפת ומתעמרת בנשיא המדינה לשעבר משה קצב

תמצית המאמר

במאמר זה מבקש הכותב לשכנע את הקוראים כי על רשויות התביעה במדינת ישראל (פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה) להימנע מהעמדתו של נשיא המדינה לשעבר מר משה קצב לדין פלילי בגין אישומים על עבירות מין ועבירות אחרות שנמצאו על ידם זה מכבר ככאלו שאין מקום להעמידו לדין בגינם, וכי התנהלותם של רשויות התביעה עולות כדי התעמרות ורדיפת נשיא המדינה לשעבר.

 

הכותב הוא עורך-דין אשר אין לו כל קשר לנשיא המדינה לשעבר מר משה קצב, ומאמר זה נכתב היות והכותב מעוניין בקידום שלטון החוק במדינת ישראל.

 

לאחר שנשיא המדינה לשעבר מר משה קצב חזר בו מהסדר הטיעון בעניינו ולאחר שעקב כך ביטל בית משפט השלום בירושלים את כתב האישום שהוגש במסגרת הסדר הטיעון, פורסם בעיתונות כי בכוונת רשויות התביעה להגיש לאחר חג הפסח כתב אישום חדש שיכלול אישומים נוספים מעבר לאלו שיוחסו לנשיא המדינה לשעבר בכתב האישום שהוגש במסגרת הסדר הטיעון בת”פ 5735/08.

 

מדובר באישומים לגביהם טענו רשויות התביעה בבג”צ 5699/07 פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 26.2.2008) כי קיים קושי רב בהוכחתם או כי אין עניין לציבור בהעמדת נשיא המדינה לשעבר לדין בגינם. הכותב טוען כי מעמדת רשויות התביעה כפי שהוצגה בבג”ץ 5699/07 האמור עולה כי הן סבורות שמדובר באישומים שאינם מצדיקים העמדתו לדין של נשיא המדינה לשעבר, ומשלא חל כל שינוי בנסיבות ולא התגלו ראיות חדשות אין כל צידוק משפטי להעמידו לדין בגינם רק משום שסירב להסכים להסדר הטיעון.

 

מבוא

1.          עניינינו בסוגיה מהותית ביותר שבו רשויות התביעה החליטו לרדוף את נשיא המדינה לשעבר מר משה קצב על כי חזר בו מהסדר טיעון, ולא הודה באישומים המיוחסים לו בהליך פלילי פ’ 5735/08 מדינת ישראל נ’ קצב.

לטעמי, אין לתת יד למצב דברים זה, שבו רשויות התביעה במדינת ישראל (פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה) מונעים ע”י שיקולים זרים, שאין לקבלם.

2.          רדיפת נאשם והענשתו על כי מסרב הוא להודות באישומים המיוחסים לו, אינם חלק מתפקידם של רשויות התביעה במדינת ישראל – מקומם רק במשטרים אפלים, שאין מדינת ישראל שייכת אליהם.

ראוי, כי הציבור ישפוט את שיקול דעתם של רשויות התביעה, וייפסק בעודו באיבו מסע הרדיפה שרשויות התביעה מתעתדות לנקוט כנגד נשיא המדינה לשעבר מר משה קצב.

רקע עובדתי

3.          נשיא המדינה לשעבר מר משה קצב כיהן עד שנת 2007 כנשיא מדינת ישראל.  בעקבות ייחוס רשויות התביעה לנשיא המדינה לשעבר מר משה קצב ביצוע עבירות מין שונות חלקן חמורות מאוד כדוגמת אונס, ולאחר הליך שימוע, הגיע נשיא המדינה לשעבר מר משה קצב בשנת 2007 להסדר טיעון עם רשויות התביעה בו יודה נשיא המדינה לשעבר מר משה קצב באישומים השונים מהותית ממה שיוחס לו מכתחילה (הטרדה מינית ומעשה מגונה), והתפטר מתפקידו כנשיא המדינה.

4.          כנגד ההסדר הטיעון הנ”ל הוגשו לבית המשפט העליון מספר עתירות, שבו התבקש בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לבטל את הסדר הטיעון ולהורות לרשויות התביעה להגיש כנגד נשיא המדינה לשעבר מר משה קצב כתב אישום הכולל אישומים שלא נכללו במסגרת הסדר הטיעון (הדיון בעתירות אוחד תחת בג”צ 5699/07 פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 26.2.08) (להלן: ‘בג”צ פלונית’)).

המדובר באישומים על חשד לביצוע עבירת מין חמורות לכאורה כדוגמת אונס כלפי “א’ מבית הנשיא” וכלפי “א’ ממשרד התיירות” – אותם אישומים לא הופיעו בכתב האישום הכלול בהסדר הטיעון, ועל כך יצא קצפם של העותרים בעתירות הנ”ל.

5.          במסגרת תשובת המדינה לאותן עתירות עמדה המדינה על דעתה כי קיים קושי ראייתי רב בהוכחת האישומים המקוריים, קשיים שאינם מאפשרים קיומו של “סיכוי סביר להרשעה”, שהוא תנאי בלעדיו אין לנקיטת הליך פלילי.

כך לעניין פרשת א’ מבית הנשיא:

“מטעים היועץ המשפטי, כי על אף מאפייניה הציבוריים של הפרשה ורגישותה הברורה, אין מקום לסטות בה מן הכללים המקובלים של הערכת ראיות. החשש כי גרסתה של א’ לא תעמוד בבית-המשפט, ולא קיים לפיכך סיכוי סביר להרשעה, הוביל להחלטה בדבר סגירת התיק.” (מתוך סעיף 10 לפסק דינו של כב’ השופט לוי בבג”צ פלונית)

ובאופן דומה לעניין פרשת א’ ממשרד התיירות:

“מעת שנשמט הבסיס מתחת לתלונתה של א’ מבית-הנשיא, נותרו גם החשדות בענינה של א’ האחרת תלויים על בלימה. גרסתה של האחרונה, נטען, לא זו בלבד שגרסה כבושה ומתפתחת היא, מה שמקשה על היכולת לחלץ ממנה מסקנה מרשיעה, אלא שהיא זרועה בקיעים וסתירות פנימיות, שאך מעמיקים נוכח עדויות חיצוניות” (מתוך סעיף 11 לפסק דינו של כב’ השופט לוי בבג”צ פלונית)

ובהמשך מתוך סעיף 36 לפסק דינו של כב’ השופט לוי בבג”צ פלונית:

“את החלטותיו בעניניהן של א’ מבית-הנשיא ושל א’ ממשרד-התיירות, ביסס היועץ המשפטי על הקושי הראיתי שרבץ לפתחו בפרשה זו. קושי זה העלה חשש בלבם של גורמי התביעה, כי אם יועמד קצב לדין בעבירות הנזכרות בטיוטת כתב-האישום, יתקשו להוכיח את אשמתו.”

[הערה: פסק הדין בבג”צ פלונית (196 עמ’) ניתן לעיון במלואו באינטרנט]

6.          עוד ציינה המדינה בתשובתה כי האישומים בעניינים המכונים “פרשת המתלוננת ה'” ו-“פרשת הגביעים” נסגרו מן הטעם של “חוסר עניין לציבור” וזאת ללא קשר להסדר הטיעון שערכה המדינה עם נשיא המדינה לשעבר מר משה קצב.

מתוך סעיף 6 לפסק דינו של כב’ השופט לוי בבג”צ פלונית:

“… ותיק החקירה בענינה של המתלוננת ה’, כמו התיק בפרשת הגביעים, ייסגרו מחוסר ענין לציבור. בשולי ההסדר נקבע כי “הפרקליטות הודיעה לחשוד, באמצעות באי-כוחו, כי החליטה לסגור את התיק בכל יתר הפרשיות שבהן נחקר במסגרת תיק החקירה האמור. החלטת הסגירה התקבלה ללא קשר להסדר טיעון זה …” .

7.          לאור האמור לעיל, לא מצא בית המשפט העליון מקום להתערבות בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה והעתירות בבג”צ פלונית נדחו ביום 26.2.2008.

8.          עם דחיית העתירות, פנתה המדינה ופתחה ביום 28.2.2008 בהליך פלילי כנגד נשיא המדינה לשעבר מר משה קצב (פ’ 5735/08 מדינת ישראל נ’ קצב) ובמסגרתו הגישה את כתב האישום שנכלל במסגרת הסדר הטיעון.

