לא הגזמנו!
לא הגזמנו!
|
“נשיקה על השפתיים במהלך פלירט הדדי אינה מעשה מגונה, אינה הטרדה מינית, ובוודאי אינה עבירה פלילית…” מסכמת הכותבת ושוכחת שמספר פסקאות למעלה היא בכלל טענה שהפלרטוט היה חד-צדדי ומצדה של החיילת (הצעירה).
ומה עוד שוכחת הכותבת?
כשהייתי חיילת שרתתי בבסיס סגור בתפקיד של מדריכת חי”ר. ליתר דיוק הדרכתי קבוצות חיילים קרביים כיצד לנהוג בנגמ”ש וכיצד לטפל ולתחזק אותו – תפקיד שדרש יכולת טכנית בצד יכולת הדרכה ועבודה עם קהל החיילים.
דרישות נוספות של התפקיד אשר לא דובר בהן היו היכולת לעמוד בזלזול ובהשפלות שבאו מצד חלק מהחיילים (“מי את שתבואי להסביר לי איך נוהגים בנגמ”ש?!”), והטרדות מיניות – שניהם פועל יוצא של היותי אישה-חיילת.
ההטרדות הקשות ביותר באו מצד המילואימניקים אשר לעומת החיילים בסדיר היו נעדרי מורא ממפקדם, הגם שראו במילואים כהזדמנות לגיטימית ומקובלת לפרוק כל עול – עד כי בחלק מהמקרים לא היו יכולות נשותיהם שנשארו בבית לזהות את בעליהן.
[כדי שלא לחטוא בחטא ההכללה, אציין בריש גלי כי לא בכל חיילי המילואים מדובר].
למשל, יום אחד, לאחר משמרת בוקר של הדרכת מחלקת חי”רניקים בסדיר, ירדתי למשרד כדי להשיג קו טלפון על מנת להתקשר בנוגע ללימודיי העתידיים באוניברסיטה. בכניסה למשרד, ישבה קבוצת מילואימניקים דשנה אשר זה עתה הגיעה לבסיס ולמראה החיילת הצעירה הלבושה במדי ב’ + כובע (אני) לא נשארה הקבוצה אדישה ומייד החלו ההלצות וההשתלחויות אשר לא כאן המקום לפרטן.
האם הייתי נבוכה?
מאוד, גם בשבילם וגם בשבילי שכן התנהגותם לא הייתה מכבדת ולא הייתה מכובדת.
האם נהניתי מתשומת הלב?
ממש לא.
האם חשתי מוחמאת?
לא, נהפוך הוא!
האם המילואימניקים סתם טעו לחשוב כי אני נהנית מהערותיהם השוביניסטיות?
אני בספק רב. האמת היא שלא עליי הם חשבו אלא על תדמיתם בעיני חבריהם לנשק (המילולי במקרה זה).
האם התנהגותי שידרה להם כי הוחמאתי?
לא וכל בר-דעת היה מבחין בכך.
נמלטתי מהמקום ומההערות ולא ביצעתי את שיחת הטלפון.
האם “הזמנתי” עליי את ההערות?
כן, ברור! לא הייתי צריכה לצאת מחדרי ולהלך בבסיס! (ולחילופין, הייתי צריכה לשרת בבסיס לנשים בלבד!)
ושאלת השאלות:
האם החוק למניעת הטרדה מינית, באם יהיו לו שיניים של ממש ולאחר שיופנם בציבור יכול למנוע השנות תופעות מסוג זה ותופעות חמורות יותר?
כן.
* * *
מאז ועד היום צה”ל עשה כברת דרך ביחסו ליכולת הנשים לתרום למערכותיו הרבות ואני מאמינה (ומקווה) כי מדריכות חי”ר אינן נתפשות עוד על ידי החיילים כתופעה תמוהה שיש לבחון בשבע עיניים או לזלזל בה, שכן לו הנשים לא היו מוכיחות את יכולתן ואת כישוריהן בתפקיד זה סביר כי צה”ל לא היה ממשיך לאייש נשים בתפקיד כבר למעלה מ-20 שנים. נהפוך הוא, מאז שנות השמונים של המאה שעברה, נשים תפסו ותופסות יותר ויותר תפקידים “קרביים” בכל החילות בהתאם לכישוריהן ולמוטיבציה שלהן. בכך, צה”ל “משחרר” חיילים קרביים ממקצועות ההדרכה ומפנה אותם ללחימה.
האם כברת הדרך שצה”ל עשה נוגעת גם להטרדות המיניות שסופגות החיילות המשרתות את המדינה?
הלוואי!
