כולם יודעים, שבית שני חרב בגלל שנאת חינם, וזה לקח חשוב ביותר. חשוב ממנו הלקח, שרק מעטים יודעים: הרמב”ם כתב באחת מאיגרותיו, שבית שני חרב בגלל שחכמי אותו הדור לא למדו מלחמה וכיבוש ארצות. ומי שחושב, שזו חוכמה, היאה למישהו מלפני כאלף שנה, אינו רואה את מפלותינו הנשנות במלחמות ישראל, ואינו מבין מדוע אין תמורה לאגרה הרבה, שאנחנו משלמים לשווא למערכת הביטחון שלנו.

בסופו של דבר, נתקיים כאן, בלב האזור המוסלמי, בזכות אבות, שנקנתה בברית בין הבתרים, ובזכות יכולתנו להגן על קיומנו, המוטל בספק בעיני רבים משכנינו ומתושבי העולם. כדי להניף את החרב כהלכה, צריכה רוח יהודית לפעם במניפי חרבנו. קשה להצדיק את קשיי ההווה, אם אין רואים היטב את החזון ואת ההבטחה מבעד לענני העשן, שמפריחים הפוליטיקאים.

בישראל יש חגים וימים מיוחדים, שרק יהודים דתיים חוגגים ומציינים – למשל, יום ירושלים (כ”ח באייר). כמותו ימי האבל – עשרה בטבת, תענית אסתר, י”ז בתמוז, בין המצרים ותשעה באב.

בגולה נהגו היהודים לציין את חורבן הבית בהשאירם קטע בלתי מסויד בבתיהם, “זכר לחורבן”. כמו כן, גיירו חכמינו את המנהג לשבור כוסות בחתונה, והקדישוהו לירושלים. “אם אשכחך ירושלים, תישכח ימיני …”, אומר החתן, ואץ למלא את הוראות אשתו הטרייה, חמותו, אמו, הצלמים ועורכי הסרטים.

מאז ראשית השיבה ארצה מתווכחים אצלנו על האבל בי”ז בתמוז ובתשעה באב, ולמעשה הם נמחקו מהלוח הציבורי הישראלי. אפילו שמו המסורתי של החודש – מנחם-אב – כמעט שאינו קיים. האם זה נעשה כדי להאדיר את הגבורה היהודית בחנוכה ובל”ג בעומר? או מתוך תפיסה שגויה, כי הקמת היישוב הציוני מבטלת את החורבן, שהיה מורשת העם היהודי מאז חורבן הבית הראשון דרך כל אסונותינו מאז ועד עתה?

כמובן, אם מישהו יעז לא לעמוד בפומבי בצפירה ביום השואה, או ביום הזיכרון לחללי מערכות צה”ל – תתחולל מהומה. זה אפילו שווה אייטם לחדשות. לעומת זאת, לא ינידו בארצנו עפעף כשמחללים יהודים בפומבי את ימי הצום, או אוכלים חמץ  בפסח. ואם תגיד משהו – יטיחו בך המתקדמים בעם, שאתה חומיניסט, ופניך אינם אל השמש העולה, אלא לאיראן.

וכאן חוזרים שוב אל הוויכוח הישן, שלא שכך מעולם, בין הישראליות לבין היהודיות.

פעם, שאל מראיין במבדק רשמי של מדינתנו שתחיה, כיצד אגדיר את עצמי על הרצף יהודי-ישראלי, והזדעזע לשמוע את תשובתי: “אני יהודי, שגר בישראל”. את שאר זמן הראיון הקדיש להטפת מוסר חצופה על עמדותיי המוזרות. ככל שאני מתבגר (עברו כבר כארבעים שנה מאותו המבדק) – אני נעשה יותר יהודי ומזדהה פחות כישראלי. איני מתלהב מהופעות נבחרות ישראל; איני צופה בזוהמת האירו-ביזיון; ואיני מניף את דגל המדינה על ביתי, על מכוניתי ועל דש בגדי מאז שחיללוהו הפוגרומיסטים, שביצעו פשע מלחמה ביהודי קטיף תמורת קידום בדרגות, בצע כסף וחפות מאימת הדין הפלילי לשמן המושחת מחוות שקמים.