יוער, כי כתב האישום איננו כולל את האישומים המקוריים בעניינם של “א’ מבית הנשיא”, “א’ ממשרד התיירות”, “המתלוננת ה'”, “פרשת הגביעים”, אלא מייחס לנשיא המדינה לשעבר מר משה קצב ביצוע מעשה מגונה כלפי “א’ ממשרד התיירות” והטרדה מינית כלפי “ל’ מבית הנשיא” בלבד.

9.          ביום 8.4.2008 התקיים דיון בתיק הפלילי הנ”ל, במסגרתו הודיע נשיא המדינה לשעבר מר משה קצב (הנאשם) כי איננו מודה באישומים המיוחסים לו. לאור ההודעה הנ”ל הודיעה המדינה לבית משפט השלום כי היא מבקשת לבטל את ההליך הפלילי, ובית המשפט נעתר לבקשה והורה על ביטולו של ההליך הפלילי כנגד נשיא המדינה לשעבר מר משה קצב.

10.          לאחר ביטול כתב האישום, ו-“מחול השדים” שהתעורר בציבור המדינה עקב סירוב נשיא המדינה לשעבר מר משה קצב להודות באישומים המיוחסים לו, התפרסמו בעיתונות בארץ כתבות לפיהן עולה כי רשויות התביעה מתעתדים לבחון מחדש את סוגיית האישומים שיש לכלול בכתב אישום כנגדו, להחזיר “עטרה לנושנה” ולהגיש לאחר חג הפסח לבית המשפט כתב אישום שיכלול זה הפעם את האישומים המקוריים (דהיינו בעניינם של “א’ מלשכת נשיא המדינה” ו- “א’ ממשרד התיירות”) – אותם אישומים שהמדינה הכריזה עליהם בפני בית המשפט העליון, כי אינם מקיימים “סיכוי סביר להרשעה”, וכן את האישומים בעניינה של “המתלוננת ה'” ו-“פרשת הגביעים” – אותם אישומים שהמדינה הכריזה עליהם כי נסגרו מן הטעם של “חוסר עניין לציבור”.

11.          לכותב המאמר לא ידוע וגם לא פורסם לציבור, כי בכל התקופה שחלפה מהמועד בו הגיעה המדינה להסדר טיעון עם נשיא המדינה לשעבר מר משה קצב, ועד למועד כתיבת המאמר (אפריל 2008), כי חל שינוי כלשהו בנסיבות העובדתיות שעמדו בפני מקבלי ההחלטות אצל רשויות התביעה בכל הקשור לנשיא המדינה לשעבר מר משה קצב – דהיינו, לא התחדש כל שינוי בעובדות, ולא נתגלו כל ראיות חדשות במעשים שיוחסו לו.

 

דיון משפטי

התנאים להעמדתו לדין של החשוד בביצוע עבירות פליליות

12.          הסמכות להעמיד לדין פלילי אזרח או תושב מדינת ישראל מותווית בסעיף 62(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ”ב – 1982 (להלן: ‘החסד”פ’), בזו הלשון:

 

 

13.          יסודות מצטברים להעמדה לדין הינם קיומן של ראיות לכאורה קבילות ובעלות משקל, המקימות לדעת התובע “סיכוי סביר להרשעה”, וכן האם קיים עניין ציבורי בהגשת כתב אישום.

כך נכתב בסעיף 21 לפסק דינה של כב’ הנשיאה ד’ ביניש בבג”צ פלונית:

