לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

לצערי, למרות שכל מה שנאמר בתגובתו של שמחה למאמרי על הנכבה הוא אמת, התגובה היא פשוט לא לעניין. הטענות המועלות בתגובה, רובן ככולן הן מסוג הטענות שעורכי דין מעלים בעת דיון משפטי. אין להן של קשר לשאלה המרכזית בה המאמר עוסק, שהיא האם יש לכלול בתוכנית הלימודים בבתי הספר של מדינת ישראל את הנושא, ואם כן, כיצד יש ללמד אותו.

לשאלה “אם” התשובה שלי היא חד משמעית – כן. והסיבה היא בגלל שהצד הערבי הפך אותו למרכיב מרכזי בנרטיב המסכנוּת שלו. דוגמא טובה היא מאמר על הנושא שאבו מאזן פרסם לאחרונה בניו יורק טיימס (http://www.nytimes.com/2011/05/17/opinion/17abbas.html?_r=1).

יש בארץ חוגים רחבים המתנגדים לרעיון מתוך אמונה (אווילית לדעתי) שאם לא ידברו על זה, זה ימחק. זו כמובן שטות. יש להתעמת עם המציאות ולהכיר בכך שמנקודת מבטם של הערבים הנכבה היא חוויה טראומטית ושהיא לא תשכח כל כך מהר, אם בכלל. זה שהם נזכרו למסד את האירוע רק חמישים שנה אחרי שהדברים קרו אינו משנה היום. השאלה היא מה ואיך ללמד ולא אם. (קיימת גם השאלה באיזה גיל, אבל זה נושא לדיון בפני עצמו).

כל הטענות המועלות בתגובתו של שמחה, האם הנכבה זה תואר “הולם”, כמה נהרגו, האם אפשר להכתיב לצד מה הוא אסון עבורו וכו’, אינן רלוונטיות לשאלה המוצגת במאמר. ילדי ישראל צריכים ללמוד מה קרה, ומה הערבים מגדירים כ”אסון” חסר תקדים. אין חולק על כך שהכישלון הערבי ב 1948 הוא אסון, אולי אפילו אסון סופר קטסטרופלי, מנקודת מבטם של הערבים. אבל זה עדיין לא משנה את העובדה שזה היה כישלון לבצע ג’נוסייד. הערבים יכולים לקיים פולחני סגידה לארוע מכאן ועד להודעה חדשה, עיני איננה צרה בהם. אבל שיכירו בדיוק למה הם סוגדים. כנ”ל לגבי ציבור חסידיהם בישראל ובעולם. פולחן המסכנות אינו במקום. פולחן המסכנות, אליו נרתמו גם קבוצות רחבות של יפי נפש בישראל, הוא סילוף היסטורי בוטה.

לפי ההיגיון שלך, כל עם יכול לפתח מיתוס נקבאי בעקבות אסון לאומי אמיתי או מדומה. מנקודת מבטם, המפלה שהגרמנים ספגו במלחמת העולם השנייה הייתה אסון לאומי בממדים העולים שבעה מונים על זה של הערבים ב 1948, וגם אצלם לחרפת המפלה התווספה תחושת האסון שהם נכשלו בהשגת “הפתרון הסופי”. מי יודע, אולי עוד נזכה לראות טקסים לציון יום הנכבה בגרמניה.

והערה אחרונה לסיום. השאלה אם קיים או לא קיים עם פלשתינאי היא שולית לחלוטין לדיון. אין חולקים על כך שב 1948 המושג לא היה על סדר היום. כל קבוצת פרטים יכולה להגדיר את עצמה כ”עם”. כדברי השיר פתאום קם אדם בבוקר, ומחליט שהוא עם, ומתחיל ללכת – אופס, עד הרגע הזה לא חשבתי כמה המלים האלו הן אקטואליות בימים אלה . . .

עם זה גם לא דבר שהיסטוריונים יכולים ליצור במחקרים. קיומו של עם אינו מותנה בעצמאות מדינית וגם לא תמיד בשליטה על טריטוריה. קיומו של עם נקבע בעיקרו ע”פ שאיפותיו הלאומיות – בראש ובראשונה החתירה לעצמאות מדינית, ובמיוחד הנכונות להילחם עבור העצמאות. כל הרעיון של מדינות לאום הוא חדש יחסית בהיסטוריה האנושית, ולמעשה עד התפוררות האימפריה העותומנית הוא פסח על העולם הערבי. מרבית מדינות ערב הן עדיין יותר מערכות שבטיות מאשר אומות. השאיפה הלאומית של העם הפלשתינאי לא הייתה בשום שלב של הסכסוך הקמת מדינה משלהם (אני מציע לכל ההזויים שחגגו בשדרות רוטשילד לפני חודש, לא לבנות יותר מדי על ספטמבר הקרוב. צפויה להם אכזבה גדולה בחיים). העם הפלשתינאי (למרות שאינני רואה את הקבוצה האתנית של הערבים החיים על אדמת ארץ ישראל כ”עם”, לא מפריע לי להשתמש במושג הזה על מנת למנוע וויכוחים מיותרים) היה ונשאר עם שהשאיפה הלאומית היחידה המניעה אותו היא השמדת עם אחר. אימוץ הנכבה ע”פ נרטיב המסכנות הפלשתינאי נועד לטשטש את המציאות הזאת. הוראת הנושא בבתי הספר בישראל בלי כבלי הפוליטיקה התקינה היא כורח המציאות, ויפה שעה אחת קודם.

_______

הערת מערכת האתר של קימקא: כיוון שהמערכת היא גם המארחת, מנהג הכנסת אורחים מחייב לתת לאורח את המילה האחרונה.

______________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש