בערב יום העצמאות שרו בטיוי שלנו – בפעם המי-יודע-כמה – את השיר בן-האלמוות על מיכאל, שגמר ת’גן, ועכשיו הולך לבצפר.

השיר הושר הפעם בנוכחותה של שרת החינוך, הפרופ’ יולי תמיר.

שימו לב למילות השיר:

חמש שנים על מיכאל

עברו בריקודים …

חמש שנים ובשישית

אל חבריו קרא:

…

אל בית הספר אלכה לי

אלמד יום-יום עכשיו …

את השיר הזה שרים ילדי ישראל כבר ששים, שבעים, שמונים שנה – אולי יותר, ואף אחד – גם לא במשרד החינוך – לא שם לב לאיוולת הזותי.

אז ככה: כאשר מיכאל (מעניין מתי יגיע לאחת מהטוק-שואוז מרואיין שיגלה כי השיר הזה נכתב לזכרו) הגיע לבצפר, הוא היה בן 6, כמו כל ילדי ישראל החמודים (ולמעשה כמו רוב ילדי העולם, מן הסתם), וכידוע לרוב הילדים בני השש יש רקורד של שש שנים מאחוריהם, והם נכנסים, בשטו”מ, לשנתם השביעית.

מילות השיר צ, איפוא, להיות כך:

שש שנים על מיכאל

עברו …

שש שנים ובשביעית …

לתשומת ליבם של הגורסין “אמת ויציב – יציב עדיף”. קדושת-התקדים, יעני …

אפשר, כמובן, לומר שמיכאל הנ”ל היה ילד מחונן, אשר “קפץ גן”, אבל אם היו רוצים ללמד את ילדי ישראל שיר המשבח את הילד המחונן – תופעה חריגה מעצם מהותה – היו דואגים שתהיה בו איזו שורה המבהירה זאת, כי עד לשלב הזה לא ראינו את השפעתו של השיר הזה על טיפוח המצויינות במערכת החינוק בישראל.

לתשומת ליבך, שרת החינוך יולי תמיר: מה דעתך לשרש את השבשתא הזאת לפני שהממשלה הזאת תוציא את ימיה?