התפנקנו!
התפנקנו!
|
כשהייתי ילדה בת תשע, התייתמתי מאב שנהרג על ידי הירדנים בעת שהגן על הארץ בבקעה. עולמי חרב עליי אך למרות אותה תקופה של הסתגלות לחיים בלעדיו המשכתי את חיי. לא עשיתי “הרפיה” ולא עשיתי “מדיטציה”: לא ניפחתי בלונים ורודים להרגעה ולא ציירתי רגשות על קירות… חזרתי אל העשייה עם המבט קדימה כשהצורך להמשיך את החיים עמד בראש סולם העדיפויות.
כן, כך ראיתי וכך שמעתי… כי הפכנו למפונקים.
הפכנו למפונקים במלחמה מפונקת מול “צְבא” החיזבאללה הקטן אשר לא ממש איים על קיומנו, ולא ממש יכול לנו, לא ממש החריב אצלנו, ונדמה לי שאפילו לא ממש איים לפלוש… ובכל זאת העורף שרוי “בטראומה”, והעורף סובל מ”חרדה”, העורף זקוק “לתרפיה” והעורף “בטיפול”.
זה כבר לא סוד כי אין בנמצא ולו מערכת ציבורית אחת אשר תפקדה כראוי במהלך המלחמה. הסיבות לכך נעות בין חוסר מקצועיות לבין טמטום, וכבר רבות נכתב וייכתב על כך.
ברם, המלחמה כבר מאחורינו ועתה מתבקש כי יופקו לקחים, יוסקו מסקנות ותחל עבודת שיקום ובינוי, פיתוח וטיפוח, שינוי ושיפור.
זה בגדר הרצוי.
ומה בגדר המצוי?
מסתבר כי “התפקוד הלקוי” של מערכות במדינה ממשיך להוסיף ולרדוף אחר סל הטעויות הציבורי כדי להכניס פנימה מחדלים נוספים.
אל ישיבת פתיחת שנת הלימודים של בית הספר בו אני עובדת הגעתי ערוכה לקבל מידע הקשור למלחמה הבאה. חשבתי כי אשמע הרצאה של פיקוד העורף, או שאעבור השתלמות בהגשת עזרה ראשונה.
והנה, מצאתי את עצמי יושבת במעגל תמיכה כדי לעסוק… ברגשות: הרגשות שלי, הרגשות של הצוות והרגשות התלמידים – רגשות הקשורים למלחמה כמובן.
האם דנו ברגשות אומץ וגבורה של לוחמים ואזרחים מהם נוכל לשאוב כוחות ואיתם נזדהה?
לא… נסו שנית.
האם דנו ברגשות פחד? חרדה? חוסר אונים?
נכון מאוד, תשובתכם מדויקת!
צוות בית הספר נתבקש “להוציא” ו”לפרוק” את רגשותיו מתקופת המלחמה כחלק מ”טיפול” שעליו לעבור בעקבות הטראומה שחווה במהלך הקיץ.
מושגים רכרוכיים כגון “טראומה”, “חרדה”, “התמוטטות”, “עייפות נפשית”, “אבדן האוטונומיה”, “הרפיה”, “הרגעה” ועוד מושגים הגזורים מתרבות עולם התרפיות, הספא והשנטי… מילאו את החדר לרבבה ואני…
התקשיתי להאמין.
במקום להיערך למקרה של נפילת טילים נוספת, שיקום המקלטים, חלוקת תפקידים וכתיבת תכניות חירום, צוות המורות נתבקש לעסוק ב”ונטילציה”, ב-“שרינג” (sharing), ב-“הולדינג” (holding), וב- being, כדי לחזק ולהתחזק, וכדי להתחבר למקומות שהתלמידים נמצאים בהם… ומי שלא חשה שהיא ב”פוסט-טראומה” – עזרו לה לחוש אותה – למען תחושת הסולידאריות.
זה היה מביך.
כשהייתי ילדה בת תשע, התייתמתי מאב שנהרג על ידי הירדנים בעת שהגן על הארץ בבקעה. עולמי חרב עליי אך למרות אותה תקופה של הסתגלות לחיים בלעדיו המשכתי את חיי. לא עשיתי “הרפיה” ולא עשיתי “מדיטציה”: לא ניפחתי בלונים ורודים להרגעה ולא ציירתי רגשות על קירות… חזרתי אל העשייה עם המבט קדימה כשהצורך להמשיך את החיים עמד בראש סולם העדיפויות.
זה היה צורך השעה.
חזרתי לספסל הלימודים, לחוג להתעמלות, לשיעורי הבית ולשאר מטלות חיי, בידיעה ברורה כי “זה מה שצריך לעשות”.
