בימים אלה עומדת להתפרסם החלטת ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, הממליצה על התרה עקרונית של קיום יחסים אינטימיים בין עורכי הדין לבין לקוחותיהם – כל עוד הדבר נעשה “נטול” סממנים של ניצול.

יודגש כי הניצול האמור, המניפולציה והסחטנות המינית, יכולים להיות מופעלים הן מכיוון עורך הדין והן מכיוון הלקוח.

למשל;
 
1. אפשר כי הלקוח או הלקוחה ירצו לזכות ביחס טוב במיוחד מצד עורך הדין ולכן יחליטו להשתמש בפיתוי המיני כדי “לקנות” את היחס המועדף המיוחל (אגב, ההבטחה לא בהכרח תתקיים, לא לפני המעשה, ולא לאחריו).

2. אפשר (והדבר יותר שכיח) כי הניצול המיני יבוא מיוזמתו של עורך הדין, (זכר או נקבה) כאמצעי סחיטה (ואף כפייה) כלפי הלקוח (זכר או נקבה) – התלוי לחלוטין בחסדיו המקצועיים של עורך הדין.

(ואריאציות נוספות על הנושא ניתן לתאר כיד הדמיון הטובה, והמציאות גם במקרה זה – תמיד תעלה על כל דמיון.)

באופן כללי, נדרשתי לסוגיה זו בספרי “עורך הדין לשירותך” .

בסוף המאמר אביא קישור אל הפרק העוסק בסחטנות מינית ובהטרדה מינית ובו (כמו בכל פרק מפרקי הספר) – סיפור אישי, מסקנות והמלצות להתנהלות נכונה.

באופן ספציפי, אדרש עתה לדברים הנלמדים מתוך המאמר מ”הארץ”, (מאת: ענת רואה, 22.03.06).
בכתבתה מוצגות טענות ה”בעד” וה”נגד” – ובצדן כמובן דברי טעם והגיון. למשל:

“… עו”ד דרור-ארד אילון… מסביר מדוע אין לדעתו מניעה אתית בקיום יחסים אינטימיים עם לקוח… מערכות קרבה בין אנשים הן חלק מחירותו של הפרט וממערך זכויות היסוד המוגנות שלו… כל פרט אוטונומי לנהל את חייו ואת מיניותו, והמדינה – בכוחותיה השונים – אינה ממהרת לקבוע עבורו מה אסור לו לעשות ומה רע עבורו. כך ביחס לעורך הדין, וכך ביחס ללקוחו. החירות המינית היא חלק מרכזי באוטונומיה של הפרט ובזכותו למימוש עצמי, וכל עוד אין אינטרס משמעותי הגובר על חירויות היסוד – אין להגבילן”.

כמובן שנמצא את חוק יסוד: “כבוד האדם וחירותו” מככב בצד הטוען בעד ההיתר האתי לקיום יחסים אינטימיים עם לקוחות, תוך הסתייגות אחת: שההגבלה על החוק תיעשה “על-פי חוק ובמידה שאינה עולה על הנדרש”.

סבבה!

… רק שלא ממש ברור כאן מהי אותה “מידה” (איך תימדד, ומי ימדוד אותה) ומהו אותו “נדרש” ש”המידה” לא תעלה עליו. זאת כמובן נברר בעזרת פרשנות סובייקטיבית, נדיבה ומפולפלת – שבסופה כלל לא נדע אם כל הדרכים מובילות לרומא, האם רומא הפכה לסדום ועמורה, או שמא רומא עצמה כבר לא יודעת היכן היא נמצאת… ואם היא בכלל רוצה להיות קיימת!

ובמילים אחרות: רבותיי… אתם השתגעתם?!

*   *   *

פסח מתדפק בשער, ובכיתות בתי הספר התחילו זה מכבר בהכנת הגדות של פסח –  ללימוד, לקריאה ולצביעה.
“והגדת לבנך”, אנו מצווים… ואנו מגידים.
ועוד אנו מצווים: לדעת ולזכור מאין באנו ולאן אנו הולכים… ואנו יודעים וזוכרים.

מדוע נגיד ומדוע נזכור?

כדי שלא נבוא בעצמנו לידי עבירה, וכדי שלא יגבה ליבנו דווקא עכשיו כשאנו חזקים, בטוחים, מוגנים (יחסית), כדי שתהא בליבנו האמפתיה לחלש, לנזקק, לתלוי, לבל נהפוך ל”רשעים”, לאטומים כבעלי כוח, וכבעלי עמדה…

נדמה לי כי בלשכת עורכי הדין… שכחו לזכור.

*   *   *

לפני עשור שנים הייתי “חלשה”.

כיום – אינני עוד.

