אין כל חדש בוויכוח בין היהדות החילונית לזו הדתית. אין גם כל חידוש בדחיה, בתעוב ואף שינאה אשר פיתחו מספר מיגזרים מבין היהדות החילונית כלפי הדתית. לעיתים נידמה כי הביטוי ‘ריב אחים’ אינו מחזיק מים יותר ואת מקומו תפס הביטוי ‘שינאת אחים’. היהדות הדתית מצידה איתרה את האותות העולים כנגדה מהצד החילוני ותגובתה היתה היסתגרות בד’ אמות וניתוק ממגזרים אחרים. אלה גם אלו שוגים.

ככל שמצבה המדיני, הגאופוליטי של ישראל מחמיר, ככל שמפלס הדחיה הבין לאומית, הנובעת בחלקה המכריע מרגשות אנטישמיים צרופים, עולה מעלה מעלה עד כי ישראל ואיראן ניתפסות במדה שווה כמהוות איום לשלום העולמי, כן גוברת הדחיה בין המגזרים הדתי והחילוני.

הדעת נותנת כי ככל שמחמיר מצבנו נאחז איש ברעהו, ניתמוך האחד בשני, נכיר בתרומה של האחר לכלל, נאמץ את אחדות האומה ובכך נגביר כושר עמידותינו כלפי הסכנות האורבות מבחוץ. להוותנו לא כך מתנהלים הדברים במקומותינו. האם קיים בנו יצר הרס לאומי פנימי אשר מונע בעדנו לאסוף כוחותינו, להתעלם מפלגנות מיותרת, לאמץ מגזרים אחרים ושונים למען מטרת הקיום הלאומי? האם כבר שכחנו את מלחמת האחים אשר פילגה את העם בעוד הרומאים צרים על ירושלים אך לפני אלפיים שנים קצרות מעברנו? אותה מלחמת אחים אשר הביאה את קיצה המוקדם של האומה היהודית אשר לא בהכרח היה מחויב המציאות ובוודאי לא אותן תוצאות קשות אשר נילוו לאותו ריב אחים.

הטרגדיה שלנו נעוצה בכך כי שני הצדדים לוויכוח צודקים במדה זו או אחרת. המגזר הדתי כמו גם החרדי צודקים בטענתם כי החברה החילונית הסתאבה, פנתה לעבר נהנתנות ללא מצרים, נטשה את האחריות הציבורית, אינה ערבה זה לזה יותר, שברה ומחריבה את המסגרת המשפחתית החיונית לקיום האנושי, נטשה מאחור את החלשים והעניים בחברה, מקדשת את הרכוש וצבירת הממון על חשבון ערכים אוניברסליים (לאו דוקא יהודים). נטשה את המאחד האולטימטיבי הישראלי דהיינו, ארץ ישראל לעם ישראל ומוכנה למסור לידי אויביה את נכסיה הקיומיים בעבור פסק זמן של שקט מדומה, “שלום” קוראים לכך השרלטנים במקומותינו.

החילונים צודקים בטענתם כי החברה הדתית והחרדית לא גילתה שאר רוח רב במוקדים מסוימים ואלו לכן אינם ניבדלים רבות מהנעשה בחברה החילונית, למעט סממנים חיצונים כגון הקפוטה והשטריימיל או למצער הכיפה על הפדחת. מעשי רדיפת בצע, עיוותים חברתים, עושר וגזל של חלשים, עושק וגזל של החברה החילונית בעבור רווחתה של החברה הדתית, רקיחת קומבינות פוליטיות, וויתור על עקרונות היהדות בתמורה להעצמת יתרונות פוליטים ומוניטרים, הסתגרות ב-ד’ אמות וחוסר רצון בולט אצל ציבורים דתיים וחרדים לתרום חלקם ההולם בהגנה על ארץ ישראל, כל אלו קיימים גם בחברה הדתית.

