סקרנות והתנתקות

זה יכול להופיע בכל רגע נתון – בעיצומה של תפילת שמונה עשרה, באמצע הקראת סיפור לילדים לפני השינה, תוך כדי ארוחת ערב משפחתית או כך סתם בשעת נסיעה. הוא מופיע, בצורת רטט או צלצול, בנעימה שקטה או תרועה קולנית ומצליח לקטוע באחת את הכול – את הריכוז בתפילה, את ‘הביחד’ המשפחתי, את ההתמקדות בדרך. הוא מנצח את הכול, צלצול הטלפון, הוא מביס את הרגע המרומם של כיסוי ההינומה ולהבדיל משבש את רגעי השבר בלוויה ופרידה. הוא הופך כל מפגש בין שני אנשים לאירוע ארעי החי על זמן שאול, אירוע שעשוי להיקטע בלא התרעה, מיד עם הישמע הצלצול.

הוא אינו יודע גבולות וקשה לעצור בעדו מפני שהוא ניזון מן הכוח האדיר שיש בכולנו – הסקרנות. אנחנו סקרנים לדעת מי מחפש אותנו ומה יש לו לומר.

אנחנו מבכרים את הלא נודע שבשיחה הממתינה על פני הרגע שאנו חווים עתה, ובנזיד עדשים של אשליה אנו מוכרים את המציאות האמיתית על נקלה. תמורת היכולת להיות זמינים בכל עת אנו מוותרים על השלווה והריכוז, ונדמה שלא רק המכשיר מצוי כל העת במצב ‘רטט’, גם בעליו רוטט עמו.

הסקרנות קשורה לחשש התמידי שלנו, שמא נפספס משהו לא ידוע, ועל כן לכל מקום אליו נלך נטלטל עי מנו את המכשיר הנייד. זוהי סקרנות שאינה יודעת שובעה, התובעת מענה כאן ועכשיו.

בודאי יש בינינו אנשים שהיצמדותם למכשיר הנייד מביאה ברכה רבה, אך עם יד על הלב, כמה מאיתנו נכללים בין אותם אנשים? פעם אמרו – מי שאינו יודע מתי לסגור את הגמרא מוטב שלא יפתח אותה, נדמה לי שניתן לאמץ את העיקרון ביחס לנושא הנידון – מי שאיננו יודע מתי לסגור את המכשיר מוטב שלא יפתח אותו.

לכאורה בנשיאת המכשיר יש משום רצון להיות מחובר כל העת אל האנשים שאינם סביבי, לשמור באדיקות על קשר אפשרי. למען האמת, יותר משמביא עימו המכשיר בשורה של חיבור, הוא מייצר מצב של התנתקות. בזמינות המוחלטת הזו אנו מסרבים להתחבר באמת אל הדבר בו אנו עסוקים עכשיו. לא אחת מצויים כמה אנשים בקרבה פיזית זה לזה, השיחה קולחת וקולנית, ולאחר כמה רגעים מתברר שאין ביניהם דבר – איש איש משוחח עם בן שיחו אשר במרחקים. נראים קרובים אך מאד רחוקים.

התמקדות

בספרו, מוסר אביך, מתייחס הרב קוק לתופעה בה האדם חש כי המפגש עם הקב”ה מצוי כל העת בדבר שבו אינו עסוק עתה. בתפילתו חש האדם כי אילו היה לומד היה זוכה לקרבת ה’ ובלימודו חש כי אילו היה מתפלל היה מתענג על הקירבה הזו. בשעת מלאכה מצר הוא על שאינו זוכה עתה ללמוד תורה ובעת הלימוד טרוד הוא מחמת עסקי הפרנסה.