           סעיף 62(א) הנ”ל קובע שני יסודות מצטברים לצורך העמדה לדין: “ראיות מספיקות לאישום” וכן “עניין לציבור” בהעמדה לדין. היסוד הראשון הינו היסוד הראייתי ובמסגרתו יש לבחון קיומן של “ראיות מספיקות” לצורך העמדה לדין. בהקשר זה, מוסכם כי לצורך הגשת כתב-אישום בפלילים, אין הכרח בקיומן של ראיות לכאורה שיש בהן כדי להוכיח את האשמה מעבר לכל ספק סביר כבר בשלב הגשת כתב-האישום (להבדיל משלב ההרשעה לאחר ניהול המשפט). כאמור, המבחן המקובל בפסיקתנו בעניין זה הינו קיומן של ראיות לכאורה קבילות ובעלות משקל, המקימות לדעת התובע “סיכוי סביר להרשעה”. לצורך הבחינה האמורה, על התובע לשקול את סיכויי ההרשעה הלכאוריים אל מול סיכויי הזיכוי של מי שיוגש נגדו כתב-אישום, וזאת בהתאם למכלול חומר הראיות לכאורה שבתיק ובהתאם להערכת התובע את אמינותן הלכאורית (על סמכותו של התובע להידרש למידת האמינות שבית-משפט עשוי לייחס לחומר הראיות הלכאורי- בחינה שלרוב כרוכה בה אי-ודאות בשלב ההעמדה לדין, ראו: בג”ץ 665/79 וינוגרד נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד לד(2) 634, 642 (1980) מפי השופט בייסקי; בג”ץ 3425/94 גנור הנ”ל, עמ’ 9 מפי השופט ג’ בך; בג”ץ 2534/97 יהב הנ”ל, עמ’ 16-17 מפי השופט א’ גולדברג ועמ’ 31 מפי השופט ת’ אור; וכן הנחיה מס’ 1.3 להנחיות פרקליט המדינה; על טיבן ומהותן של ראיות לכאורה כראיות גולמיות שטרם עברו את כור ההיתוך של ההליך הפלילי ושמהותן בפוטנציאל ההוכחתי הטמון בהן, ראו: דברי הנשיא א’ ברק בבש”פ 8087/95 זאדה הנ”ל, עמ’ 143 ואילך, שם נאמרו הדברים בהקשר של ראיות לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים).

 

           היסוד השני הנדרש לצורך העמדה לדין עניינו בשאלה האם קיים עניין ציבורי בהגשת כתב-אישום. בהתאם לפסיקתו של בית-משפט זה, מדובר במבחן נורמטיבי שעיקרו “הכרעה ערכית באשר לתועלת שתצמח לקיום המסגרת החברתית על-ידי העמדה לדין לעומת הנזק שייגרם למסגרת זו על-ידי העמדה לדין ולתועלת שתצמח לה באי-העמדה לדין” (דברי השופט א’ ברק בבג”ץ 935/89 גנור הנ”ל, עמ’ 509).

 

14.          יצויין, כי משמעות “עניין לציבור” הוא כי המדינה מצאה כי באותן עבירות חומרת הנזק שנגרם לציבור מצדיק העמדה לדין (מתוך בג”צ 935/89 אורי גנור, עו”ד נ’ היועץ המשפטי לממשלה מד (2) 485, 510), וזאת באשר העמדה לדין פלילי עשויה לפגוע קשות בחשוד בשמו ובכבודו.

 

רשויות התביעה לא מצאו את “אישומי העבר” כמקיימים את יסודות העמדה לדין

15.          יוזכר, כי לאור פרסומי העיתונות, אין מנוס מלהסיק כי בכוונת רשויות התביעה לחזור ולהעלות מאוב את “אישומי העבר”, אותם אישומים שהמדינה הכריזה עליהם כאן בפני בית המשפט העליון במסגרת בג”צ פלונית כי אין מקום לנקיטת הליכים פליליים בגינם.

16.          כך לעניין “פרשת א’ מבית הנשיא” ו-“פרשת א’ ממשרד התיירות”, במסגרת תשובת המדינה לבג”צ פלונית עמדה המדינה על דעתה כי קיים קושי ראייתי רב בהוכחת האישומים המקוריים, קשיים שאינם מאפשרים קיומו של “סיכוי סביר להרשעה”, שהוא תנאי בלעדיו אין לנקיטת הליך פלילי.

