האם זרנוגה גימ”ל היא עיירה מושחתת?

האם זרנוגה גימ”ל היא עיירה מושחתת?

 

העיירה זרנוגה גימ”ל סוערת וגועשת, ותלונות על הנעשה בה החלו עפות לכל עבר, אחרי שבמשך שנים רבות העדיפו תושביה לחרוק שיניים ולשתוק.

בתחילה חששו הבריות להתלונן, מחשש פן יבולע להם, אולם אחרי שבודדים, אשר הצליחו להיחלץ ממעגל-הדלות ולעקור מן העיירה, החלו להתלונן, וגם הנשארים-מאונס התחילו להבין כי אין להם עוד מה להפסיד – נפרצו כל הסכרים, והתלונות שצפו, כנחשולי מים אדירים.

 

מה מתרחש בזרנוגה גימ”ל?

 

העיירה זרנוגה גימ”ל סוערת וגועשת, ותלונות על הנעשה בה החלו עפות לכל עבר, אחרי שבמשך שנים רבות העדיפו תושביה לחרוק שיניים ולשתוק.

 

במהלך השנים היכו שורש תופעות כגון אלה:

 

–        ראש המועצה המקומית מחלק משרות למקורביו, ומפטר לצורך כך, באמתלות מצוצות מהאצבע, עובדים מסורים-עם-קבלות, בהם כאלה אשר בעבר ייצגו את המועצה בטקסי העובד המצטיין, בבית נשיא המדינה.

 

–        בלשכת התעסוקה המקומית מעבירים ל”תחתית הערימה”, דרך קבע, את פניותיהם של עולים מאתיופיה המשוועים לפרנסה, ונותנים ל”מקורבים” אישורי-התייצבות פיקטיביים לצורך הבטחת הכנסה;

 

–        בלשכת הרווחה משיבים ריקם את פניותיהם של עולי חבר המדינות, בטענות חסרות-שחר;

 

–        מפקד תחנת המשטרה המקומית שולח בלילות שוטרים לבצע חיפושים ללא צווי חיפוש, בבתיהם של אזרחים ישרי-דרך, הנבחרים אקראית בשיטת הפתקים-בכובע-טמבל, והכל בטענה שמדובר ב”פעולות מיידיות למניעת-פשעים”;

 

–        פקחי מחלקת החנייה יושבים בלילות, טרוטי-עיניים, מול המחשבים, ומפברקים דוחות חנייה, כדי “להפגין פרפורמנס”, או “להרביץ מיכסות”;

 

–        שוטרי התנועה לא בודקים את אקדחי-הלייזר בתחילת המשמרת ובסיומה, כנדרש על פי ההנחיות, כדי שיהיה להם יותר זמן “נטו” לרישום דוחות;

 

–        ראש לשכת התנועה מבטל דוחות שנרשמו למקורבים, בניגוד להוראות המטה הארצי, לפיהן רק מחלקת התנועה של אגף התנועה רשאית לבטל דוחות;

 

–        ראש לשכת הסיור עוצר מדי ערב כתריסר אזרחים, ומשחררם בבוקר המחרת בלי שהוא אפילו “עושה אירוע”;

 

–        ראש לשכת התביעות מגיש חופשי-חופשי כתבי-אישום על תאונות-דרכים אשר לא היו ולא נבראו;

 

–        התובעים במשפטי החנייה (גם המשטרתיים וגם העירוניים) מאיימים על נאשמים אשר כפרו באשמה שאם הם לא יחזרו בהם מהכפירה הם “יחטפו” פסילת רשיון לשנתיים לפחות, וקנסות של אלפי שקלים על כל דוח.