האם יוצא מכך כי שני הצדדים צודקים? עיון מדוקדק יותר מראה כי שני הצדדים אשמים בעיוותה של המציאות במדה זו או אחרת, אך לא במדה שווה. העיוותים אמנם קיימים אך מספרם ועוצמתם היחסית שונה מהותית בין המגזרים. ההסבר וההקשים הנובעים מ מנו יובאו להלן.

כאשר אנו נשאלים האם היהודים “חכמים” יותר מהגויים, והרי לראיה מספר זוכי פרס הנובל מקרב היהודים או מספר מפרסמי מחקרים באמריקה (ובברית המועצות) נוטה בבירור לטובת בני העם היהודי, אנו עונים תשובה מורכבת אשר תצפית מדוקדקת משך שנים רבות המבוססת על שהות אינטנסיבית ‘משלשת צידי המתרס’ (יהודי, מוסלמי ונוצרי) מאפשרת לנו לענות על כך בצורה מושכלת יותר.

לצורך התשובה נביא את “יחס-הזהב” (לעיתים מכונה גם כאותו יחס של- ‘שליש ושני השליש’) המקובל במקרים אלו, ההסבר יבוא מיד.

משך צמד העשורים שחלפו ניקרו בדרכנו בני גויים רבים אשר ייחלנו בליבנו כי לוואי והיו יהודים מעמנו כה מוכשרים, פקחים וחכמים כמותם. ישנם אלו בגויים אשר יכולים לגרום לנו היהודים להתביש ביכולותינו, במוסריותנו, באהבת הבריות שלנו, בדאגה לחלש לגר וליתום בקירבנו ובהשגיהם המדעיים אשר יכולים אנו בהחלט לקחת מהם דוגמא חיובית.

ובאם כך מהו יתרוננו כיהודים על בני הגויים? לכל זוקפי הגבות כאן תרגיעו, ההבדל קיים ולטובת יהודים באורח שאינו מפתיע.

באם קובץ המוכשרים והמוסריים מבין הגויים עומד על כשליש מהאוכלוסיתם (מבוסס תצפית שאינה מדעית) הרי כשני שליש מאוכלוסית בני הגויים מתנהל בדיוק בצורה ההפוכה דהיינו, אטום, לא כשיר, בעל אמות מוסר ירודות וכן הלאה. לעומת זאת המצב הפוך בהתאמה בקרב האוכלוסיה היהודית בכללה. כשליש הינם חסרים וחסכים מוסרית וכישרונותיהם אינם יכולים כלל וכלל להוות אור לאותם גויים ניזכרים בעוד אשר כשני שליש מהם מוכשרים ובעלי רמות כישורים גבוהות יחסית מבני ארצות הים.

השאלה המתבקשת כאן מידית היא מהו שגרם לכך? בוודאי שיהיו מספר קוראים אשר ימהרו להדביק תווית גזענית לכותב שורות אלו. תרגיעו, אין המדובר כאן בעיוות ונהייה אחר תורות הגזע, ההסבר הינו יותר רציונלי.

שינויים מזעריים אך חשובים במרקם התכונות המולדות של הגזע האנושי יכולים להתרחש משך מספר קטן של אלפי שנה. ניזכר מה עשו אבותינו משך אלפיים עד שלשת אלפים השנים האחרונות. אכן כן, בילו ימיהם בבתי המדרש, כילו ימיהם בפילפול אין סופי בפרושי ספר הספרים. ואכן כן, הפכו ‘תורתם אמונתם’, באופן בולט החל מחורבן בית המקדש השני, מפאת חוסר יכולתם, בעיקרה, לעסוק בנתיבים אחרים המקובלים על סביבתם עובדת האלילים ויותר מאוחר על הנוצרים והמוסלמים בקרבם שכנו. אכן, ניראה כי “מעז בעבר יצא מתוק בהווה”.

האם שאלנו את עצמנו הכיצד פורחת מדינת ישראל במישור המדעי-מחקרי בעוד חסרה היא באופן כמעט מוחלט אוצרות טבע? ובכן ההקשר וודאי כבר ניגלה לעין הקורא ואכן כן, הטענה כי יתרוננו האיכותי נובע מעליונות הוננו האנושי היא הנכונה.