כך לעניין פרשת א’ מבית הנשיא:

“מטעים היועץ המשפטי, כי על אף מאפייניה הציבוריים של הפרשה ורגישותה הברורה, אין מקום לסטות בה מן הכללים המקובלים של הערכת ראיות. החשש כי גרסתה של א’ לא תעמוד בבית-המשפט, ולא קיים לפיכך סיכוי סביר להרשעה, הוביל להחלטה בדבר סגירת התיק.” (מתוך סעיף 10 לפסק דינו של כב’ השופט לוי בבג”צ פלונית)

ובאופן דומה לעניין פרשת א’ ממשרד התיירות:

“מעת שנשמט הבסיס מתחת לתלונתה של א’ מבית-הנשיא, נותרו גם החשדות בענינה של א’ האחרת תלויים על בלימה. גרסתה של האחרונה, נטען, לא זו בלבד שגרסה כבושה ומתפתחת היא, מה שמקשה על היכולת לחלץ ממנה מסקנה מרשיעה, אלא שהיא זרועה בקיעים וסתירות פנימיות, שאך מעמיקים נוכח עדויות חיצוניות” (מתוך סעיף 11 לפסק דינו של כב’ השופט לוי בבג”צ פלונית)

ובהמשך מתוך סעיף 36 לפסק דינו של כב’ השופט לוי בבג”צ פלונית:

“את החלטותיו בעניניהן של א’ מבית-הנשיא ושל א’ ממשרד-התיירות, ביסס היועץ המשפטי על הקושי הראיתי שרבץ לפתחו בפרשה זו. קושי זה העלה חשש בלבם של גורמי התביעה, כי אם יועמד קצב לדין בעבירות הנזכרות בטיוטת כתב-האישום, יתקשו להוכיח את אשמתו.”

17.          עוד ציינה המדינה בתשובתה לבג”צ פלונית כי האישומים בעניינים המכונים “פרשת המתלוננת ה'” ו-“פרשת הגביעים” נסגרו מן הטעם של “חוסר עניין לציבור” וזאת ללא קשר להסדר הטיעון שערכה המדינה עם נשיא המדינה לשעבר מר משה קצב.

מתוך סעיף 6 לפסק דינו של כב’ השופט לוי בבג”צ פלונית:

“… ותיק החקירה בענינה של המתלוננת ה’, כמו התיק בפרשת הגביעים, ייסגרו מחוסר ענין לציבור. בשולי ההסדר נקבע כי “הפרקליטות הודיעה לחשוד, באמצעות באי-כוחו, כי החליטה לסגור את התיק בכל יתר הפרשיות שבהן נחקר במסגרת תיק החקירה האמור. החלטת הסגירה התקבלה ללא קשר להסדר טיעון זה …” .

18.          מכאן עולה, כי המדינה לא מצאה את אישומי העבר כמקיימים את יסודות העמדה לדין של סעיף 62(א) לחסד”פ, חלקם בהיותם לא מקיימים את היסוד הנדרש של “סיכוי סביר להרשעה” וחלקם בהיותם לא מקיימים את היסוד הנדרש של “קיומו של עניין לציבור”.

 

קבלת החלטות ע”י רשות ציבורית, ואימתי יותר לרשות ציבורית לשנותן:

19.          הלכה רבת שנים היא, כי על רשות ציבורית בעת קבלת החלטותיה לשקול שיקולים הרלבנטיים לחוק המסמיך (ראו עמ”מ 1/82 קוואסמה נ’ שר הבטחון, פ”ד לו(1) 666), ושלא לשקול שיקולים זרים ופסולים (ראו בג”צ 651/86 מלכה נ’ שר המשטרה, פ”ד מ(4) 645, 657).

20.          הסמכות הכללית של רשות ציבורית לעיין מחדש בהחלטות שניתנו נקבעה ככזו שחייבת להיות חריגה ביותר “שכן כרגיל, זכותו של האזרח לדעת, אם בידיו החלטה סופית ומחייבת, ואין להטרידו שוב ושוב באותו נושא” (ראו לדוגמא בג”צ 707/81 שוורץ נ’ הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, תל אביב – יפו, פ”ד לו(2) 665, 666).

21.          מאידך, כדי לשמור על האינטרס הציבורי מחד, ועל אינטרס ההסתמכות של האזרחים מאידך, נקבע כי יש לאפשר לרשות הציבורית “לתקן ולשנות החלטות קודמות, העלולות לגרום לאי צדק, לעיוות דין ולהפליה, ושנבעו מתקלות שונות כגון טעות, היסח הדעת, חריגה מסמכות, שינוי נסיבות, תרמית והונאה” (ראו ע”א 433/80 נכנסי י.ב.מ בישראל נ’ מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, תל אביב, פ”ד לז(1) 337, 344).