כן, רשימה זו תעסוק בנושא ה”חם” של: הטרדה מינית.
* * *
ברשימה רדודה אשר אינה מחמיאה לכותבת (“בנות, הגזמנו“), מצטרפת הגברת יוכי ברנדס (שלא בכוונתה) לקבוצה גדולה ומיתממת של אלה המצדיקים בעצם (בבחינת בא לקלל ויצא מברך) את קיומו של החוק למניעת הטרדה המינית.
למעשה, הרשימה של הגברת ברנדס רק מחזקת את דעתי בדבר נחיצותו וחשיבותו של החוק.
להלן ציטוטים מרשימתה המגמתית של הגברת ברנדס, או לחילופין; תרגיל בתקשורת:
“חיילת צעירה מפלרטטת עם שר בכיר”, כותבת ברנדס וכבר מבהירה לנו הקוראים את פער המעמדות בין השניים: היא – חיילת צעירה, הוא – שר בכיר. מי מפלרטט? החיילת הנחותה בדרגה ובגיל… ושלא נטעה לחשוב כי הפלרטוט הוא חס וחלילה הדדי שכן השר רמון ידוע לכול כקרבן נשים סדרתי!
המשפט הבא: “היא מחבקת אותו ונצמדת אל גופו” –ממשיכה הכותבת (זו כתיבה, זו?) ואנו מתחממים בכיסאותינו וכוססים ציפורניים בדאגה: האם תכף תתקוף החיילת את השר התמים חסר הישע? (והאם החיילת שחררה הנצרה טרם מעשה?!)
לא ולא… זוהי הנצרה של השר אשר שוחררה ואף שורבבה בכוח לתוך פי החיילת (על פי כתב האישום) אך על פי ברנדס (כנראה היא הייתה שם וראתה במו עיניה) הדבר מתואר אחרת כפי שהיא כותבת במשפט ההמשך: “הוא מנשק אותה על שפתיה”… (שזה ללא ספק מעשה עדין ורומנטי… ואין זכר בכתיבתה להחדרת הלשון בכוח בניגוד לרצון החיילת), וכו’
להבהיר, הציטוטים הנ”ל אינם באים לשפוט את השר רמון או את החיילת, הם אינם מתייחסים למה שבאמת קרה שם. כמו יוכי ברנדס, גם אני לא הייתי שם, אינני יודעת מה קרה ומה לא קרה ביניהם וכפי שכבר ציינתי במאמר אחר – אני מקווה שהאיש אכן חף מפשע (מקווה בשבילו ומקווה בשביל פרצופה השלטוני של המדינה).
בכל אופן, הכותבת מתעלמת מכתב האישום ושמה עצמה כמי שהעובדות ידועות לה ועליהן אין לחלוק ועוד ממשיכה להאשים אותנו הנשים בהגזמה…
“נשיקה על השפתיים במהלך פלירט הדדי אינה מעשה מגונה, אינה הטרדה מינית, ובוודאי אינה עבירה פלילית…” מסכמת הכותבת ושוכחת שמספר פסקאות למעלה היא בכלל טענה שהפלרטוט היה חד-צדדי ומצדה של החיילת (הצעירה).
ומה עוד שוכחת הכותבת?
לציין דבר פשוט מאוד: שנשיקה על השפתיים במהלך פלירט הדדי אינה מעשה מגונה, אינה הטרדה מינית, ובוודאי אינה עבירה פלילית… כל עוד הדבר נעשה בהסכמה!
במקרה הספציפי של רמון, על פי הטענות שעומדות תלויות נגדו – הדבר נעשה ללא הסכמה אלא בכפייה!
בבית המשפט יתברר עניינו הספציפי של השר רמון ולא בזאת אני עוסקת, אך ברנדס בכתיבתה המתגייסת לעזרתו של רמון רומסת בדרך נשים רבות הזקוקות להגנתו של החוק למניעת הטרדה מינית וזה מאוד חבל.
אכן יוכי, יישר כוח, זכית לעשות!
* * *
האם החוק להטרדה מינית הוא גול עצמי לנשים?
האם לשווא חוקק החוק?
האם יש לבטלו?
ייתכן כי אופנתי ופופוליסטי הוא לטעון בגנות החוק למניעת הטרדה מינית, אך כל איש ואישה שבינה בקדקודם, יושר בליבם ועיניים בראשם יודעים כי לא לשווא חוקק החוק הנ”ל וכי במדינה בה נשים נרצחות, ילדים נזרקים מחלונות או נשרפים, ואלפי נשים מוכות מדי יום – סביר להניח שגם הטרדה מינית קיימת והיא מהווה את הבסיס הרחב של המשולש הקרוי: “היחס האלים כלפי נשים בחברה הישראלית” – משולש שבקדקודו מצויה כאמור רשימת הנשים הנרצחות.
