לא מזמן חגגה השפה העברית 100 שנים ל”החייאתה”. לא שאני סבורה כי השפה אכן עברה החייאה על ידי בן יהודה וחבריו, שכן השפה חיה, נושמת ובועטת כבר אלפי שנים, אבל לאחרונה, בעקבות פסק הדין של כבוד השופט עודד גרשון, אשר זיכה מאשמה אסיר בכלא שכינה את העובדת הסוציאלית שמטפלת בו בתואר המפואר: “כוסית” – בטענה כי במילת סלנג מחמיאה מדובר – הרי שיש מקום סביר להניח כי השפה העברית בתהליכי ריקבון מתקדם. או, לחילופין אני מציעה כי מאחר שאצלנו, הכול הפוך על הפוך, ניתן להניח כי אנו מצהירים וחוגגים 100 שנים להחייאת השפה העברית כטקטיקה כזו של “כאילו”, בדיוק כפי שהרגילו אותנו הפוליטיקאים בנוסח: “read my lips…“

לפני מספר ימים, זוכה גם האנס הסדרתי, בני סלע מאשמת הטרדת עד לאחר ששלח מכתב לאחת מ-14 קורבנותיו, לנאנסת שהייתה אז בת 15 והיום היא בת 20, לאותה נערה שכבר חמש שנים מלקקת את פצעיה, נעה ונדה בין ההדחקה לבין הרצון להתמודד עם מה שהיה… שורדת.

מתוך הכלא, בתאו, ובעקבות תהליך שיקום, החליט בני סלע לכתוב מכתב סליחה לקורבנו מ’. כפי שמתארת הכתבה ממוסף 7 ימים של “ידיעות אחרונות” מיום שישי, ד’ בשבט תשס”ה, 14.01.05, תיאר האנס לפרטי פרטים את אותן שעתיים מזוויעות בהן חולל את פשעיו בגופה ובנפשה של הנאנסת מ’, במכתב ארוך ופולשני, תוך שהוא משחזר ומחזיר אותה לאותם רגעי אימה בהן התעלל בה באכזריות.

אינני סבורה כי כדי להגיד סליחה יש צורך בשחזור המעשה בצורה כל כך מפורטת ומוגזמת כפי שבני סלע עשה במכתבו. מילה אחת, “סליחה” ועוד פיסקה או שתיים – תספקנה!

אך בית המשפט חשב אחרת והתחשב ב”תהליך השיקום” של הפושע כאמור.

עוד, אינני חושבת כי התובנות החדשות שאליהן הגיע בני סלע בנוגע ל”תהליך השיקום של הקורבנות שלו” כוללות הבנה אחת נוספת והיא שלא רק לבקשת הסליחה שלו זקוקה הנאנסת, אלא גם לעמידה זקופה מולו, ישירות, פנים מול פנים, ולעימות עמו על מה שהוא עולל לה. גם לכך יש ערך טיפולי ושיקומי רב והוא לפחות יותר מאוזן והדדי ממה שבני סלע עשה בעזרת בית המשפט.

אכן, חשוב מאוד שהקורבן ישמע את חרטתו של הפושע, אך לשם האיזון וההדדיות, חשוב שהפושע ישמע את מה שיש לקורבן להגיד לו ואת זה בני סלע לא רצה, ובתחכומו הרב הוא הצליח להערים גם על עולם המטפלים שלו וגם על בית המשפט.

בתרגיל מבריק הוא הודה בכל העובדות המתוארות בכתב האישום אשר הגישה נגדו מ’ בתגובה למכתבו הפרטי אליה, אשר תואר כאונס שני: “המכתב החזיר אותי לאותו יום. הוא ממש תיאר לפרטי פרטים דברים שהספקתי לשכוח. הוא שיחזר את כל השעתיים. עם פנייה לשמות שלנו, של ההורים שלי. זה גרם לי לעבור את המקרה פעם נוספת. דברים שדילגתי עליהם ואפילו לא עלו בזיכרונות שלי…”

בית המשפט כאמור, סבר אחרת, וזיכה את בני סלע:

ברגע שבני סלע הודה – הפרקליטות העבירה את החומר לבית המשפט, ושם ממקום של אסיר בתהליך של שיקום, (האם בית המשפט נעלם דום בפני מילת הקסם: “שיקום”?) קרה הדבר הבא:

א.      הנפגעת לא נקראה להעיד וכן לא אחרים שהיו יכולים לסייע להבהרת העובדות וגודל הפגיעה בנפגעת.

ב.      הנאשם היה בעל מעמד מרכזי בדיון ומן הסתם גרסתו המלאה והסובייקטיבית נשמעה.

ג.       יש לדעת כי מנגנון הסעד אשר אמור היה להיות אחראי על הנאשם, לרבות שיקומו, בדרך כלל מעיד בבית המשפט לטובת הנאשם כדי להקל על המנגנון את תפקיד השיקום.

ד.      בית המשפט מקבל במקרה כזה תמונה מוטית באופן קיצוני לטובת הנאשם ולא מודע כלל לחומרת מעשיו ולהשלכותיהם.

