1. על פי דין תורה, אדם שעבר עבירה “ישלם” את עונשו בהתאם למעשה האסור. למרבה הצער, במערכת המשפט שלנו הדברים מתנהלים אחרת…

גישת בתי המשפט כלפי עבריינים היא גישה המתחשבת ברקע, בעבר, באופי ובעתיד. על ידי כך נותנת כוח רב בידיים זרות ובעלות אינטרסים “מגוונים” כגון: פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים, מליצי יושר, עדי אופי, קרובים של בוזגלו, קרובים של בוזגלוביץ’ וכו’… למעשה, כל אלה גם יחד הם שיכריעו בסופו של דבר את גזר הדין לאחר שהשפעתם על בית המשפט תהיה מכרעת.

2. התוצאה היא שאנו רואים מדי יום פסקי דין מגוחכים, החלטות שיפוטיות מקוממות וחגיגת פשע ברחובות, בערים ובראשי חוצות.

3. ההשלכות של תוצאות אלה הן איבוד אמון הציבור במערכת עשיית הצדק ושמירת שלטון החוק – אבדן האמון בבתי המשפט ובפרנסיו.

עד כה הבאתי את עיקרי מאמרי הקודם: “שניים ישלם”.

במאמר זה אציע פתרון אשר מחייב רה-ארגון בתוך בתי הכלא, חשיבה שונה ומחודשת, חוקים ותקנות חדשים, מנגנונים חדשים, תקציבים… בקיצור ניתן לומר כי הוא רעיון “מהפכני”, ואין כמו דוגמא להמחשת עיקריו:

במקום שבתי המשפט יגזרו את עונשו של פושע פלוני על פי עדי אופי, מליצי יושר, צבע הצווארון, שם המשפחה, מצבו המשפחתי, הרקע האישי וקשריו הפוליטיים/כלכליים… שיקולים המהווים רעש רקע לעבירה שבוצעה, רעש שמאפיל על העבירה ועל חומרתה… יניחו בתי המשפט לכל השיקולים (הזרים לעבירה) ויבחנו אך ורק את העבירה ואת דרגת חומרתה. (יצוין כי זה כשלעצמו אינו דבר פשוט ואין הדבר מרוקן מתוכן הפעלת שיקול דעת שיפוטי חס וחלילה). העונש יינתן בהתאם למעשה העבירה שנעשה “נטו”.

למשל: רופא בכיר שקיבל שוחד והפר אמונים.

הנכון, הראוי והצודק הוא שרופא זה ילך לכלא.

העובדה שרופא זה הינו מנהל מחלקה, מנתח בעל שם עולמי, איש משפחה למופת ואלוף לשעבר בצה”ל – כל אלה אינם קשורים לעבירה. לא יתכן כי אדם יצבור לו תארים, קשרים וכוח ואז “ירשה” לעצמו לפשוע בידיעה כי בעצם יש לו “פטור” מענישה (ובמקרים מסוימים הפטור הוא אף מעמידה לדין).

גם גנב שפרץ לביתה של קשישה, פגע בה קשות וגנב את תכשיטיה צריך ללכת לכלא ועל כך אין עוררין. אולם ברגע שמתחיל מצעד הבכי מול עיניו הרחומות של בית המשפט… מתחשבים בילדיו הזקוקים לפרנסה, מתחשבים באישה הנותרת בדד, מתחשבים במצוקתו החברתית ובהיותו קורבן המדיניות הכלכלית – שיקולים שאינם קשורים לעבירה ולחומרתה.

במקום לפטור אותו במאסר על תנאי ראוי כי ילך לכלא.

והאם תופקר משפחתו?

לא ולא.

ההצעה היא כי בכלא, לאחר הענישה ובמסגרתה, יהיו מנגנוני סעד, רווחה ושיקום שיטפלו בכל הבעיות (שגם כך קיימות) בהבדל אחד: העבריין נענש.

כך לא יופקרו ילדים, כך לא יופקרו אסירים חולים ללא טיפול, כך לא יופקר הציבור לפשעים שמשתלמים לפושעים, כך ייעשה צדק.

אפילו הרוצח שעשה זאת מתוך אי שפיות.

גם הוא צריך להיענש.

לאחר שייגזר עונשו והוא יישלח לכלא, יטפלו בו המנגנונים בתוך הכלא והם שיחליטו אם לטפל בו במסגרת אשפוז פסיכיאטרי כאסיר!

בצורה כזו, בוזגלו ייענש בדיוק כפי שייענש בוזגלוביץ, הפשע לא ישתלם לבעלי הממון/שררה/קשרים/כוח, הציבור ישוב להאמין בבתי המשפט וצדק צדק ישרור.

נשמע מרתיע?

האלטרנטיבה השנייה, זו הקיימת כיום, מרתיעה יותר.

השיטה הפועלת בבתי המשפט נכון למציאות שלנו, היא שיטה המשאירה אותנו עם הרפש. בשביל להתרומם מעלה צריך לעיתים לעשות לא את מה שקל ונוח אלא את מה שראוי, את מה שצריך לעשות.

מילים אלה אני אומרת לכל מי שמבקש לשנות את מצבו העגום. רבים בוחרים שלא להתאמץ ובכך הם מחזקים את שקיעתם בביצה שבה הם חיים. חבל.