חה”כ אורי מקלב, יו”ר הוועדה לפניות הציבור: על הרעה החולה “אין לנו מה להוסיף”, ועל מגבלותיה השכליות של עו”ד קרן לזימי
חה”כ אורי מקלב, יו”ר הוועדה לפניות הציבור: על הרעה החולה “אין לנו מה להוסיף”, ועל מגבלותיה השכליות של עו”ד קרן לזימי
|
לכאורה הכתובת להתלונן על כך היא בפני מבקר המדינה, בתפקידו כנציב תלונות הציבור, אבל גם העושים במלאכה שם לוקים באותה התסמונת, וגם הם מרבים להשיב לך ב”אין לנו מה להוסיף”, תשובה המראה כי גם השומרים על איכות התשובות לציבור לוקים באותו מצפון רע
שמחה ניר, עו”ד
28.3.2010
לכבוד
חה”כ אורי מקלב
יו”ר הוועדה לפניות הציבור
הכנסת
ירושלים
נכבדי,
הנדון: תשובות “אין לנו מה להוסיף” – רעה חולה
זאת רעה-חולה אשר הגיעה לממדים מפלצתיים, והגיע הזמן להדבירה באבחת-חרב.
לדעתי הענייה, אם התופעה המדוברת אכן תודבר, זה גם יוריד משמעותית את העומס על הוועדה שאתה יושב בראשה, כי הרבה פניות אליכם, כך אני מניח, נובעות מכך שהפונים אל הרשויות, המוסדות ושאר עובדי-הציבור זוכים ל”תשובות” כאמור.
כאשר אתה פונה אל זולתך, לא תמיד אתה זוכה לתשובה מספקת – זה טבעי.
תשובה לא מספקת יכולה לנבוע, בין השאר, מכך שהמשיב לך לא ירד לעומק כוונתך, או משום שהוא החליט מראש שלא להיעתר לפנייתך.
לפעמים הדבר נובע מהסיבה הפרוזאית שאתה הנחת שכל מה שברור לך, ברור גם לנמען, מה שבסופו-של-דבר מתברר כשגוי.
כאשר התשובה אינה מספקת, אך טבעי הוא שאתה תחזור אל הנמען בהשגה על תשובתו – וכאן מתחילה הבעייה. לפעמים הוא מתחיל בסדרה של תשובות מתחלפות: אתה טוען בחטים, והוא עונה לך בשעורים, אתה חוזר אליו ואומר כי השעורים האלה אינם לעניין, או שאינם נכונים, והוא עונ ה לך בשעורים ב’, בשעורים ג’ וכן הלאה, עד שנגמרות לו כל התשובות המתחלפות, והוא “סוגר” את ההתכתבות ב”אין לנו מה להוסיף” – תשובה שאינה עונה על הפנייה שקדמה לה.
לפעמים הנמען כלל לא מחפש תשובה להשגתך, וישר עונה לך כי “אין לנו מה להוסיף”.
בפני מי להלין על כך?
לכאורה הכתובת להתלונן על כך היא בפני מבקר המדינה, בתפקידו כנציב תלונות הציבור, אבל גם העושים במלאכה שם לוקים באותה התסמונת, וגם הם מרבים להשיב לך ב”אין לנו מה להוסיף”, תשובה המראה כי גם השומרים על איכות התשובות לציבור לוקים באותו מצפון רע.
תשובת “אין מה להוסיף” מקומה יכירנה רק על פנייה שאין בה שום חידוש ביחס לקודמתה, אלא רק, למשל, בקשה לעיון-מחדש בתשובה הקודמת, בלי שנלווים אליה נימוקים חדשים, או השגה על הנימוקים שבתשובה הקודמת.
אציין כי גם נציבת תלונות הציבור על שופטים הקודמת, טובה שטרסברג-כהן, הסכימה אתי עקרונית, בנושא הזה, אבל בפועל גם היא ועובדיה לא היו טובים יותר מאשר נציב תלונות הציבור הכללי, גם מהם קיבלתי תשובות “אין לנו מה להוסיף”, וגם בתקופת הנציב הנוכחי, אליעזר גולדברג, המצב לא השתפר.
מקרה פרטי, מייצג – אחד מני רבים
כדי לתת קונקרטיזציה – אם בכלל נחוצה כזאת במקרים כה נפוצים, ובעלי חשיבות ציבורית-כללית – אציג בפניך כאן מקרה מייצג – אחד מני אלפים ורבבות בהם אנחנו נתקלים יום-יום, ושעה שעה.
ביום 14.3.2010 אני כותב לעו”ד גב’ קרן לזימי, עוזרת משפטית למנהל בתי המשפט, את המכתב הזה:
נכבדתי.
הנדון: מכתבך מס’ 02146410 מיום 8.2.2010 אל מר יוסף הרמן
איני מייצג את מר הרמן, ומכתבך שבנדון הגיעני באקראי, אגב פעילותי הציבורית-עיתונאית.
