מעשה בזוג צעיר שקנה דירה במיטב כספו וגילה כי בדירה ישנם ליקויי בנייה רבים.

בני הזוג החליטו לתבוע את הקבלן.

 

בני הזוג החליטו?

על דעת עצמם החליטו?

 

ובכן, לא ממש…

שהרי חסרי השכלה משפטית היו, צעירים וחסרי ניסיון היו… ובעצם מישהו שידל אותם להגיש את התביעה והמשדל היה עורך דין צעיר ושאפתן, אשר בא במתק שפתיים והציע הצעה שרק “פראייר” יסרב לה:

 

“שכרי יהיה מקסימום 18% מהסכום שייפסק בבית המשפט. לא תיזכו – לא תשלמו”, הוא התחייב בכתב ובע”פ ודרש (בצדק) תשלום מלקוחותיו עבור בדיקת הדירה על ידי מהנדס מומחה, ותשלום עבור אגרה לבית המשפט… בסכום כולל של 8000 ₪.

 

עברו שנים ופסק דין – אין.

עוד שנים עברו – ופסק דין – אין.

לבסוף, 10 שנים (!) עברו ופסק הדין ניתן.

כפו שהבטיח עורך הדין הממותק – זכו התובעים בתביעתם, ואף נקבע לזכותם סכום כספי יפה ומכובד כפיצוי.

 

אלא מה?!

 

עברו השנים כאמור, 10 שנים להזכיר, ובשנים אלה הספיק הקבלן הנתבע לרדת מנכסיו, לפרק את החברה ולהכריז על פשיטת רגל.

הלקוחות התמימים לא יכלו “להגיע אל שלהם”, דהיינו הם לא יכלו לקבל את הפיצויים שהגיעו להם בדין על פי פסיקת בית המשפט.

 

מאוכזבים ומרירים התאבלו הלקוחות במשך זמן מה על החוב האבוד ועל אבדן האמון במערכת הצדק, וכבר היו נכונים להניח מאחור את הפרשה כולה, אך להפתעתם הם נוכחו לגלות כי הם הפכו מנושים (“בדימוס”) לבעלי חוב…

 

כן, לתדהמתם דרש מהם עורך הדין כי ישלמו לו לאלתר את שכר טרחתו: 18% ממה שקבע בית המשפט:

 

 “סיכמנו על אחוזים ממה שייפסק” טען עורך הדין, “לא ממה שתקבלו בפועל… 10 שנים אני עובד על התיק שלכם…” הקשיח עמדתו.

 

גוון קולו של עורך הדין אשר שונה זה מכבר לווכחני ולמאיים – שיתק את הלקוחות בן רגע והם הבינו  כי הופלו בפח.

אכן, מבחינה פורמאלית צדק עורך הדין בדרישתו והם הבינו זאת רק בדיעבד, אך מבחינת הצדק הם ידעו כי נעשה להם עוול.

עוד הם הבינו, כי הם לעולם לא יקבלו החזר כספי על התשלומים שכבר שילמו, הם לא יקבלו את המגיע להם בדין (את חובם האבוד), ועתה הם גם ייאלצו להיפרד מעוד כמה אלפי שקלים – שכר טרחתו של עורך הדין, שכר טרחה אותו הם לא לקחו בחשבון ואותו הם לא שקלו במכלול השיקולים כגורם סיכון כלשהו.

 

להבהיר, הם לא היו מודעים לשתי אפשרויות:

האחת –  כי ייתכן מצב שבו הם יזכו בדין אך לא יוכלו לגבות את כספם.

השניה – כי הם התחייבו לשלם לעורך הדין גם במקרה שבו הם זוכים בתביעתם אך לא מצליחים לגבות את כספם.

 

האם יוכלו הלקוחות לטעון כנגד עורך הדין כי לא פעל בתום לב כלפיהם, מאחר שהיה זה הוא אשר ניסח את הסכם שכר הטרחה שנחתם ביניהם, ואילו הם היו אמנם צד לחתימה, אך לא צד לניסוח?

 

האם יוכלו הלקוחות לטעון כי בידיו של עורך הדין היה היתרון והיה הכוח – בהיותו הצד החזק בעסקה – הצד החולש והשולט על השפה המשפטית בה נכתב ההסכם, שפה מקצועית שהייתה מובנת היטב על כל היבטיה – רק לו, ולכן ההסכם נחתם תוך ניצולם?

 

האם יוכר יתרונו השפתי של עורך הדין על פני לקוחותיו כיתרון כפול בהיותו יתרון נסתר, יתרון סמוי, יתרון אשר לכאורה לא נגלה על פני השטח ולא מאפשר לצד “החלש” בעסקה להתכונן, להיערך ולקחת אחריות? (להבדיל ממצב שבו עולה חדש נעזר במתרגם כדי להיות צד שווה בעסקה).

 

האם הלקוחות יוכלו לטעון כי כל היתרונות הללו משתכללים לכדי חוסר תום לב מצדו של עורך הדין כלפיהם, חוסר תום לב המגיע עד כדי ביטול ההסכם ביניהם?

 

ועוד:

 

האם היה על עורך הדין להבהיר ללקוחותיו את נושא הזכייה בדין לעומת נושא קבלת הכספים בפועל?

מוסרית – בוודאי שכן, אך פורמאלית – אין הוא אחראי על כך.

 

האם דינם של שני צדדים דוברי עברית, ילידי הארץ שאין ביניהם פער לשוני הוא כדין שני צדדים דוברי עברית, ילידי הארץ אשר מתקשרים בהסכם המושתת על שפה מקצועית הנהירה על בורייה רק לצד אחד?

ברור שלא.

 

האם יראה בית המשפט את פער הכוחות המשחק לטובתו של עורך הדין כסוגיה מנחה בדרכו אל עשיית הצדק או שמא ינסה בית המשפט לסיים את הסכסוך בכוונה לעשות דין בלבד, גם אם לא ייעשה הצדק?

נקווה כי בית המשפט ילך לקראת הלקוחות התמימים אשר גם שודלו וגם נוצלו ויתווה דרך מקצועית לשאר עורכי הדין שהיא מוסרית יותר מזו הקיימת כיום, דרך אשר תיטיב גם עם המקצוע וגם עם האזרחים, הלקוחות.

 

פתרון יצירתי אחר אפשרי – והוא – שוועדת האתיקה של עורכי הדין תיתן דעתה למקרים מסוג זה, ותעדכן את תקנות האתיקה בהן מחויב עורך הדין כלפי לקוחו. שכן, ראוי ורצוי כי לשכת עורכי הדין תהווה כתובת לכלל הציבור ולא רק לחברי הלשכה.

 

 —————-

לאתר הכותבת