מה משיבה עו”ד קרן לזימי, עוזרת משפטית למנהל בתי המשפט, לאזרח המתלונן על השופטת רות לבהר-שרון?
מה משיבה עו”ד קרן לזימי, עוזרת משפטית למנהל בתי המשפט, לאזרח המתלונן על השופטת רות לבהר-שרון?
|
פלוני מתלונן נגד שופטת, ומביא, לחיזוק, את מכתבי לשר המשפטים, אליו הגיע דרך גוגל *** מאיזו אצבע מצצה העוזרת את מה שמצצה?!
שמחה ניר, עו”ד
משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281
טל’ 09-7424838, נייד 050-7520000
פקס 09-7424873
כפר סבא, 2.5.2008
לכבוד
הגב’ קרן לזימי, עו”ד
עוזרת משפטית למנהל בתי המשפט
ירושלים
נכבדתי,
הנדון: מכתבתך מס’ 05116908 מיום 28.4.2008 אל מר מ’ ב’
בעניין השופטת רות לבהר-שרון
מר מ’ ב’ פנה אליכם בעניין השופטת לבהר-שרון ובעניין הטיפול בתלונותיו כנגדה.
תלונותיו נגד השופטת התבססו על כתבה (או כתבות) שפורסמו בעיתונות, וכן על מכתבי מיום 24.5.2001 אל שר המשפטים דאז, מאיר שטרית, הן בתפקידו זה והן בתפקידו כיו”ר הוועדה לבחירת שופטים. במכתבי זה ביקשתי להעמיד אותה לדין משמעתי, למנוע את קידומה לבית המשפט המחוזי, וגם “לשקול ברצינות” את הדחתה כליל ממערכת המשפט.
לא אכנס לויכוח בינכם לבין מר מ’ ב’, אבל כן אתייחס לדברייך עלי, הגובלים בחוצפה.
בפיסקה האחרונה למכתבך אומרה את:
מכל מקום, כתבה עיתונאית, כמו גם דעתו הפרטית של עורך-דין (מושעה), אינם יכולים להוות תשתית עובדתית לטענותיך בעניין קשרים לכאורה של כב’ השופטת עם ארגוני פשיעה, אם וככל שדברים ברוח זו אכן עולים מאותם “מקורות”.
אכן, כתבה עיתונאית כמו גם דעתו הפרטית של כל אדם אינם יכולים להוות “תשתית עובדתית” לשום טענה, אבל לצורך בדיקה וחקירה – כל פיסת-מידע, אפילו שמועה, מהווה תשתית מספיקה, וככל שהמקור (בלי מרכאות, גבירתי!) קרוב יותר לנושא, מבחינה מקצועית, יש לתת לו משקל רב יותר.
כך לגבי עיתונאי מסקר את בתי המשפט, וכך לגבי עורך-דין המצוי, מקצועית, בתחום, ושבעתיים אמורים הדברים באשר למידע שבעיקרו הוא עובדות, ולא “דיעות פרטיות” של המקור עליו מסתמכים.
קחי, למשל, את הנימוק הראשון לתלונתי נגד השופטת הנ”ל:
הגב’ לב-הר שרון אינה מנומסת, אם ננקוט לשון המעטה.
ביום 2.12.00 הופעתי באולמה, בבית המשפט המחוזי. קורה שעורך-דין רוצה לבקש מהשופט משהו, בעודו ממתין לתורו (כגון: אני נמצא באולמו של שופט פלוני … מיד אשוב), ואם לשופט לא נוח לענות כך, “מחוץ לתור”, הוא יודע מה לעשות.
גם לי היה משהו לבקש באותה הזדמנות, ועל כן פניתי אליה, בין תיק לתיק, אבל היא, במקום להתנהג בנימוס, הצביעה לעבר דוכן עורכי-הדין, וקראה לעברי: “למקום!!!”.
כמו לכלב. ועם כל הכבוד, היום אפילו לכלב לא פונים כך.
לדברים האלה שני חלקים: החלק העובדתי (הפיסקה השנייה והפיסקה השלישית, למעט המלים “במקום להתנהג בנימוס”) והבעת-הדיעה (הפיסקה הראשונה והפיסקה הרביעית, והמלים “במקום להתנהג בנימוס”, אשר בפיסקה השלישית.
מה עושים עם תלונה כזאת?
אפשר להתחיל במישור ה”עילה”, או ה”דופי לכאורה”, ולומר כי אפילו אם העובדות נכונות, אין בהן שום רבב, אין בהן שום חוסר-נימוס, אין בהן פנייה “כמו לכלב”.
אפשר, באותו המישור, לומר אכן, כך פונים לכלב, אבל לשופט מותר לפנות לעורך-דין כמו לכלב.
ואפשר גם להיפך. לומר כי אמנם התנהגות כאמור היא חוסר-נימוס, אמנם היא “כמו לכלב”, ואמנם לשופט אסור לפנות לעורך-דין כמו לכלב, אבל באותו היום השופטת הייתה עצורה באבו-כביר, בעניין אחר, ובאותה התקופה היא בכלל לא כיהנה בביהמ”ש המחוזי, לא כשופטת מן המניין ולא כשופטת-בפועל, כך שמבחינה עובדתית התלונה מצוצה-מהאצבע.
אבל להתייחס לתלונה כזאת בביטול – כפי שעשית את – הרי זה גובל במעילה בתפקידך, ובחוסר-נימוס כלפי האזרח אשר פנה אליכם בהסתמך על מכתבי האמור (אשר פורסם ברחבי המרשתת).
במיוחד אמורים הדברים כאשר מדובר בעורך-דין המעיד על המקרה מידיעתו האישית, והוא גם מסתכן בהליכי-משמעת על תלונות המצוצות-מהאצבע.
עדות על עובדות, גברתי, אינה “דיעה פרטית”, ואינה “דיעה” בכלל.
ומכאן אל הנקודה אשר בלב-החוצפה שלך: התוספת “מושעה” ליד התואר “עורך דין”.
נניח שהתוספת הזאת היא נכונה, האם זה עושה את עורך-הדין לפחות חכם (מבחינת “דעתו הפרטית”, כלשונך), ופחות אמין (כמעיד על עובדות)?
אמרי “נניח”, כי באשר לשאלה אם היום אני מושעה אני מוכן להתווכח רק עם משפטן אשר קיבל ציון 80% או יותר בנושא “תקיפה עקיפה”, אבל בשנת 2001, כאשר פניתי בעניין הזה אל שר המשפטים, איש בעולם אינו טוען שהייתי מושעה – חוץ ממך!
והרשי לי לשאול אותך, בכל הכבוד, מאיזו אצבע מצצת את זה?!
בכבוד רב,
שמחה ניר, עו”ד