ניוון מכוּון של כל שורש יהודי

השסע בין יהודים לישראלים עובר בכל מערכות חיינו, ומתרחב ומעמיק, לצערי, המצב מחריף גם כיוון שמערכת החינוך המנוונת של מדינת ישראל החליטה לנוון את התודעה היהודית של צעירינו. זו לא רק הנחתה נמרצת של רמת בחינות הבגרות, כדי להגיע ליעד הנכזב של תעודה לכל (אך אויה: בינתיים – למרות הרמה הנמוכה מאוד של בחינות הבגרות – רק פחות ממחצית תלמידי השמיניות בישראל זוכים לתעודות בגרות; וההישג בירידה מתמדת), אלא ניוון מכוּון של כל שורש יהודי בחינוך הממלכתי הישראלי.

כיוון שי”ז בתמוז, בין המְצרים ותשעה באב נופלים בחופשה הגדולה של בתי-הספר, התלמידים אינם צריכים להמציא כלב, שיאכל את מחברותיהם. הם אינם לומדים על כך. לכן, הזיזה מערכת החינוך את יום הרצל מיום פטירתו (כ’ בתמוז) אל יום הולדתו (עשרה באייר) – כך, אולי ילמדו עליו בבתי-הספר (בתנאי – שהמורות יודעות מי היה ומה עשה; וזה אינו ודאי), ובוגר ממוצע של מערכת החינוך הישראלית יידע למה בעירו יש רחוב על שמו של חוזה המדינה.

את י”ז בתמוז ואת תשעה באב קשה להזיז. יכלו לעשות משהו עם עשרה בטבת (שהפך אחרי השואה ל”יום הקדיש הכללי”), אך הוא נותר בשטח השיפוט של הדתיים בלבד – כמו יום ירושלים, כמו תנ”ך, תלמוד, סידור, פיוטים, חזנות ועוד הרבה שכיות חמדה, שהחילונים ויתרו עליהן, וכולם נכסי צאן ברזל של העם היהודי כולו.

תקופה לחשבון נפש

חברה סיפרה לי, שבתה נבחנה בבחינת בגרות בהיסטוריה על אתגר קרת ועל עירית לינור, אך לא על שאול טשרניחובקי ולא ועל ש”י עגנון. חברתי הייתה עדיין מזועזעת, למרות שעברו כמה שנים מאז. סיפרתי לה, ששמעתי בשם המשורר אורי צבי גרינברג, שהוא שמח, שמורים לספרות אינם משחיתים את יצירותיו. אמר לי איש שיחי, שהמשורר אמר, שהוא מסתפק במי שיגיעו ליצירותיו בכוחות עצמם. אך יש להודות, בוגר ממוצע של מערכת החינוך הישראלית אינו יודע כלל ועיקר מי היה אצ”ג.

ימי בין המְצרים – שאנחנו בקצם (למי שאינם יודעים: תשעה באב ביום חמישי) – הנם תקופה לחשבון נפש לאומי. מערכת החינוך הישראלית צריכה גיור, כדי שבוגריה יהיו יותר יהודיים, ויידעו עברית ואת תולדות עמם. זה הבסיס, ואין בלתו. אולי צריכים ללמד בה היסטוריה צבאית ומחשבה צבאית, כדי שיהיו לנו יותר מקומץ אנשים, המבינים בהלכות מלחמה וכיבוש ארצות – כפי שדרש הרמב”ם. שתי הרגליים הללו הן יסוד לעמידתנו היציבה, כיוון שלמרות כל ההוזים, כל הרמאים וכל הסנבלטים – לנצח תאכל כאן חרב, ללא קשר לוויתורים שהטיפשים ביהודים עשו ויעשו בסיכלותם; ובמלחמה מנצח מי שרוחו איתנה יותר.

הרוח היהודית היא רוח הנצח, והיא תנצח. לכן, יש לטפחה גם בעידן הטכנולוגיה המתקדמת.