 

–        מי השפכים זורמים כנהרות ברחבי העיירה, והאשפה נערמת בצפרדעים וסביבן, בעוד עובדי התברואה משחקים כל הימים שש-בש בבתי הקפה, ומנהל מחלקת התברואה עסוק בענייניו הפרטיים;

 

–        מנהל המחלקה לשיפור פני העיירה מזמין, מחממות של חבריו מהמילואים, שתילים מאיכות ירודה, אשר אינם מאריכים ימים, דבר המצריך קניות חוזרות לעתים קרובות יותר;

 

–        בקופת החולים המקומית נאלצים החולים להמתין שעות לתורם, כאשר הרופאים מטפלים מחוץ לתור בפציינטים המקורבים להם;

 

–        שופט בימ”ש השלום מזמין את כל המתדיינים לשעה שמונה בבוקר, בעוד הוא עצמו מאחר דרך-קבע לעבודה, לפעמים שעתיים תמימות, אבל הוא ממהר לשפוט בהעדרו כל מי שמאחר, אפילו דקות ספורות, והוא גם מטרטר את המתדיינים לחצי תריסר ויותר “קדמי משפט” מיותרים, כדי לאלץ אותם להתפשר;

 

–        המחלקה המשפטית של המועצה המקומית מגישה בכוונה כתבי-אישום בוסריים, ושופט בית המשפט לעניינים מקומיים עשה לעצמו מנהג לתת לתובע, בכל תיק ותיק, דחיות אין-ספור לצורך מיקצי-שיפורים, דבר המביא נאשמים לרוב להרמת-ידיים ולקיפול זנב;

 

–        שופטת התעבורה המקומית קובעת חצי תריסר ויותר “הקראות” בכל תיק ותיק, כדי להתיש את הנאשמים, ולהביאם לידי הודאה באשמה, אחרי שכפרו נחרצות;

 

–        כל השופטים מתייחסים בזלזול לבעלי הדין ולעורכי הדין, מתעלמים באופן שיטתי מטענות שאינן נוחות להם, מפברקים פרוטוקולים, מאיימים על בעלי דין כי רעה ומרה תהיה אחריתם, והם יקללו את יומם, אם לא יתפשרו (בתיקים אזרחיים) או יודו באשמה (בתיקים פליליים).

 

–        ומעל לכל: כל מי שמתלונן על עובד-ציבור כלשהו, מייד חוברים כל בעלי השררה להתנכל לו, ולהתנקם בו.

ואלה, אם לא היה ברור, רק “דגימות אקראי”.

התלונות

 

התופעות האמורות לא נולדו היום בזרנוגה גימ”ל, והורתם עוד לפני שנים רבות, בראשית ימיה של העיירה מוכת העוני, האבטלה, הבערות והחולי.

 

בתחילה חששו הבריות להתלונן, מחשש פן יבולע להם, אולם אחרי שבודדים, אשר הצליחו להיחלץ ממעגל-הדלות ולעקור מן העיירה, החלו להתלונן, וגם הנשארים-מאונס התחילו להבין כי אין להם עוד מה להפסיד – נפרצו כל הסכרים, והתלונות שצפו, כנחשולי מים אדירים.

 

הגאולה לתושבי זרנוגה גימ”ל לא באה במהרה, כי אף אחד מהמטפלים בתלונות לא שש לקבל לידיו את תפוחי-האדמה הלוהטים האלה, ורבו הרינונים כי גם להם חלק בשחיתות הזאת, לפחות כשותפים-בעצימת-עיניים.

 

הקמתה של ועדת החקירה

 

בסופו-של-דבר, לקראת הבחירות לכנסת, נחלצו חברי-כנסת מסיעות שונות ללחוץ על הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית, לפי חוק ועדות החקירה, תשכ”ט-1968.

 

כיוון שגם חברי הממשלה הם פוליטיקאים המתמודדים בבחירות, נשאו הלחצים פרי, הממשלה החליטה על הקמתה של ועדת חקירה, ונשיא ביהמ”ש העליון, מכוח תפקידו לפי החוק הנ”ל, קבע לוועדה הרכב של שלושה חברים, בראשותו של שופט בית המשפט העליון.

 

הדיונים בפני ועדת החקירה

 

לאחר שמיעתם, במשך שבועות ארוכים, של עדים רבים הוציאה ועדת החקירה לכל המעורבים בענייני העיירה “מכתבי אזהרה” לפי סעיף 15 לחוק הנ”ל, אשר קובע כי “אדם העלול להיפגע מן החקירה או מתוצאותיה, יודיע לו יושב-ראש הועדה במה הוא עלול להיפגע”, וכי יש להעמיד לרשותו את חומר הראיות הנוגע לאותה פגיעה, ולאפשר לו להתייצב בפני הוועדה, להביא ראיות ולטעון טענות.

 

מצעד ה”מוזהרים”

 

כל אלה אשר קיבלו את מכתבי-האזהרה התייצבו בפני ועדת החקירה, והעלו את הגנתם.

 

–        ראש המועצה המקומית אמר: אם היינו מושחתים, היינו לוקחים שוחד, אבל אנחנו לא;

 

–        מנהל לשכת התעסוקה המקומית אמר: אם היינו מושחתים, היינו לוקחים שוחד, אבל אנחנו לא;

 

–        גם מנהל לשכת הרווחה אמר: אם היינו מושחתים, היינו לוקחים שוחד, אבל אנחנו לא;

–        מפקד תחנת המשטרה המקומית אף הוא אמר: אם היינו מושחתים, היינו לוקחים שוחד, אבל אנחנו לא;

 

–        מנהל מחלקת החנייה והפקחים אמרו: אם היינו מושחתים, היינו לוקחים שוחד, אבל אנחנו לא;

 

–        שוטרי התנועה אמרו: אם היינו מושחתים, היינו לוקחים שוחד, אבל אנחנו לא;

 

–        ראש לשכת התנועה, ראש לשכת הסיור וראש לשכת התביעות של המשטרה המקומית אמרו אף הם, כל אחד בתורו: אם היינו מושחתים, היינו לוקחים שוחד, אבל אנחנו לא;

 

–        התובעים במשפטי החנייה אמרו: אם היינו מושחתים, היינו לוקחים שוחד, אבל אנחנו לא;

 

–        מנהל מחלקת התברואה ועובדי המחלקה גם הם אמרו: אם היינו מושחתים, היינו לוקחים שוחד, אבל אנחנו לא;

 

–        מנהל המחלקה לשיפור פני העיירה החרה-החזיק: אם היינו מושחתים, היינו לוקחים שוחד, אבל אנחנו לא;

 

–        רופאי קופת החולים המקומית התייצבו אף הם, וגירסתם הייתה: אם היינו מושחתים, היינו לוקחים שוחד, אבל אנחנו לא;

 

–        גם מנהל המחלקה המשפטית של המועצה המקומית אמר: אם היינו מושחתים, היינו לוקחים שוחד, אבל אנחנו לא;

 

–        שופט בימ”ש השלום, שופט ביהמ”ש לעניינים מקומיים ושופטת התעבורה, אשר סגרו את מצעד המוזהרים, אף הם לא שמרו על זכות השתיקה: אם היינו מושחתים, היינו לוקחים שוחד, אבל אנחנו לא;

 

שלב הסיכומים

 

בשלב הסיכומים, עם תום עדויותיהם של המוזהרים, טענו עורכי-הדין אשר ייצגו אותם, כל אחד בלשונו: אם מרשי היו מושחתים, הם היו לוקחים שוחד, אבל הם לא לוקחים שוחד, ואפילו לא נטען כנגדם כדבר הזה.

 

היועץ המשפטי לממשלה, אשר התייצב לפני הוועדה, כפי שרשאי היה לפי סעיף 16 לחוק, טען כהאי לישנא:

 

כבודכם, יו”ר הוועדה וחבריה,

 

אבקש לפתוח במספר קטעים ממאמרו של הפרופסור יצחק זמיר, באתיקה אין די:

מעשים של שחיתות שלטונית נחלקים לשני סוגים. הראשון כולל שחיתות קשה: בעיקר, קבלת שוחד וגניבה מקופת הציבור. אלה עבירות חמורות, אך לא הן מסכנות את החברה בישראל. הציבור מוקיע עבירות כאלה ללא סייג; המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט מתייחסים אליהן בחומרה רבה; ומי שהורשע בהן צפוי למאסר, נידוי חברתי וסיום הקריירה הציבורית. לכן, ככל הנראה, עבירות כאלה אינן נפוצות בישראל יותר מאשר במדינות מסוימות הנחשבות מתוקנות, גם באירופה.