לפני עשור שנים התדפקתי על דלתות עורכי דין, בתקווה ובאמונה כי בידיהם היכולת לחלצני ממצב המצוקה שבו הייתי נתונה כאישה מוכה, שנמלטה מבית “חורש רעתה” עם שלושה ילדים קטנים.
נזקקתי לשירותיו של עורך דין שיוציא אותי מהפלונטר הקפקאי בו הייתי מצויה, על מנת שאוכל לשקם את חיי ואת חיי בניי.
אולם, לא רק שלא זכיתי לטיפול המסור לו נזקקתי, אלא שבנוסף למאבקים הרבים שניהלתי מול מערכות שונות, נאלצתי להתמודד גם מול עורכי דין שהאתיקה המוסרית הייתה להם לזרה.
היטב אני זוכרת את המצוקה, את חוסר האונים, את תחושת הלבד, את חוסר האמון, את הסלידה ואת האכזבה מעורכי הדין שייצגו אותי – או שמא אומר: ייצגו את עצמם.

ועל כן אני מגדת כי כך הייתי, וכך עברתי, וכך שרדתי וכך הצלחתי… מגדת בכתב ומגדת בעל-פה. דברים אלה ואחרים מתועדים בספרי האוטוביוגראפי: “כלה ונחרצה” (ספרית פועלים) ויש לציין כי הם זכו להתייחסות ולביקורת חיובית של לשכת עורכי הדין כפי שפורסם בעיתון “עורך הדין” תחת הכותרת: “תיראו איך אנו נראים”, מאמר ביקורת מאת עו”ד קובי סגל.

אז לידיעתכם, עורכי הדין של לשכת עורכי הדין: למען החלש, הנזקק והתלוי, למען המוסר, טוהר המידות ומעמדו של המקצוע, למען היושר האישי ואפילו גם למען מראית העין (ולו אם בשבילה בלבד):

אין זה ראוי להתיר קיום יחסים אינטימיים בין עורך דין ללקוחו!
מדובר ביחסים בין שני צדדים לא שווים ולא שוויוניים במעמדם.
מטיבו ומטבעו, מקצוע עריכת הדין מתקיים על בסיס של חוסר שוויון כוחות בין בעל מקצוע המחזיק באופן כמעט בלעדי בידע ובכלים אשר מקנים לו עמדת עליונות ושליטה על הלקוח הנמצא בעמדת נחיתות של תלוי.

נכון, לא כל הנזקקים לשירותים של עורכי הדין הם “חלשים”, “נזקקים” או “תלויים” – אך רבים הם (ובעיקר רבות הן) הפונות לשירותיו של עורך הדין על רקע של מצוקה – בעיקר בתחום דיני האישות כשהמצב הראשוני הוא של משבר נפשי ומשפחתי ואך טבעי כי רגשות רבים יהיו מעורבים.
וכפי שצוין בכתבה מ”הארץ”, בעיקר בתחום זה של דיני המשפחה ישנן נשים חלשות וכלפיהן ראוי כי המקצוע ינהג באבירות ויאמץ אליו את כללי האתיקה הנוקשים יותר – שהרי אין מי שיגן על החלש.

עלינו לזכור כמה קל לשכוח את מצוקת החלש כדי שלא נאבד את המצפון ולא נסתגל לנורמות מוסר בהן… אדם לאדם זאב.
במיוחד בשיטת המשפט שלנו, הנוהגת להקל עם הנאשם (והדבר מקובע בחוק) ראוי כי תהייה התחשבות גם בצד הנפגע, בצד החלש והנחות. ולכן – במקום בו עלול להיווצר הספק – יש למנעו מראש ולא להשאירו ל”צריך עיון” או ל”מידתי”.

אין להתיר קיום יחסים אינטימיים בין עורך דין ללקוח מאותם השיקולים שאין להתירם בין פסיכולוג למטופל שלו, בין הרופא לפציינט, בין המפקד לפקודה, בין המורה לתלמיד.

קוראים לזה: גבולות!
ואם תרצו, תקראו לזה: “חסרון”, או “מגבלות המקצוע”, או אפילו: “סיכון מקצועי”… לא ממש משנה… אך עדיף כך מאשר אחרת – למען לא ינוצלו החלשים/חלשות.

 “אמנם להחלטת ועד האתיקה של הלשכה אין תוקף מחייב כלפי עורכי הדין, והיא במעמד של המלצה בלבד; אך בפועל להחלטות הוועדה יש משמעות רבה, משום שעורך דין לא יועמד לדין אם פעל לפי ההנחיות. ועם זאת, ברור כי ההחלטה אינה שוללת נקיטת הליכים משמעתיים במקרה שבו יוכח ניצול של הלקוח”.

לדעתי – החשיבות היא בפן ההצהרתי, כלפי כולי עלמא ובמיוחד כלפי הלקוחות. לטווח הרחוק יותר – הדבר ייטיב עם המקצוע כולו.

נכתב בתאריך: 23.03.06
—————-
אל הפרק: “הטרדה מינית וסחטנות מינית” מתוך הספר: “עורך הדין לשירותך”, הוצאת ש”י – ספרות משפטית.

 אל אתר הכותבת