אנו, העם היהודי על פרטיו מהמגזרים החילונים כמו גם הדתים, עולים כפורחים כיום תודות לדורות על דורות מאבותינו, נו-אותם חרדים רחמנא ליצלן, אשר כילו ימיהם משך צמד אלפי השנים שחלפו בבתי המדרש והאולפנה התורניים מחוסר ברירה אחרת בידם, פיתחו כישורי חשיבה, רמת על שיכלית, נוהגי חקר ופילפול אשר עלו על אלו שבידי סביבתם הגויית, חד וחלק. המגזר החילוני בעמנו חייב את העוצמה הכלכלית התרבותית והמוסרית ביננו כיום לאותו מגזר מבוזה, זהו המגזר הדתי-תורני, הנילעג ומושמץ על ידי חילונים רבים.

להוותנו, הצבור הגדול של חילונים בקרבנו כיום ובוזם לציבור הדתי-תורני ביננו ישחוק במוקדם אם במאוחר את היתרון היחסי המתבטא באיכות ההון האנושי שעם ישראל מתברך בו בעת החדשה, בהשוואה לבני הגויים. חמור מכך, חלקים נירחבים במגזר החילוני קיבלו על עצמם אמות מידה של בני מדינות הים וכך יצרו שני מגזרים אשר ההבדל ביניהם עמוק יותר מההבדלים למצער שבין בני העם היהודי, החילונים והדתיים. אנו החילונים, יצרנו את הבסיס שאינו מחמיא ואף מסוכן לקיומנו כיהודים, והבאנו אותו לאותו ‘יחס הזהב’, הפעם לשלילה, כדוגמת ההבדלים שבין הגויים ליהודים, וזאת ממש בתוכנו.

אותו “יחס-הזהב” של ‘שליש ושני השליש’ ד’לעיל שהיה קיים לטובתנו בהשוואה לגויים התהפך משך כמחצית השניה למאה העשרים בכל האמור למגזר החילוני. לעומתם ניתקבע המגזר הדתי ביתרונו היחסי, השיכלי-מוסרי על הגויים, כמתואר לעיל, אך הפעם בנוסף גם על פני המגזר החילוני עצמו בתוך עמנו היהודי.

ניראה כי כאשר מלינים אנו כחילונים בנוגע לקילקולים הקיימים במגזר הדתי, איננו ערים לעובדה (אכן עובדה) כי מירב בני המגזר הדתי שייכים למקטע ‘שני השלישים’ החיובי-מוסרי בעוד שהמתלוננים החילונים סיכוייהם להיות שייכים למקטע ‘שני השלישים’ החילוני-השלילי גבוהים ולכן טרוניותיהם אינן הוגנות ואף אפשר שמופרכות. הנטיה בידי שרלטנים מקרב בני המגזר החילוני להביא דוגמאות להתנהלות קלוקלת של בודדים במגזר הדתי ולהציגה כחזות הכל אינה הוגנת, דו פרצופית, חשוכה, יהירה ויותר מכל מצביעה לשלילה על מטילי הבוץ עצמם אשר אינם יכולים לעמוד מול המראה אשר הציבור הדתי, החיובי בכללו, מציב לפניהם ובוחרים בהטלת שיקוצים על כל גיבעה רמה כתגובה.

המלינים והיוצאים משך צמד העשורים האחרונים ויותר, כנגד אותם אשר ‘תורתם אמונתם’ מקרב המגזר הדתי-חרדי כורתים למעשה “הענף” אשר עליו כולנו שוכנים. מנהיגינו עם הכרזת עצמאות ישראל בעת החדשה, עד מנחם בגין ועד בכלל, היכירו בתזה המובעת במאמר זה הלכה ולמעשה למרות כי היה זה אז כהיום מעשה שאינו בגדר התקינות הפוליטית להכריז על כך ברבים.