בכך לא הייתי שונה מאחרים באותם הזמנים.
כך היה נהוג, וכך היה מצופה.
היינו אזרחים של מדינה קשת יום, מדינה אשר איבדה רבים מבניה במלחמת יום הכיפורים, מדינה שניצחה אך בקושי מלחמה בה האיום על קיומה היה ממשי, אמיתי וגדול. העורף הישראלי של אז, עורף שספג אבדות רבות בנפש קם והתאושש, נעמד על רגליו וחזר לשגרה מבלי להנפיק “רייטינג” ממושגים תבוסתניים של “פוסט טראומה”, “מצוקה”, “חווית נטישה” ומניסיונות “להתחבר אל הילד שבו”.
לעומת זאת, הזמנים של היום מלמדים על גישה שונה, על הלך רוח אחר ותבוסתני. נדהמתי לגלות כי מצופה ממני, (כאימא לשלושה בנים, כאשת מקצוע, וכאזרחית המדינה) – להיות במצב של “פוסט טראומה”.
כן, כך ראיתי וכך שמעתי… כי הפכנו למפונקים.
הפכנו למפונקים במלחמה מפונקת מול “צְבא” החיזבאללה הקטן אשר לא ממש איים על קיומנו, ולא ממש יכול לנו, לא ממש החריב אצלנו, ונדמה לי שאפילו לא ממש איים לפלוש… ובכל זאת העורף שרוי “בטראומה”, והעורף סובל מ”חרדה”, העורף זקוק “לתרפיה” והעורף “בטיפול”.
ממה בדיוק עלינו להיכנס ל”טיפול”, ולאן נוסיפה עוד ונתדרדר?
שמא נתאושש מהבריחה ההמונית דרומה אל משפחה, אל חברים, אל מלונות, אל ערי שחוק ושעשוע?
שמא נבקש מזור לנפשנו מהשיטוט הנרחב בקניונים של מרכז הארץ ומהחיים הקשים של “חודש על מזוודות”?
שמא נשכב על מזרנים, נעצום עיניים וננוח מהנדידה בין אתרי הנופש עליהם שילמנו חצי מחיר או לא שילמנו בכלל?
האם רעבנו?
האם נפצענו?
האם איבדנו רכושנו?
האם אין לנו לאן לחזור?
שהרי המצב לאשורו הוא פשוט: רובנו הגדול לא נפגע, לא ספג אבידות בנפש ולא ספג פגיעות גוף. רובנו הגדול לא איבד את ביתו, ולא איבד את רכושו. רובנו הגדול אף לא שהה מבוקר עד בוקר במקלטים כחודש ימים בתנאי חום, לחות ובידוד.
בסך הכול סבלנו מאי-נוחות זמנית, מהוצאה כספית גדולה (שגם כך הייתה מתבצעת עקב הקיץ נופשיו וחופשותיו) ומירידה בהכנסות.
הא ותו לא!
האם זה מצדיק “פוסט טראומה”?!
הרצוי הוא להשאיר לקבוצה שנפגעה באמת (קרי המשפחות השכולות והפצועים) את העיסוק בתמיכה, בטיפול ובעזרה לה הם זקוקים ואילו אנו האזרחים נתמקד בפעילות שתחזק את כוחנו ותשפר את מצבנו כשתפתח המלחמה הבאה. במקום בכי ונהי על היותנו “הרוסים מהמלחמה”, קיטורים על ה”קיץ שנגזל” ו”החופש שלא היה” ראוי כי נספר בשבחם של מתנדבים שנסעו לצפון, אזרחים אשר התארגנו באופן עצמאי ופרטי כדי לארח את תושבי הצפון, יזמים אשר הקימו, תרמו, הסיעו ונידבו מכיסם, מזמנם ומעצמם – למען אחרים.
במרכז ההוויה יש להעמיד את ההתנהגויות החזקות והמתפקדות שישמשו דמות מופת ומודל לחיקוי תחת סגידה (כמעט) להתנהגויות ההיסטריות של חוסר תפקוד, ראיית שחורות והשתלטות האמוציות על השכל הישר.
טועה משרד החינוך בדגש הרב שהוא נותן ל”טראומה” ובעידוד הלגיטימציה לנושא. בכך הוא משמר ומעודד את התבוסתנות עד כדי יצירת יש מאין.
ראוי כי תחת מסרים המעלים על נס את ה”בכיינות” וה”חולשה” יעלו ערכים של התעלות, אומץ, תושייה ועמידה.
שהרי אין לי ספק כי אם לא ננהג אחרת אז ייכונו לנו עוד ימים קשים מאלה.