22.          כך גם בעניינינו. רשויות התביעה שהינם רשויות ציבוריות, רשאים לשנות את החלטות העבר לעניין אי העמדה לדין של נשיא המדינה לשעבר מר משה קצב בפרשיות שנמצאו כ-“חסרי סיכוי סביר להרשעה” או כ-“חסרי עניין לציבור” אם חל שינוי בנסיבות המצדיק את ביטולם ותיקונם של החלטות העבר.

 

מסקנות

23.          כפי שפורט לעיל:

(1)               המדינה הודיעה מפורשות לבית המשפט העליון במסגרת בג”צ פלונית, כי אין בכוונתה להעמיד לדין את נשיא המדינה לשעבר מר משה קצב בגין “פרשת א’ מבית הנשיא” ו-“פרשת א’ ממשרד התיירות” – באשר הראיות שבידי המדינה אינן מקימות את  היסוד הדרוש של “סיכוי סביר להרשעה”, שהינו תנאי בלעדיו אין לצורך העמדה לדין.

(2)               המדינה הודיעה מפורשות לבית המשפט העליון במסגרת בג”צ פלונית, כי אין בכוונתה להעמיד לדין את נשיא המדינה לשעבר מר משה קצב בגין “פרשת המתלוננת ה'” ו- “פרשת הגביעים”, מן הטעם של “חוסר עניין לציבור”, שהינו תנאי בלעדיו אין לצורך העמדה לדין.

(3)               לא נודע לציבור כי התגלו ראיות חדשות בפרשיות הנ”ל, ראיות ההופכות את פרשות העבר לכאלה שיש בידי המדינה “סיכוי סביר להרשיע” את נשיא המדינה לשעבר מר משה קצב, או ראיות שיש בידי המדינה לשנות החלטתה ולהפוך את הפרשות שנמצאו כ- “חסרי עניין לציבור” לפרשות “בעלות עניין לציבור”.

(4)               כל שיש בידי רשויות התביעה עתה, הוא כי נשיא המדינה לשעבר מר משה קצב מסרב להודות באישומים המיוחסים לו בתיק פלילי פ’ 5735/08 – סירוב זה איננו מייצר ראיות יש מאין בפרשיות העבר, או מייצר עניין לציבור למעשים פליליים לכאורה שנמצאו ע”י המדינה כחסרי עניין לציבור.

(5)               עולה כי לא התקיימו כל נסיבות המתירות את העלאתם מאוב של פרשיות העבר ושילובם בכתב אישום חדש כנגד נשיא המדינה לשעבר מר משה קצב, תוך הפיכת “העדר סיכוי סביר להרשעה” ל-“קיים סיכוי סביר להרשעה”, והפיכת “חוסר עניין לציבור” ל-“קיים עניין לציבור”

24.          רשויות התביעה של מדינת ישראל הינן רשויות ציבוריות, אשר בהפעלת סמכותן הינן כפופות לכללי המשפט המינהלי, לפיהן עליהן לקבל את החלטותיהם לאחר ששקלו אותן באופן ענייני ובתום לב וללא הימצאות של שיקולים זרים.

עוד קובע המשפט המינהלי כי רשאית רשות ציבורית לשנות החלטותיה אם ורק אם נתגלו נסיבות חדשות שלא היו בידיעת הרשות הציבורית עת קיבלה החלטותיה, וכאלו המצדיקות את שינוי ההחלטה.

25.          משעולה, כי בכוונת רשויות התביעה לחזור ולהעלות מאוב את “אישומי העבר החמורים” כנגד נשיא המדינה לשעבר מר משה קצב, ומשלא נמצאו נסיבות המצדיקות שינוי החלטות העבר של רשויות התביעה כלפי אותם “אישומי העבר” – הרי שלפנינו החלטה החותרת תחת אושיות ההליך הפלילי במדינת ישראל, דהיינו נקיטת הליכים פליליים חסרי צידוק כנגד נאשמים, הענשתם ורדיפתם, וכל זאת בשל סירובם להודות במיוחס להם ע”י המדינה.

לא לשם כך נועד ההליך הפלילי!