ה.     פסק הדין יוצא בהתאם; להלן ציטוט של שופט השלום דניאל בארי שהאמין לעדותו של בני סלע וזיכה אותו מכל אשמה: “שוכנעתי, ובעניין זה אני מאמין לנאשם כי המכתב נשלח מתוך הבנה לחומרת המעשים שביצע ומתוך הנחה מוטעית כי הוא יסייע למתלוננת להשתקם”. “עוד הבהיר השופט כי העבירה, הטרדת עד, מתייחסת למחשבה ולכוונותיו של המטריד, ולא למצבו הנפשי של המוטרד” (מתוך הכתבה הנ”ל). 

כאמור, זה מכבר שמתי לב, כי לבית המשפט יש נטייה להתרפס בפני החזק, העבריין, הפושע. ניתן לראות זאת בעיקר בעונשים המגוחכים שהוא פוסק לפושעים וכדי לסבר את האונס (סליחה את האוזן) ראו:

בני סלע קיבל 35 שנות מאסר בגין 14 מעשי אונס. כלומר: שנתיים וחצי שנות מאסר על כל אונס.

לאחר שינוכה לו שליש על התנהגות טובה, הוא יחזור בעוד כ-15 שנים לרחוב הישראלי שבו מהלכות נשים, נערות וילדות – כ”אסיר משוקם”.

באותו רחוב ישראלי בו יתהלך, בני סלע (האנס הסדרתי) הוא יראה… “כוסיות”!

גם כאן בית המשפט הכריע ממש בימים אלה  כי לא מדובר במילת גנאי מעליבה-פוגעת-מפשיטה, המכנה את האישה על שם איבר מינה, אלא כמחמאה בשפת הסלנג.

להלן ציטוט של כבוד השופט עודד גרשון: “מי שמצוי מעט בסלנג השגור בפי הצעירים דהיום יאמר לך כי לעיתים נעשה שימוש בביטוי האמור דווקא כמחמאה למי שיש לה מראה מצודד… זאת, למרות הסלידה מהשימוש במילה המאזכרת איבר מאיברי גופה של האישה… ולמרות הסלידה מהמילה האמורה… איני סבור שראוי שהרשות תיטול לידה את החירות לענוש אסיר המצוי בחזקתה בשל ביטוי שבו השתמש בשיחה בינו לבין מטופל-אסיר אחר”.

לטענתי, כאן טמון המפתח להבנה האמיתית של פסק הדין!

לא, אין מדובר בתפישתו השוביניסטית של השופט או בעידודו לשימוש במילה הנ”ל – לא לזאת התכוון המשופט (סליחה, השופט). גם לא הגרסה כי הדברים לא נאמרו ישירות לעובדת הסוציאלית אלא לאסיר אחר משכנעת אותי כי הרי העו”סית בהיותה עובדת ציבור, על פי חוק העונשין, נעלבה מהתוכן גם אם הוא לא נאמר ישירות כלפיה אלא רק הגיע אליה בעקיפין.

מדובר, שוב כאמור, בהתרפסות של בית המשפט בפני מילת הקסם: “שיקום”.

עברי, מעתה אמור: אני בשיקום!

אם נסעת במהירות מופרזת והרגת זוג הורים לארבעה ילדים… רוץ מהר לטיפול ואמור: אני מצטער, לא התכוונתי ו… אני בשיקום.

אם גנבת את אימא שלך כדי לממן מנת סם… היכנס לכפר גמילה נחמד ויפה כזה עם נוף גליל קסום ואמור: אני תת אדם אבל אני… בשיקום.

אם בנית שיכון ועשקת את הדיירים… היכנס מהר לטיפול ואמור אני בשיכון (סליחה, בשיקום).

אם אנסת 14 נשים… כתוב להן מכתבי סליחה ושחזר את האונס לפרטי הפרטים ואל תשכח לציין כי עשית זאת במסגרת הטיפול-שיקום.

אם העלבת עובדת ציבור בעת ריצוי עונשך… אמור: אני אסיר בשיקום.

המסקנה המתבקשת היא כי אין פשוט, קל וטוב יותר מאשר להיכנס תחת כנפיה הרחבות של הרווחה המשקמת ואז הכול נסלח, הכול מובן, הכול זוכה לאמפתיה של בית המשפט ובעידודו ממשיכים הפשעים והפושעים לקבל לגיטימציה.

וכל זאת למה?

הרי לא ירצו השופטים כי גם בני משפחתם יפלו קורבנות לפשע שהם כל כך סלחנים כלפיו אלא אם הם משוכנעים שלהם זה לא יקרה. (והרי הם כה מורמים מעם שהסבירות כי הם ייפגעו אכן קטנה מאוד).

עוד אני מעלה את השאלה: האם ייתכן כי בית המשפט הרים ידיים זה מכבר מעשיית הצדק ומשמירה על ערכי החברה ומעדיף לגלגל את האחריות הלאה מפתחו אל פתחה של הרווחה?

הרי אין פשוט מזה: את הדין על עליית האלימות בחברה הישראלית ועל העלייה באלימות במשפחה בפרט – ייזקפו לרעת התהליך השיקומי שלא הצליח, תהליך לו בית המשפט היה רק חותמת גומי אך הוא לא אחראי עליו, שכן הוא לא הגורם המשקם.

שוב אני קוראת להחמרת הענישה ולראייתה ככלי הכרחי ובעל חשיבות עליונה במיגור תופעות אלימות ופשיעה!