 

הסוג השני כולל בעיקר מעשים של פרוטקציה שלטונית. איש ציבור עושה שימוש במשרתו כדי להעניק טובת הנאה למקורב. למשל, רשיון בנייה או היתר ליבוא עובדים זרים, מענק כספי להקמת מפעל, הקצאת או הפשרת מקרקעין, העדפה במכרז. לכאורה זה מעשה תמים. כבר אסור לעשות טובה לחבר מהצבא או מהמפלגה? התשובה היא: אכן אסור. ראשית, משום שאינך עושה טובה על חשבונך, אלא על חשבון הציבור. לא לצורך זה קיבלת את המשרה. שנית, לעתים קרובות מה שנראה כטובה נקייה אינו אלא עסקה מלוכלכת. מינוי פוליטי, למשל, הוא בדרך כלל עסקה של תן וקח. מבחינה מוסרית היא דומה לשוחד. לכן זהו סוג של שחיתות. אמנם שחיתות רכה. אך דווקא היא מסכנת את החברה בישראל.

 

זאת, קודם כל, משום שהציבור מקבל אותה בסלחנות. איזה פוליטיקאי אינו נוהג כך, ומה בסך הכל הוא עשה? מכל מקום, לא יהיה בכך כדי לפגוע בקריירה הציבורית שלו או בשמו הטוב. ראיתם פוליטיקאי שנפגע ממינויים פוליטיים? במקרה הגרוע, אם המעשה ייחשף, מבקר המדינה יאמר משהו באיזה דו”ח וכמה עיתונים יכתבו על כך בעמוד פנימי. אחרי שבוע ישכחו. בסך הכל, זה משתלם. לכן שחיתות מסוג זה נפוצה כל כך בישראל. היא מכת מדינה. האווירה סביב השלטון נעשית עכורה יותר ויותר. אמון הציבור בשלטון מתכרסם והולך. ישראל מידרדרת במדד השחיתות הבינלאומי משנה לשנה. בציבור אומרים: מושחתים נמאסתם. אך מה אפשר לעשות כדי לעצור את ההידרדרות?

 

בספר החוקים יש עבירה שנועדה למלחמה בשחיתות הרכה: הפרת אמונים. ואולם, במשך שנים התקשה בית המשפט להגדיר וליישם עבירה זאת. כתוצאה מכך הוא זיכה לא מעט אנשי ציבור, אף שברור היה שכשלו בהתנהגות פסולה. הוא אמר: יש כאן פגיעה באתיקה, אך לא עבירה פלילית. לכן נראה היה שהמשפט נותר חסר אונים נוכח שחיתות מסוג זה. עכשיו בא בית המשפט העליון, בפרשת שבס, והגדיר את העבירה של הפרת אמונים באופן שתוכל לשמש נשק יעיל נגד שחיתות רכה.

 

נקודת המוצא היא, שכל עובד ציבור וכל נבחר ציבור מקבל את משרתו מן הציבור. לכן מוטלת עליו חובת נאמנות כלפיו. חובתו להשתמש במשרתו כדי להיטיב עם הציבור. אם הוא משתמש בה כדי להיטיב עם מקורבו, הרי זאת הפרת נאמנות. במקרה חמור היא עשויה להגיע לכדי עבירה פלילית של הפרת אמונים.

 

עד כאן ממאמרו של הפרופסור זמיר, ומכאן לעובדות.

 

העובדות אשר נתגלו לפנינו בזרנוגה גימ”ל – סרטי המערב הפרוע מחווירים לעומתן. הממונים על מוסדות השלטון ומוסדות הציבור האחרים בעיירה עושים בשררה אשר ניתנה בידם כבתוך שלהם: מחלקים את נכסי הציבור למקורביהם, והופכים את כוח השררה לתענוגות השררה.