במכתבך את טוענת כי החלטה לשחרר כונס נכסים מתפקידו ולסגור את תיק ההוצל”פ הינה החלטה “שיפוטית” (ומכאן אנו אמורים להבין כי זו אינה החלטה מנהלית).
כאשר אני למדתי משפטים, החלטה “שיפוטית” נחשבה ככזאת אם היה בה משום הכרעה ב”סכסוך” (“lis“), וקביעה של זכויות בין צדדים יריבים.
אולי תסבירי לנו, לעם היושב בציון, מה “שיפוטי” בהחלטה כאמור, מי הצדדים היריבים, ואילו זכויות היא קובעת?
ואם אכן ישנה כאן הכרעת כאמור, וקביעת זכויות, איך זה שלא נותנים לצדדים את יומם לטעון בעניין בטרם ניתנת ההחלטה ה”השיפוטית”, כדבריך?
ביום 16.3.200 עונה לי הנ”ל (מכתבה מס’ 04336210):
במענה לפנייתך שבנדון אתכבד להשיבך, כי תשובתנו למר הרמן הנזכרת בפנייתך מדברת בעד עצמה ואיננו רואים טעם לנהל לגביה פולמוס עם גורם שלישי כזה או אחר.
תשובתה זו אינה מספקת אותי, ואני חוזר אל הגב’ לזימי:
אני מתחנן לפניך, בלי עלבונות לאינטליגנציה שלי, אפילו אם היא מעטה עד-מאוד.
עם כל הכבוד, אני לא “מנהל פולמוס” (מילה נהדרת!) אלא רק שואל.
מי שמנהלת פולמוס זאת את, אשר מנסה להציג אותי כמתעבר על ריב לא-לו, ואני, הצנוע, לא מתעבר על שום ריב.
כפי שאמרתי לך במכתבי, אני לא מייצג את מר הרמן, ומכתבך אלי הגיעני באקראי, אגב פעילותי הציבורית-עיתונאית.
לעומת זאת אני מייצג ציבור של קוראים אשר משלם את משכורותיכם, ורואה בכם משרתיו, ולא אדוניו, והציבור הזה רוצה לדעת איך אתם עובדים, ומה מסתתר מאחורי מלים סתומות, בהן אתם משתמשים מפעם-לפעם.
על המושג “שקיפות” שמעתם פעם? הוא לא אומר לכם משהו?!
במכתבך אלי, מס’ 04336210, מיום 16.3.2010, את אומרת כי תשובתכם למר הרמן “מדברת בעד עצמה”. אולי בהתכתבות שביניכם יצרכתם הבנות לגבי מונחים שונים, אבל הקוראים שלי פחות חכמים ממר הרמן, וישנם מונחים אשר, לדידם, ממש לא “מדברים בעד עצמם”.
וגם אני, למרות שאני מנסה להסביר לקוראי מה מסתתר מאחורי מלים “גנריות”, לא השכלתי להבין כמה דברים, ולכך ביקשתי ממך הסברים למה את מתכוונת.
ועם כל הכבוד, מכתבכם למר הרמן לא “מדבר בעד עצמו” בשאלה מה “שיפוטי” בהחלטה לשחרר כונס נכסים מתפקידו ולסגור את תיק ההוצל”פ, מי הצדדים היריבים, ואילו זכויות היא קובעת, כי הוא יוצא מתוך הנחה “אקסיומטית” שהנמען לו יודע למה את מתכוונת, אבל אנחנו, פשוטי-העם, לא יודעים. מוגבלים, מה לעשות.
מכתבך למר הרמן גם לא עונה על השאלה איך זה שלא נותנים לצדדים את יומם לטעון בעניין בטרם ניתנת ההחלטה ה”השיפוטית”, כהגדרתך. הוא לא עונה על השאלה הזאת, לא רק משום שהיא לא התעוררה בהתכתבות שלכם עם מר הרמן, אלא גם משום שאת עצמך לא חשבת על השאלה הזאת, ולכן גם לא ענית עליה.
תקני אותי, קרן, אם אני טועה.
יחד עם זאת, כדי להפיס את דעתך, אני אנסח את שאלתי בצורה “כללית” יותר, בלי להתייחס לעניינו של מר הרמן (אותו, כאמור, אני לא מייצג):
מדי פעם בפעם מגיעות לידיעתה של מערכת האתר של קימקא, שאני עורכו הראשי, התכתבויות שביניכם לבין אזרחים מן השורה, באשר להתנהלותה מערכת ההוצאה לפועל, הן באשר לתקופה בה אותה המערכת הייתה באחריותכם, והן בהשלכותיה של אותה ההתנהלות, גם לגבי התקופה שלאחר מכן.
