בעקבות חסימתי מהשתתפות בקהילת עורכי דין ומשפטנים, בקפה דה-מארקר (להזכירכם: בתגובה לעמדתי במחלוקת סביב העלאת נושא תבונתה של דורית ביניש בפורום) כותב לי מנהל בקהילה:

שלום רב, כניסתך לקהילת “עורכי דין ומתמחים” נחסמה. אם ברצונך לברר את סיבת החסימה, אנא צור קשר עם מנהל הקהילה. צוות Cafe.

אפשר לחשוב שאני לא יודע, אחרי ה”אזהרה” שלו בפורום, ולכן עניתי לו:

נכבדי,

אתה לא עושה לי טובה, אני יכול לחיות גם בלי ה”חברות” בקהילה הזאת, ואין לי צורך לברר את הסיבה.

קרא את זה:

https://www.quimka.net/a344063-המאמר-ה-3-000-באתר-על-חופש-הביטוי-ועל-הלוגיקה-המשונה-בפורום-קפה-דה-מארקר

ותבין שעלית על עץ גבוה, בלי לחשוב אסטרטגית כמה צעדים קדימה, ובוודאי שלא תכננת מראש איך לרדת מהעץ.

לטעמי נכשלת בתפקידך, ואתה צריך להתפטר.

אני מצפה ממך לדבר אחד: שיהיה לך האומץ להביא לקהילה את דברי אלה, כולל הקישור הנ”ל, ולתת למשתתפים להביע את דעתם, תוך התחייבות שלא לצנזר איש.

על כך עונה לי האדון (ההדגשה הכפולה – במקור):

מר ניר היקר,

קראתי את המאמר אליו קישרת באתרך ואני שמח על כך שמצאת מקום משלך לבזות אחרים באין מפריע. אמנם קצת הצטערתי על כך שמאמרך המלומד לא מבחין (למען הקוראים שאינם עורכי דין) בין חופש הביטוי לחופש הביזוי אבל אני משוכנע שמדובר בהשמטה מקרית…..

אני מודה לך על השקפתך והצעתך האדיבה,  אבל אני אשאר בתפקידי ואתה תשאר חסום. ככה זה עובד כאשר אנשים מתבקשים אין ספור פעמים (במשך שנתיים ימים!) בצורה מנומסת ואדיבה שלא לבזות אחרים ומתעקשים להמשיך לעשות זאת.

אם תסכים להתחייב על התנאי האלמנטרי עליו מתחייב כל בר דעת – לשמור בקהילת עורכי הדין על שפה נקיה ולהימנע מלשון הרע, אנא פנה אלי ואשיבך לקהילה.

שנה טובה

וזו תשובתי:

נכבדי,

אתה יכול לתאר לעצמך שבתור סוס-קרבות ותיק ומשופשף כמוני, בנושא הידוע כבאיזה סגנון אדוני מדבר, הקלישאות כגון “חופש הביטוי וחופש הביזוי”, עם או בלי הדגשה באותיות עבות ו/או בקו תחתי, כבר “קטנות עלי”, והן לא מרגשות אותי מרוב שהן נשחקו עד-דק, ככל קלישאה אחרת, ואף יותר.

ראשית – מי אמר שהאיסור לבזות הוא גורף?

קח, כדוגמה היפותטית, שופט אשר מזכה נאשם ברצח, משום שמדובר ב”זוטי דברים”: שופט כזה יש להשפיל ולבזות עד-עפר, כדי שיעוף על טיל עד לביתו, ויש להמשיך ולבזותו גם לאחר מכן, וגם לאחר מותו, כדי לןהרתיע שופטים אחרים מללכת בדרכיו.

נכון שזה מקרה היפותיטי אשר לחומרתו טרם הגענו, אבל אם מבחינת העיקרון מותר לבזותו, השאלה של דרגת-החומרה היא עניין של השקפה, כי אם נגיד שרק מדרגת-חומרה כזאת-וכזאת מותר לבזות, אנחנו יודעים איך זה מתחיל, אבל לא איך, איכן ואימתי זה ייגמר.

טול, למשל, את השופט (כתוארו אז) חיים אדר: התנהגותו של זה הייתה בלתי-נסבלת – ורבים, מן הסתם, יאמרו בהמית – אבל כאשר הגיעו מים עד נפש, וגם לשכת המתרפסים כבר דרשה להעיף אותו, הוא היה כבר קרוב לגיל הפרישה, ובמקום להזמין אותו לכוס קפה, ולהציע לו “פרישה מרצון”, ה”מערכת” נתנה לו להתייבש בלשכתו, ולצוד זבובים. אם זה לא ביזוי – לא ידעתי ביזוי מהו.

