פטנט ייחודי: היאך משתיקין את כוהני ה”סגנון”?
|
כוהני ה”סגנון” לא מרוויחים את לחמם ביושר ונושאים את שם ה”סגנון” לשווא. מוצע כאן פטנט להתגבר על מגבלות חופש-הביטוי.
פטנט ייחודי: היאך משתיקין את כוהני ה”סגנון”?
כאשר אתה אומר, לאחר פירוט העובדות, כי “התביעה עשתה מלאכתה רמייה, כסגנונו של כבוד נשיא בית המשפט העליון, הד”ר י’ זוסמן ז”ל”, הם יגידו עליך כי הנאשם “לא בחל” ב”סדרת התבטאויות” כגון “עשה מלאכתה רמייה” וכו’, וזוסמן יוק!
הם לא מרוויחים את לחמם ביושר, ומוצע כאן פטנט להתגבר על מגבלות חופש-הביטוי.
הסיפור הזה ידוע לכל: במדינת ישראל קיים החופש המוחלט לומר דברים מקוממים ומרגיזים – בתנאי שהם לא מקוממים ומרגיזים את מערכת המשפט.
כך, למשל, אם תגיד על מנהל משרד הרישוי בזרנוגה גימ”ל שהוא לוקח שוחד, השאלה היחידה שתתעורר היא אם אמת דיברת, שהרי כשם שלך מגיעה ההגנה על חופש-הביטוי, כך גם למנהל משרד הרישוי, שם מגיעה הגנה על שמו הטוב.
אבל אם תגיד את אותם הדברים על שופטת התעבורה בזרנוגה גימ”ל שהיא לוקחת שוחד, איש לא ייתן לך להוכיח “אמת דיברתי”, כי זו “התבטאות” בסגנון “בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי מרוסן”, ובכגון דא האמת אינה רלוואנטית.
יש לכך, כמובן, כמה חריגים.
כך, למשל, אם תגיד כי השופט אברהם בייזר השתטה – איש מ”כוהני הסגנון” לא יקפוץ על רגליו האחוריות, ולא יתריס בפניך באיזה סגנון אדוני מדבר, אבל אם תגיד כי השופטת טובה שטרסברג-כהן השתטתה – מייד יקומו עליך כל הכוהנים האלה, עם אותה ההתרסה.
ודוק: במקרה הראשון אפילו לא ידרשו ממך להוכיח “אמת דיברתי”, ואילו במקרה השני לא יתנו לך להוכיח זאת.
ומדוע שתי אמירות בסגנון זהה זוכות ליחס שונה מן הקצה אל הקצה?
משום שהראשונה היא בגדר הקונסנסוס הלאומי, ואילו השנייה – עדיין לא.
והמסקנה: במדינת ישראל קיים חופש אבסולוטי לבקר את המערכת המשפט – בתנאי שאתה מכוון אל הקונסנסוס!
היאך מנטרלין את המלכודת הזאת?
לכאורה אין פשוט מזה. מקפידים לבנות את הפרסום בצורה המפרידה בין העובדות לבין המסקנות, ובין המסקנות להתייחסות הערכית.
כך, למשל:
עובדה: במהלך הדיון במשפטם של הנאשמים ברצח דני כץ שאלה השופטת טובה שטרסברג-כהן את אחד הנאשמים: “איך היה לדפוק ילד יהודי?”.
מסקנה: השופטת טובה שטרסברג-כהן השתטתה.
התייחסות ערכית: למען אמון הציבור עליה לפשוט את הגלימה.
לכאורה לא נעברה כאן שום עבירה: ישנם מספיק עדים אשר שמעו את האמירה (ואם הפרוטוקול גם הוקלט – בכלל אין בעייה), ובאשר למסקנות ולהתייחסות הערכית – מי שרוצה לחלוק, זכותו, אבל גם לך ישנה הזכות להציע לציבור את מרכולתך הרעיונית.
אבל אבירי חופש-הביטוי האלה מצפצפים על חופש-הביטוי שלך.
עמדנו לא פעם על הדרך בה הם עושים זאת: הנמקת ישראבלוף יחד עם שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת. הם יתנו “פסק דין מפורט ומנומק” עד לפרטים הכי לא-רלוואנטיים, כגון צבע שרוכי-הנעליים של ראש לשכת עורכי-הדין, ואחרי שהם הצליחו לטמטם ולסמם אותך בשלל עובדות-האמת (ולא יבחלו להגניב לתוכן גם שקרים והוצאת-דברים-מהקשרם) הם יפטירו: הנאשם לא בחל בסדרת התבטאויות כגון “השתטתה”, “עליה לפשוט את הגלימה” וכו’.
או, למשל, כאשר אתה אומר, לאחר פירוט העובדות, כי “התביעה עשתה מלאכתה רמייה, כסגנונו של כבוד נשיא בית המשפט העליון, הד”ר י’ זוסמן ז”ל“, הם יגידו עליך כי הנאשם לא בחל בסדרת התבטאויות כגון “עשתה מלאכתה רמייה” וכו’.
ומה עם סגנונו של כבוד נשיא בית המשפט העליון, הד”ר י’ זוסמן ז”ל? מלטה יוק!!!
והמסקנה: כאשר רוצים לסתום לך את הפה – האמת, היושר, ההגינות והצדק כקליפת-השום בעיניהם.
הם לא מרוויחים את לחמם ביושר. הם נושאים את שם ה”סגנון” לשווא.