בתשובותיכם לפונים אליכם אתם טוענים כי החלטות מסויימות, כגון החלטה לשחרר כונס נכסים מתפקידו ולסגור את תיק ההוצל”פ, הינן החלטות “שיפוטיות” (ומכאן אנו אמורים להבין כי הן אינן החלטות מנהליות).
כאשר אני למדתי משפטים, החלטה “שיפוטית” נחשבה ככזאת אם היה בה משום הכרעה ב”סכסוך” (“lis“), וקביעה של זכויות בין צדדים יריבים, אבל ייתכן שאני טועה, או שבינתיים השתנות ההגדרות.
אבקש, איפוא, למען קוראי האתר של קימקא, להבהיר לנו מה “שיפוטי” בהחלטה כאמור, מי הצדדים היריבים, ואילו זכויות היא קובעת, ואם אכן ישנה בה הכרעה כאמור, וקביעת זכויות, האם מקובל אצלכם לתת לצדדים את יומם לטעון בעניין בטרם ניתנות החלטות “שיפוטיות” כאלה?
מקווה שהפעם לא תמצאי בשאלתי משום “התפלמסות”, אלא שאלה אמיתית, אשר לציבור הרחב יש עניין בה.
הנה כי כן, בפנייה החוזרת ישנם כמה דברים שלא היו בפנייה המקורית, החל מהבהרה “בכפית” של עצם מהות פנייתי (אותה הגב’ לזימי לא השכילה להבין, ואולי גם לא רצתה להבין), המשך בטענה שמכתבה לא עונה על השאלות ששאלתי, וכלה בהצגת השאלה מחדש, באופן כללי, “ציבורי”, במנותק מכל מקרה “פרסונלי”.
אבל כיוון שאני מכיר את עובדי הציבור שלנו, כולל את הגב’ לזימי וחבריה, צפיתי את האפשרות שהיא תענה לי ב”אין לנו מה להוסיף”, ולכן חתמתי בהבעת משאלה:
ראי, קרן: אני לא יודע מהן מגבלות יכולתך להתמודד עם שאלות כפי שאני מציג, אבל אם כל מה שאת מסוגלת להפיק זה “אין לנו מה להוסיף על מכתבי מיום …”, את מתבקשת להעביר את הטיפול בפנייתי לממונים עליך, או לדוברת, על מנת שאלה ימצאו מי שיכול לענות תשובה עניינית וחכמה יותר.
והנה – כמה מפתיע! – זה מה שעונה לי הגב’ לזימי, ביום 21.3.200 (מכתבה מס’ 04544710):
במענה לפנייתך שבנדון הריני להשיבך, כי אין לנו מה להוסיף על האמור במכתבי שבסמך.
וזה, מבחינתי, כבר גובל בחוצפה, משום שאם היא מדברת בגוף-ראשון-רבים, מותר לי לבקש שתעביר את הנושא למי שנושא באחריות ה”מוסדית”, כדי שיחתום בעצמו על התשובה השחצנית והכוחנית הזאת, ושלא יסתתר מאחורי סינרה של איזו “עוזרת משפטית למנהל”, אשר אינה נושאת בשום אחריות כלפי הציבור.
כך ביקשתי מהגב’ לזימי, וגם לזה היא לא התייחסה.
סיכום
כפי שפתחתי את מכתבי זה, תשובת “אין לנו מה להוסיף” הינה רעה חולה במקומותינו, ויש הקוראים לה – ובצדק – “תשובה אוטיסטית”.
כאשר אני מקבל תשובה כזאת, אני תוהה אם היא נובעת מהחלטה-מראש, במצפון רע, שלא להיענות לטענות שהן צודקות בעיני עובד-הציבור (אם הן לא צודקות בעיניו לא תהיה לו כל בעייה לענות לגופו של עניין), או שהיא נובעת ממגבלות-היכולת של המשיב.
בכל מקרה, אסור לתת לתרבות הקלוקלת הזאת להכות שורש.
קטונתי להציע לכם דרכים להדביר את התופעה הזאת, אבל בכל זאת אציע מעט משלי.
ראשית – להזמין את נציב שירות המדינה לדיון, לשמוע את דעתו על עצם קיומה של התופעה, ועל הפעולות הננקטות להדברתה;
שנית – לקבוע נהלים לפיהם עובד-ציבור שאין לו מה להוסיף, יעביר את הפנייה לממונה עליו, ואם גם לממונה עליו לא יהיה מה להוסיף, יוסיף ויעביר את הפנייה למי שמעליו, וכן הלאה – עד לראש הממשלה;
ושלישית – מי שימשיך בתשובות כאלה, יוזהר לבל ישוב ויעשה כן, ואם הוא יחזור על התשובה האוטיסטית הזאת – הוא יעוף מהשירות הציבורי.
בברכה,
שמחה ניר, עו”ד
___________
המלצת היום: לשכת שר המשפטים, דניאל פרידמן: על שיר בן-גיגי והתולעים