או, למשל, השופט (כתוארו אז) אברהם בייזר: בערוב כהונתו הוא השתטה, וה”מערכת” הורידה אותו מההרכב אשר דן במשפט החוזר של הנאשמים ברצח דני כץ, אחד המשפטים המתוקשרים ביותר, קבל כל העולם ואשתו. אם זה לא ביזוי – לא ידעתי ביזוי מהו.

אז כאשר צריך לבזות – מבזים גם שופט, אלא שה”מערכת” מעדיפה, ברוב המקרים, “לצופף שורות”, ומה שהיא לא עושה, הביקורת הציבורית צריכה להשלים.

שנית – כל ביקורת שלילית אינה מוסיפה כבוד למבוקרים, והשאלה איכן נגמר חוסר-הכבוד ומתחיל ה”ביזוי”, אין לה, ולא יכולה להיות לה תשובה, כי היא שאלה ספרותית, ולא שאלה של נורמות.

שלישית – אם לשופטים מותר לבזות אחרים, מדוע אסור להשיב להם כגמולם?

וגם חוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965, המגדיר “לשון-הרע” כדבר שפירסומו עלול – בין השאר – “לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו” מעניק הגנות מהגנות שונות למבזים את זולתם – שעל אחת מהן אנחנו נעמוד להלן.

על ההתבדחות הנבובה שלך

אתה אומר שהמנעותי מההבחנה בין חופש הביטוי לבין חופש הביזוי היא “השמטה מקרית”, וכדי שאבין כי מדובר בבדיחה אתה מוסיף חמש נקודות (…..). אז אני עונה לך: גיחי-גיחי-גיחי.

זה באשר לקלישאה בדבר “חופש הביזוי”.

תמשיך לרקוד טאנגו עם עצמך

אתה “מודה לי” על “השקפתי והצעתי האדיבה”,  אבל אתה “תישאר בתפקידך”. כן, כן, תמשיך לרקוד טאגנו עם עצמך, לקול מצהלות חסידיך, כי אנחנו מדינה חופשית, וקפה דה-מארקר הוא מיזם פרטי אשר מותר לו להעסיק אנשים הרוקדים טאנגו עם עצמם.

אתה מוסיף, באותה הנשימה, מילות איום כוחניות, אשר אינן שייכות לתיפקודך: “ואתה תשאר חסום …”, וגו’, כדי ללמדני “מאיפה משתין הדג”. אתה עדיין לא מבין שעיקר כשלונך אינו בעצם הפעלתה של הצנזורה – כי גם למנהלי קהילות מותר לטעות – אלא בכך שסברת כי אני אפול על ברכי, אכרע ואשתחווה לפניך, ואתחנן כי לא תוציא אותי מהמשחק, או שתחזיר אותי אליו, ובכך שלא צפית את טענות-הנגד שלי, אשר מביאות אותך למבוי הסתום, בו כל מה שיש לך לומר הוא חזרה על מנטרות וקלישאות שחוקות, אשר כל אחת מהן חלשה מרעותה.

אז, להוותך, אתה יכול להשאיר אותי חסום כמה שאתה רוצה, כי, “לשמחתך” (כדבריך) מצאתי לי מקום משלי – והוא היה קיים עוד לפני שנולד קפה דה-מארקר – להביע בו את דיעותי, ושום סותמי-פיות לא ישתיקוני. “ככה זה עובד”, כלשונך!

את ה”תנאי” שלך אני ממילא מקיים

אתה, ברוב אדיבותך, מוכן להשיב אותי לקהילה, אם אסכים “להתחייב על התנאי האלמנטרי עליו מתחייב כל בר דעת – לשמור בקהילת עורכי הדין על שפה נקיה ולהימנע מלשון הרע”.

אז תתפלא, אני ממילא מחוייב לתנאי הזה, על שני חלקיו: באשר ל”שפה נקייה” – ראה את תשובתי לחברך אמיר לירן, אשר דיבר על “שפת הרחוב”, ואם גם אתה מדבר מתכוון למילה “טיפשות”, הרי זו חוצפה בלתי-רגילה מצדך לומר שזו אינה שפה “נקייה”, אחרי שאתה-עצמך אישרת אותה למשתתף אחר.

