חיפה!

הגעתי אל חיפה לפני כעשור, נר חמישי של חנוכה, יום חמישי, יום חורף, יום קר וגשום.

מראה הים, החוף, ההר, הכרמל, הכחול והירוק… התאהבתי.

הגעתי אל חיפה כנרדפת וחיפה הייתה לי לעיר מקלט.

עיר מקלט עבורי ועבור ילדיי.

שלושים ימים שהיתי במקלט לנשים מוכות, ימים ארוכים כנצח, ואני ספונה בין קירות זרים, בין קירות לבנים שהם לא קירות ביתי, אך הם קירות שהיוו לי הגנה ומחסה.

שכרתי דירה והפכתי את חיפה לעיר מגוריי, לביתי – מבצרי.

ממרומי רכס הכרמל ראיתי את הים, ורחב ליבי.

חיפה היא לא רק עיר, חיפה היא לא רק הר… חיפה היא הבית האהוב תמיד.

מטח הטילים הראשון תפס אותי הבוקר, בשכונת הדר הוותיקה.

ה”בומים” נשמעו מקרוב ולא הותירו מקום לספק.

שוב הם פגעו בחיפה עירי.

לא האמנתי שזה יקרה… שזה יכול לקרות… שוב.

האזעקה יללה, הסירנות יבבו, רשת הפלאפון קרסה, חנויות נסגרו, הרחובות התרוקנו מאדם.

מה קרה לחיפה עירי?!

יצאתי מהמשרד וירדתי למטה, אל חדר המדרגות של הבניין וחיכיתי…

יחד איתי חיכו אנשים נוספים.

היינו חמישה.

הסתכלתי למעלה וחישבתי את מספר האנשים שחדר המדרגות יוכל להכיל אם האש תימשך.

ניידת אחת ובה שני שוטרים נעצרה ברמזור ממול חדר המדרגות.

הבטתי עליהם בניסיון לפענח את שפת גופם ולהבין מה קרה, מה קורה ומה עתיד לקרות.

האם גם הם חשים מושפלים כמוני? 

שאני אהיה נרדפת?!

שאני אצטרך להסתתר?!

שאני אשבש את שגרת יומי?!

עשר שנים מאז שהגעתי אל חיפה בנסיבות של פחד, טרור והשפלה.

האויב אז היה מוחשי, האויב היה אחד.

האויב היה “חורש רעתי” – והבסתי אותו.

הסרתי את האיום כליל וניערתי אותו מחיי.

עשיתי את מה שצריך.

אני לא פוחדת מטילים של החיזבאללה, ולא פוחדת מסוריה.

אך כמה זמן אעמוד כך ליד הקיר בחדר המדרגות עם התיק תלוי על הכתף?

כמה קירות בטון אאלץ לראות בשעות הבאות ובימים הקרובים?

עד מתי אהיה נרדפת בתוך ביתי, בתוך עירי, בתוך ארצי מולדתי?

מושפלת וכועסת.

מושפלת בגלל מדינתי.

כועסת ולא על עצמי… כועסת על המדינה שלי, על המדינה המוכה שלי, על המדינה המוכה שלי שלא יודעת לעשות את מה שצריך.