מכוון הרב קוק את האדם לתודעת “בכל דרכיך דעהו”. תודעה שכוונתה להציב לאדם ודאות כי במה שהוא עוסק עתה, אם יעשה כן בהעמקה ובהתמקדות, ימצא את הקשר אל בורא העולם: “כי כיון שהוא עוסק בעבודה זו, הקב”ה כביכול שורה מצדו בעבודה זו דווקא, ובה ימצאנו ולא במקום אחר… וכשאדם פועל איזה דבר של שלימות, בין במחשבה בין במעשה, צריך לשמוח בחלקו ולא ירדוף אז אחר דבר אחר, כי כל העולם כולו מתקפל לפניו אז דווקא בפרט זה” (מוסר אביך ב, ב.)

הרב קוק קורא להתמקדות והעמקה בדבר בו האדם מצוי ומזהיר מפני פיזור הנפש.

הוא מדריך את האדם להיות בכל כוחותיו נתון בדבר בו הוא עוסק עתה. נדמה לי שמכשיר הטלפון הנייד הוא האמצעי המודרני לפיזור מחשבות. הנגישות המתמדת אל מכשיר שעשוי בכל העת לנתק אותנו מן העשייה בה אנו נתונים, אינה מניחה לנו להתמקד ולעשות דבר ברצף אחד. נכון הדבר ביחס ללימוד תורה הנקטע פעמים רבות, ביחס לעמל המלאכה, לשיחה הנרקמת בחוג המשפחה, ובעצם לכל דבר בו אנו מבקשים להתמקד. אפילו הצצה חטופה במכשיר על מנת לראות מי הוא המבקש לשוחח עימנו קוטעת את רצף ההתייחסות כלפי הדבר אליו אנו מבקשים לייחד את תשומת ליבנו עתה.

צריך גבורה מסוימת לעשות זאת, אך נדמה לי כי הכרעה שבשעות מסוימות של היממה יהיה המכשיר כבוי או יונח במקום בלתי נגיש, תשיב אותנו לחירות שאבדה עם הזמינות המתמדת, ותביא עימה ברכה רבה.

הצעות מעשיות

–           מלבד ההחלטה להנהיג כמה שעות ביום בלא המכשיר המחבר ומנתק כאחד, נדמה לי שיש להכריע כי לעתים מותר לא לענות לשיחה. במהלך ארוחת ערב משפחתית, בשעת סיפור שלפני השינה, העדפת בן השיח הרחוק מקרינה לילד דבר-מה על חשיבות שאנו מייחסים למגע אתו. יש להרגיל את הנפש כי לא תמיד חייבים לענות, למען בריאותה. לכל היותר, דבר נחוץ יכול לעבור בהודאה כתובה.

–           דרך ארץ קדמה לשיחה – המכשיר מנתק את האדם ממקומו עד שאינו שם לב לעובדה ששיחתו המתנהלת בקולי קולות נעשית בפומבי, מפריעה לסביבתו ולעתים חושפת לאוזני כל עניינים אישיים וצנועים שאין הפרהסיה הולמת אותם. נדמה לי שמאמץ למעט בשיחות פומביות כאלו וניסיון לנהל אותן לעת הצורך בקצרה ובקול שקט ייטיבו עם כולנו.

–           אנו מצויים בעולם שבו אנו עובדים לפרנסתנו שעות ארוכות ביום, ולא אחת דברים נוספים היקרים ללבנו נדחקים לקרן זווית. המכשירים הניידים העצימו את הבעיה, מפני שאדם נעשה זמין כל היום כולו בענייני עבודה עד שנעשה עבד לעבודתו. נדמה לי שכדאי להשתדל לשמור את הגבול הברור בין שעות פרטיות לשעות העבודה. (כמובן עבודתם של מעטים היא שליחות המקיפה באמת את היממה כולה, אך הדברים נכתבים על פי רוב העולם.)

–           ככלל, יש למעט בשיחה. המכשירים הללו מקלים על חיינו ובלבד שייעשה בהם שימוש מושכל, שאינו הופך את חיינו לדיבורים אין סופיים. סגולה לדיבור הגון במכשיר – מדבקה עם תמונת רבנו ישראל מאיר הכהן הצמודה למכשיר, אחרי הכול הנפש לא תניח לשפתיים לדבר לשון הרע מאחורי גבו של החפץ חיים…