מהי “שפה נקייה”, לשיטתך?

א-פרופו “שפה נקייה”, בהקשר הזה ממש: בוא נניח שרמת התבונה של בני אדם נעה על הסקאלה שבין גאוניות מושלמת לבין אידיוטיות תהומית, והשאלה היא באיזו נקודה על אותה הסקאלה, בה אתה מציב את נשוא ביקורתך, נגמרת השפה ה”נקייה”, ומתחילה השפה ה”לא-נקייה”, והשאלה הנוספת היא, מתוך הנחה שאנחנו נאמנים לחופש-הביטוי, איך, למשל, תתאר אידיוטיות תהומית בשפה “נקייה”?

האם אתה בכלל מבין מהי “לשון הרע”?

אבל אתה מבקש ממני “להימנע מלשון הרע”, ואני תוהה אם אתה בכלל מבין מהי “לשון הרע”.

תרומתי לדיון בעניין טפשותה של דורית ביניש התבטאה בשתי עובדות, או שלוש, בעצם. האחת – היא התנגדה לבחירת שופטים בעת כהונתה של ממשלת מעבר; השנייה – היא עצמה נבחרהבתקופת ממשלת מעבר; והשלישית: שתוצאת הצלחתה לדחות את בחירת השופטים הייתה גרועה יותר, מבחינתה.

אז, במחילה מכבודך, איפה אתה רואה כאן “לשון הרע”?!

עכשיו תאמר, מן הסתם, כי המילה “טיפשות”, היא-היא לשון-הרע, אבל, לבד נכך שאתה-עצמך, כאמור, אישרת אותה, בוא ונראה מה אומר על כך חוק איסור לשון-הרע, תשכ”ה-1965 (ההדגשות לא במקור):

15. הגנת תום לב

במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון-הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפירסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

– – –

 (4)  הפירסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;

נו, האם המילה “טפשות” אינה “הבעת דיעה” על אופייה של ביניש, במידה שהוא “התגלה באותה ההתנהגות”?

האמנם למשה גל אין יד בצנזורה שלך?

בעקבות המחיקה של הדיון הראשון פתחתי באותו הפורום דיון חדש, תחת הכותרת האם זרועו הארוכה של משה גל, מנהל בתי המשפט, הגיעה גם לקפה דה-מארקר?, ועל כך הגבת: “אני לא מכיר את משה גל ואתה יכול להיות בטוח שהוא לא עומד מאחורי שום מחיקה כאן”.

הרשה לי לפקפק בכך, ולומר לך כי אם עו”ד ותיק כמוך, ומנהל קהילה באינטרנט, לא מכיר את משה גל, מנהל בתי המשפט, הרי זה “סוף העולם”, אבל אם נטיתי מלכתחילה להאמין לך, באה התנהגותך לאחר מכן, ושללה את מעט האמון הזה. בהתחלה אתה חסמתי אותי מהשתתפות בפורום, אבל לא מחקת את הדיון, אלא אחרי שהוא הופיע בגוגל, למי שחיפש את “משה גל”, ואם משה גל אינו מעורב כאן – מדוע לא מחקת את הדיון כבר מההתחלה?

האם אתה רוצה לומר כי משה גל פנה אליכם רק כאשר הכנסנו דיון על פניותיו לגוגל?

ואם אתה כל-כך נאמן לחופש-הביטוי – מדוע לא השארת למשתתפי הקהילה אשר לא נחסמו על-ידך להמשיך את הדיון במדיניות הצנזורה שלך? האם גם אחרים המשיכו בדרכי ה”ביזוי” ו”לשון הרע” שלי?

כעת נראה כיצד האיש הכוחני הזה יגיב הפעם – אם בכלל.

________________

עוד בנושא זה:

המאמר ה-3-000 באתר: על חופש הביטוי ועל הלוגיקה המשונה בפורום קפה דה-מארקר

עו”ד על חופש-הביטוי והלוגיקה המשונה בקפה דה-מארקר: מהי “שפת רחוב”?

 עו”ד על חופש-הביטוי והלוגיקה המשונה בקפה דה-מארקר: נאום תשובה לעו”ד אמיר לירן

עו”ד על חופש-הביטוי והלוגיקה המשונה בקפה דה-מארקר: נאום תשובה לעו”ד אמיר לירן(2): תרגיל אינטלקטואלי