 

אכן, איש לא טען, ובוודאי שלא הוכיח, כי נעשים בעיירה דברים תמורת שוחד ושלמונים, ואני מוכן להניח כי בעשרות שנות קיומה של העיירה לא ניתנה ולא נלקחה אפילו אגורה אחת של שוחד, אבל, כפי שלמדנו מפי זמיר, זו בדיוק אותה “שחיתות רכה”, אשר “דווקא היא מסכנת את החברה בישראל”.

 

העיירה זרנוגה גימ”ל היא, כבודכם, עיירה מושחתת.

 

את העיירה הזאת צריך להרוס עד היסוד, ולבנותה מחדש. כמובן שאני לא מבקש להרוס אותה פיזית, אבל יש לפטר את כל עובדי הציבור, מגדול ועד קטון, ולמנות אחרים תחתיהם.רק כך נדביר את השחיתות, אשר מתחילה כשחיתות “רכה”, ונגמרת קשה מאוד.

 

בשלב הזה מציג יו”ר הוועדה שאלה ליועץ המשפטי לממשלה:

 

האם דברי אדוני מתייחסים גם לשופטים?

 

עונה היועץ המשפטי:

 

כבודו, את זאת אתה אמרת. אני גמרתי.

 

דוח הוועדה

 

דוח הוועדה היה קצר:

 

קיימנו מספר רב של ישיבות, במשך שבועות ארוכים.

 

תושבי העיירה זרנוגה גימ”ל, בעבר ובהווה, מלאים טענות כרימון כנגד כל מוסדות השלטון והמשפט, ושאר מוסדות הציבור אשר בעיירה.

 

בסופו של יום לא מצאנו לנכון לקבוע כל מימצא עובדתי.

 

נחה דעתנו כי איש מעובדי הציבור מעולם לא לקח אפילו אגורה אחת כשוחד, ובנסיבות האלה אנו דוחים את הטענה כאילו יש שחיתות בעיירה. אין ספק כי אם העיירה הייתה מושחתת, היו תושביה נדרשים ליתן שוחד השכם והערב.

 

כיוון שבהעדר שוחר אי אפשר לדבר על שחיתות, הרי שגם אם נכונות היו הטענות של תושבי העיירה, לא היו אלה רלוואנטיות, ועל כן לא מצאנו לנכון לקבוע כל מימצאים עובדתיים.

 

אנו קובעים, איפוא, כי העיירה זרנוגה גימ”ל נקייה מכל שחיתות, גם שחיתות “רכה”, ומכל התנהגות אשר יש בה משום פגיעה בעקרונות האתיקה.

 

סוף דבר

 

לאחר הגשתו של דוח הוועדה ביקשו עורכי הדין אשר ייצגו את המוזהרים לקבוע להם שכר טירחה, על חשבון המדינה, והוועדה אכן פסקה לכל אחד מעורכי הדין שכר טירחה בסך חצי מיליון דולר.

 

לשאלת העיתונאים הא-כיצד פוסקים סכום כזה, כאשר הישיבה בה הופיעו עורכי-הדין ארכה רק חצי שעה, וכאשר אף אחד מעורכי-הדין לא טרח להתייחס לעובדות (וממילא אי אפשר היה לקצוב לו שכר “טירחה” עבור “הכנת התיק”), ופטר את עצמו במשפט השדוף: “אם מרשי היו מושחתים, הם היו לוקחים שוחד, אבל הם לא לוקחים שוחד, ואפילו לא נטען כנגדם כדבר הזה”, ענה יו”ר הוועדה, שופט בית המשפט העליון: פסטיבלים עולים כסף!

 

____________________

 

המלצות היום:

ראו איזו מדינה מטורפת

דליה דורנר. שופטת ביהמ”ש העליון בדימוס: לא רק מושחתת, גם טיפשה!