ומכאן, נהפוך הוא, עלינו לעודד מגזרים רחבים מקרב אלו המעונינים לעסוק בלימודי הקודש להמשיך בעיסוקם למען רווחת כלל עם ישראל ושרידותו בדורות ולדורות הבאים. יחד עם זאת יש לעודד ולהעצים את תנועת ‘השרות הלאומי’ בין בני מגזר זה באופן פרוגרסיבי, כמו גם השרות הצבאי, לאלו המעונינים והכשירים לכך. השרות לציבור החי כיום במדינת ישראל זהה במדה שווה ואף גובר בכל האמור לשרות העצום והרב לעם ישראל אשר המגזר הדתי מעניק לכולנו תוך לימודיו בישיבות ולכן האיזון בין השנים הינו צו השעה.

כאשר מלינים אנו כנגד בתי הדין החרדים הדנים בנושאי משפחה איננו ערים לעובדה כי התפוררות התא המשפחתי פוגעת ועוד תפגע אנושות בכל מרקם חיינו כבני אנוש, לאו דוקא כיהודים. ומדוע זה כי נלין כנגד הערבות ההדדית והקנית המידות הטובות והמוסריות לדור הצעיר השורה בציבור הדתי? וכי ההזנחה אשר חווים ילדי ישראל מבני המגזר החילוני על ידי הוריהם המהווים אך “כספומט” לצרכי ילדיהם אך אינם מחנכים אותם להיות בני אנוש היא הדוגמה שלנגד עיניינו או לחילופין החינוך שזוכים לו ילדים בני המגזר הדתי ואף החרדי, אף אם אינו כולו לרוחנו, הוא החייב להדריכנו? לוואי ואנו כחילונים, כשירים היינו לכך גם כן.

עלינו לחדול מראות המגזר החרדי כמכשלה אלא כשותפינו, אחינו, סלע קיומנו, הדוגמא החיובית לנו בכל מבואותינו ומוצאותינו. ניתן לסכם בפרפרזה כי “יותר מששמר עם ישראל על התורה, שמרה התורה על בני ישראל”.

אין באמור לעיל לטעון כי המגזר הדתי-חרדי חף מקלקולים, נהפוך הוא. על מגזר זה להכיר בעובדה אשר אינה ניתנת לעירעור כי מאות ואלפי שנים חלפו מאז עודכן ספר כללי ההתנהגות היהודי-תורני-חרדי. קיימים מספר נושאים, אשר תקצר יריעת מאמר זה מלכסותם כאן, המחייבים תיקונים מהם קלים ומהם כיבדי משקל בכל האמור לדיני אישות, דיני הגיור כהלכה, נישואין וגרושין, דיני המשפחה ועוד ועוד. מגזר זה חייב להתאים עצמו לחיים המודרנים המתנהלים סביבנו תוך שמירה הדוקה על העקרונות אשר הינחו את עמנו ושמרו על קיומו היהודי משך אלפי השנים שחלפו בהיותו בגלות.  כעת משהפכנו עם ריבוני בארצנו, הכללים שטובים היו עבורנו תוך גלותנו בתפוצות אינם כולם תואמי המציאות ד’היום ויש לעדכנם.

כמו כן ראוי לזכור כי האל שוכן בכל מקום סביבנו, כמו גם בתוכנו, מעצם הגדרה זו (ראה הקישור למאמרי בנושא בסיפא למאמר בהערות), וכך ערכי מוסר והתנהלות אנושית קיימים בקרב ציבורים חילונים ממש כבדתיים. ניראה כי היהדות הדתית בשלילתה את החילוניות מתעלמת בחלקו מהעובדה כי “כל אדם בצלם אלוהים ניברא”.

פטור בלא כלום אי אפשר ודומה כי חייבים אנו לציין מהו שעושה עמנו ואמונתנו היהודית עליונה ועומדת בבדידות מזהירה כאשר דתות אחרות אך החרו והחזיקו אחריה.