מי שאינו מבין, אינו רואה ואינו מסכים עם הקשר הישיר שבין השניים – רשימה זו כנראה לא מיועדת לו.
ראו למשל את אחותנו המערבית, ארצות הברית: שם – הפנימו היטב את החוק למניעת הטרדה מינית. הדבר לא פגע במשחק החיזור שבין הגבר לאישה, הדבר לא העלים את הרומנטיקה מהשטח וגם לא הפך את היוצרות בין גבר לאישה.
אלא מה?
כאן, בשל גילו הצעיר של החוק (8 שנים) וההתנהלות האיטית סביב יישומו – טרם הופנמו הכללים החדשים וכמו תינוק בן יומו הזקוק להשגחה, לליווי צמוד ולהרבה חום ואהבה – כך יש לנהוג בחוק ולא להכשילו.
לכן ראשית, נא להפנים:
החוק להטרדה מינית אינו נגד הגברים ואינו נגד הנשים (כפי שכותבים פובליציסטיים רבים מבקשים לעשות בכתיבתם), אלא הוא חוק שמטרתו היא קודם כל בעד! בעד כבוד האדם (יהיה זה גבר או אישה), בעד ערך מוסרי ראשון במעלה שבין אדם לחברו: “ואהבת לרעך כמוך”.
החוק למניעת הטרדה מינית, כפי שהוא מגדיר בסעיפו הראשון נועד להגן על כבודו של האדם, על חירותו של הפרט, על פרטיותו ועל הזכות לשוויון בין המינים.
לכל המיתממים והמיתממות המבקשים את החיים הפשוטים והברורים של השחור והלבן ובשם שאיפתם זו מבקשים להפוך את הנאור לחשוך:
זו לא תכנית כבקשתכם, ומה לעשות – החיים מורכבים!
מדובר בהתנהגויות מיניות אסורות הנעות על קשת רחבה מאוד של התנהגויות:
- סחיטה באיומים לביצוע מעשה שאופיו מיני.
- מעשה מגונה (חוק העונשין מגדיר אותו).
- התייחסויות חוזרות ונשנות המופנות לאדם ומתמקדות במיניותו, כאשר האדם שאליו מופנית ההתייחסות הראה למטריד שאינו מעוניין בהתייחסויות.
- הצעות חוזרות בעלות אופי מיני המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעתו.
- התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו לרבות נטייתו המינית של אדם – במקרה זה גם תקרית חד פעמית תהווה הטרדה מינית.
זה לא אומר: לא ללחוץ יד לאישה, זה לא אומר לא להחמיא לה על תסרוקתה, וזה לא אומר לא לשאול לשלומה…
וגבר אשר אינו מבחין בין חיזור לבין הטרדה מינית הוא או טיפש או שקרן.
אם הוא טיפש אז הגיע הזמן שיחכים ויילמד, והחוק ילמדו בדרך הקלה, או – כשצריך – אז גם בדרך הקשה. אני משוכנעת שאם האמריקאים הצליחו בדבר, אין סיבה שלא יצליחו במשימה זו גם הישראלים.
אם הוא שקרן – שייענש.
* * *
ולסיום, להלן אנקדוטה מעיתון החג של ידיעות אחרונות (ערב ראש השנה תשס”ז) בו דווח על תקרית מביכה שהייתה לשגריר ישראל בארה”ב דני איילון בקבלת פנים לשרת החוץ ציפי ליבני.
על פי הדיווח, רצה השגריר להחמיא לשרת החוץ ולהשוותה לרוה”מ לשעבר גולדה מאיר אשר לפני כן הייתה שרת חוץ, ובמסגרת זו נפלטה לו פליטת פה בלתי מוצלחת אשר השוותה בין יופייה של השרה ליבני ליופייה של שרת החוץ גולדה מאיר ז”ל – לטובתה של השרה הנוכחית.
לו היה הדבר קורה בארץ – אני בספק אם היו הנוכחים מרימים גבה אך מכיוון שבארה”ב מדובר – הדבר גרר (בצדק!) ביקורת נגד השגריר.
אין לי ספק כי לו היה השגריר מתייחס אל גבר, למשל אל סילבן שלום, הוא לא היה משווה בין יופיו של הלה לבין יופיו של יצחק שמיר (אשר היה לראש ממשלה), לשמעון פרס או לבנימין נתניהו.
לא, הוא לא היה חוטא בפליטת פה שכזו…