הפטנט: לינק וירטואלי
אז בואו ננסה פטנט חדש: במקום להשתמש בביטויים קשים אשר עברו את כור-ההיתוך ה”סגנוני”, ניתן “מראה מקום” בלבד.
נניח שאתה רוצה לומר שההסבר של “חברך המלומד” הוא “חלקלק” או “חמקמק”, אבל במקום להגיד את המלים המפורשות אתה תאמר:
“להסבר הזה מתאימה הגדרתו של כבוד השופט ד’ לוין לתיאור אשר ב-ת/31, בסעיף 5. ה., פיסקה שנייה, לפסק-דינו ב-ע”פ 805/85, עבדול חכים בן פארס גיבאלי נ’ מדינת ישראל, תק-על 87(1), 339 ,עמ’ 341; הגדרתו של כבוד הנשיא מ’ שמגר לעניין מסויים, בסעיף 3, פיסקה שנייה לפסק-דינו ב-ע”פ 2309/90, האשם סבאח נ’ מדינת ישראל, תק-על 91(4), 324 ,עמ’ 325; הגדרתו של כבוד השופט מ’ חשין למושג של “סדר ציבורי”, בסעיף 14, פיסקה ששית, לפסק-דינו ב-בג”צ 4804/94, חברת סטיישן פילם בע”מ נ’ המועצה לביקורת וכו’, פ”ד נ(5), 661 ,עמ’ 701-702; הגדרתו של כבוד בימ”ש השלום את הנתבע כבעל-דין, כפי שאומצה על ידי כבוד הנשיא א’ ברק, כפי שאומצה על ידו בסעיף 1 להחלטתו ב-רע”א 7739/99, דיאלוז’ינסקי ישראל נ’ Hiroyo Transworld ואח’, תק-על 99(3), 183; הגדרתו של כבוד השופט מ’ חשין את מושג ה”צדק”, וכמותו את מושג ה”נסיבות המצדיקות” פיצוי ושיפוי, בסעיף 7, פיסקה שלישית, לפסק-דינו ב-ע”פ 4466/98, ראמי דבש נ’ מדינת ישראל ואח’, פ”ד נו(3), 73 ,עמ’ 86-87.
ונראה שמישהו יעיר לך על ה”סגנון”!
נניח שאתה רוצה לומר כי האשמותיו/דבריו/מעשיו של “חברך המלומד” הם “מעשה נבלה“, “זיוף מאסיבי”, “מסמכים המטילים שיקוצים”, “פגיעה מרושעת”, “הוטל רפש ושיקוץ“, “עומדים ככלי ריק”, “תוצר של הבל פה ועט חסר שחר”, “עלילה שפלה”, “התלהמות ציבורית”, “קלות פה וקלות עט”, וכו’ …
חסר לך שתשתמש ב”סדרת התבטאויות” כזאת!
אבל מה הפסול ה”סגנוני” באמירה הזאת:
“לדברים שאמר חברי המלומד יאות (אפשר, לשם הזהירות, להוסיף כאן את המילה “כמעט”) כל ההתבטאויות של כבוד היועץ המשפטי לממשלה, מר אליקים רובינשטיין (שופט בדימוס בביהמ”ש המחוזי, ושופט-לעתיד בביהמ”ש העליון), כפי שדווח עליהן בהארץ, 8.2.1999″?
שום פסול. בסך הכל איזכרת את שמו של גדול ונכבד.
נניח שאתה סבור כי מעשהו של “חברך” הנ”ל אין שני לו בחומרתו, משהו כמו “אבי אבות הטומאה” … מה פשוט מאשר לומר כהאי לישנא:
“על התנהגותו של חברי המלומד אפשר להחיל, ללא היסוס, את הגדרתו של כבוד הנשיא מ’ שמגר להתנהגותו של המערער בע”א 412/90, ד”ר משה אליהו נ’ שר הבריאות ואח’, פ”ד מד(4), 422)”.
ואם אתה רוצה להחמיר עוד – בלי להיכשל ב”סגנון” – אתה יכול גם להוסיף דברים כגון:
“אציין כי בהתנהגותו של ד”ר אליהו לא היה אלא פגם “נקודתי”, ולא משום רבב רפואי המסכן חיי-אדם או בריאותו של אדם, ואילו פגיעתו של חברי נשארת לעולמים – לכן היא חמורה יותר, בהרבה יותר“.
נניח ש”חברך” זה “מלעיט את בית המשפט בשקרים” – מה תגיד עליו?
הנה:
“חברי המלומד נוהג עם כבוד בית המשפט כפי שנהג המערער בע”פ 352/89, מויאל יעקב נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(1), 719, הן עם חוקריו והם עם כבוד בית המשפט, אליבא דכבוד השופט יעקב מלץ (שם, סעיף 3, פיסקה שביעית, לפסק דינו).
והרי כל התורה כולה: אתה מחליט איזו מילה רצוייה לך, מחפש אותה בפסיקה (באחד התקליטורים או המאגרים הקיימים), ונותן “הפניות”: לכך יאה הביטוי בו השתמש כבוד השופט פלוני בסעיף כך-וכך, פיסקה כזו-וכזו, לפסק-דין אלמוני נגד פלמוני …
ונראה עכשיו אם מישהו יגיד לך “באיזה סגנון אדוני מדבר”!
המלצת היום: דוגמה לשימוש בפטנט הזה