היהדות עומדת על שלושה יסודות. שלושתם זכו לגושפנקא של גדולי אבות האומה ככללים גדולים של תורת ישראל. יותר מכל ביטוי אחר של תורת ומוסר ישראל, מהווים הכללים להלן את הסיבה להיות ישראל ותורת היהודים, אור לגויים. דומה כי כל המוסיף גורע והסברים באשר לכללים להלן מיותרים מלמפרע.

א . כל אדם נברא בצלם

ב . ואהבת לרעך כמוך

ג . מה ששנוא עליך אל תעשה לזולתך

באם היו “עשרת הדיברות” פתוחות לשינויים הרי שללא ספק נידרש ונחוץ היה להוסיף שלשת כללים אלו אל השאר אשר יחדיו מהווים מאפיינים מרכזים למחשבת ומוסר היהדות.

 

הערות

1.         השתלחותה של נציבת תלונות הציבור, פלונית שטרסבורג, בדיין בית הדין הרבני הרב אברהם שרמן מצביעה על הזילות והתרת הרסן בהכפשת המגזר הדתי, ללא קשר באם נכונה הביקורת באם לאו. הרי למעט שופטים החשודים בפלילים מעולם לא חשפה מערכת ביקורת המשפט תלונות ופסיקות כנגד שופטים מהמערכת החילונית אשר סרחו ושומרת באדיקות על עמימות לגבי קילקולים שם הצלולה לערך כמרק עדשים.

 

2.         היוזמה המתגבשת בשנים האחרונות למיסוד מחדש של מוסד הסנהדרין בארץ ישראל ד’היום הינה מבורכת ונחוצה.  מוסד הסנהדרין הינו המוסמך לפסוק בנושאי הדיומא כמו גם נושאים יהודים החשובים לקיום האישי והלאומי של עם ישראל מתוך שמירה על הפרספקטיבה ההיסטורית והתורנית הראויה. מוסד אשר ידון ויפסוק בענין שינויים נחוצים בהלכות ההסטוריות ויעדכנן לתקופתנו, ישמור על האיזון הנידרש בין הציבורים החילוני והדתי בישראל כמו גם ברחבי העולם. יותר בעלי כישורים תורניים וחיצונים חייבים להצטרף ליוזמה ולהוות מושבם בינות אלו שכבר הצטרפו.

ראוי היה כי העם היהודי כולו יתמוך במוסד מתחדש חשוב ונחוץ זה, אם באופן מוסרי ואם בתמיכה מוניטרית, על מנת להאיץ ולהפרות את דיוני המוסד.

3.         הספורט הלאומי החילוני של השתלחות במגזר החרדי זה לא מכבר של “החכמים הגדולים” בעיני עצמם אותם האדונים אשר “המושבעים עדיין מתדיינים בחוץ” בהקשר לתקפות כבודם: שולמית אלוני, יוסי שריד ואברהם בורג הופכת את שלשת אלו לנלעגים ועלובים המהווים אך אפיזודה חולפת, נישכחת ונידחת במרקמו הכולל של העם היהודי בציון. ככל שחולף הזמן מחליפים אלו השגים ראוים לציון בבזיון אישי ומתמשך.

4.         היהדות הדתית היא הגשר היציב ביותר לקשר בין עם ישראל בציון ליהודי התפוצות. הסימביוזה שבין חלקי העם היהודי אינה ניתנת לכחש. אנו כולנו, יהדות התפוצות כמו גם חלקו של העם היושב בציון, תלויים זה בזה וניסמכים זה על זה והשפה המשותפת ביננו הינה ערכי היהדות אשר נושאי דגלה הינה היהדות הדתית.

 

5.         גילוי נאות – כותב המאמר הינו חילוני גמור, כזה הווה, כזה הינו.

 

6.         מאמר זה הינו מאמר המשך למאמרי “האם קיים אלוהים” מתאריך 6 יוני 2008.

 

המחבר הינו יועץ אירגוני בכיר ודירקטור ניהול פרויקטים לחברות ואירגונים בענף המחשבים

www.aaronroll.com

 

אהרון רול – טורונטו – 905-886-8998