לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

(תנו “לייק” לעדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש)

לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי הדין

(תנו “לייק” לביטולו של הגוף הכי בולשוויקי בישראל)

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק אותו לאיראנים –

איך נפטרנו מאשר גרוניס

החוקה של ארה”ב היא מסמך יחיד במינו. היא איננה מושלמת. יש בה לא מעט פגמים וחסרונות, בחלקם מהותיים וברובם בעלי חשיבות משנית, אבל בהתחשב בנסיבות היא מסמך מדהים. פשוט לא יאומן איך דבר כזה יצא לאוויר העולם. החוקה נכתבה לפני יותר מ 230 שנה כאשר בכל העולם שררו משטרי עריצות בהם האזרח הפשוט היה כחומר ביד היוצר בידי השליטים. המושג “זכויות הפרט” לא היה קיים בלקסיקון. ולמרות כל זאת, החוקה היא מסמך שעד היום אין לו מתחרים

פסיקת בית המשפט העליון של ארה”ב שנתנה גושפנקא חוקתית לחוק הרפורמה ObamaCare הפתיעה. היא הפתיעה את מתנגדי החוק, והיא הפתיעה עוד יותר את תומכי החוק. מעבר לפסיקה עצמה הייתה מידה רבה של הפתעה ב”מי” – מי הצביע בעד ומי הצביע נגד. אבל מעל לכל, ההנמקה שליוותה את הפסיקה חרגה מכל מה שציפו לו. הפסיקה, וכן הדיונים בציבור שנילוו אליה, היפנו את הזרקורים לחוקה של ארה”ב ומעמדה בחיים הציבוריים של האומה.

הדיון המשפטי שהתנהל סביב ObamaCare עסק בכשירות החוקתית של הרפורמה ולא ברפורמה עצמה. כתבתי על כך בהרחבה במאמר קודם. השאלה היא למעשה הרבה יותר רחבה וחורגת אל מעבר למקרה הספציפי של הרפורמה. השאלה שעמדה על הפרק הייתה מה המגבלות (אם בכלל יש כאלה) על סמכויות החקיקה של הקונגרס? מהפסיקה והנימוקים עליהם היא נשענת משתמע שאין כל מגבלות. אינני בטוח שזאת הייתה כוונת בית המשפט (למען הדיוק, כוונתו של נשיא בית המשפט) אבל זה בדיוק מה שכיניתי במאמר הקודם החוק של תוצאות להן לא התכוונת.

במבט ראשון זה נראה מנוגד לכל היגיון. חוקת ארצות הברית המלווה אותה מיום היווסדה, נועדה להגן על הציבור מפני שרירות לבו של השלטון. במלים אחרות החוקה נועדה למנוע מהשלטון לחוקק חוקים שרירותיים, חוקים הפוגעים בזכויות היסוד של האזרח. והנה במקרה הנוכחי זה לא עבד. בהבל פה, חומת המגן שהייתה אמורה לשמור על זכויותיו של הפרט התמוטטה כמגדל קלפים. להלן סקירה קצרה של ההיסטוריה של חוקת ארה”ב. הנושא הוא גדול מכדי שניתן יהיה לכסותו במאמר אחד, לכן הדיון כאן יצטמצם לנושא המיסוי בלבד. מטבע הדברים, פסיקתו האחרונה של בית המשפט העליון הפנתה את תשומת הלב לכיוון הזה..

החוקה של ארה”ב היא מסמך יחיד במינו. היא איננה מושלמת. יש בה לא מעט פגמים וחסרונות, בחלקם מהותיים וברובם בעלי חשיבות משנית, אבל בהתחשב בנסיבות היא מסמך מדהים. פשוט לא יאומן איך דבר כזה יצא לאוויר העולם. החוקה נכתבה לפני יותר מ 230 שנה כאשר בכל העולם שררו משטרי עריצות בהם האזרח הפשוט היה כחומר ביד היוצר בידי השליטים. המושג “זכויות הפרט” לא היה קיים בלקסיקון. החוקה נכתבה ע”י קבוצת אנשים שהייתה מיעוט שבמיעוט. היו בה רק גברים. היו בה רק בעלי רכוש. היו בה רק לבנים. היו בה רק בעלי השכלה גבוהה (במושגים של התקופה). היו בה רק נוצרים פרוטסטנטים וכמעט כולם היו ממוצא אנגלו-סקסי. עם כל המגבלות האלו, הם הוציאו מתחת ידם מסמך שעד היום אין לו מתחרים.

לשם השוואה, הצהרת זכויות האדם שהתלוותה למהפכה הצרפתית, שהתרחשה זמן קצר אחרי כן, התמסמסה תוך שנים ספורות ונותרה בגדר הצהרה בלבד. את המהפכה החליף משטר הטרור של רובספייר ובעקבותיו באה עלייתו לשלטון של נפוליון. הצהרת זכויות האדם הצרפתית היא עד היום דגל ש”דמוקרטולוגים” מנפנפים בו השכם והערב. על החוקה האמריקאית לא מרבים לדבר מחוץ לגבולות ארה”ב.

החוקה עברה שורה של שינויים, בחלקם כתוצאה משינויים לשוניים – מלים וביטויים שינו את משמעותם, לעתים בצורה מהותית; בחלקם כתוצאה משינויים בערכים ובנורמות המוסריות. להתפתחויות טכנולוגיות שאף אחד לא יכול היה לחזות אותן גם כן הייתה השפעה. על מנת להתמודד עם ההתפתחויות האלו נוספו לחוקה “תיקונים” (Amendments) שתיקנו את מרבית הפגמים הבולטים. עד היום התקבלו 16 תיקונים כאלה (למעשה יש 26 תיקונים, אבל עשרת הראשונים, המכונים “מגילת הזכויות” – Bill of Rights התקבלו ביחד עם החוקה עצמה). שינוי של החוקה באמצעות תיקון הוא תהליך מסובך למדי, על מנת למנוע מחטפים של רוב מקרי בקונגרס. החוקה היא ביסודה מסמך חי הממשיך לשרת את העם בהצלחה גם בימינו.

נושא המיסוי מלווה את ההיסטוריה של ארה”ב מהיום הראשון. למעשה הוא היה העילה להקמתה של ארה”ב כמדינה עצמאית. אין מיסוי ללא ייצוג (No Taxation Without Representation) הייתה הסיסמא בשמה פרצה המהפכה שהביאה להשתחררותה של ארה”ב מעול השלטון הבריטי. זאת שאלה טובה האם, אם המלך הבריטי היה מתגמש קצת ונענה חלקית או במלואן לתביעות התושבים האמריקאים, צפון אמריקה הייתה נשארת מושבה בריטית. אבל זה נושא לדיון בפני עצמו.

החוקה, שאושרה סופית ב 1789, מקנה לקונגרס את הסמכות להטיל ולגבות מסים ומכסים על מנת לשלם חובות, להבטיח את יכולת ההגנה, ולדאוג לטובת ארצות הברית (power to lay and collect taxes, duties, imposts, and excises, to pay the debts and provide for the common defense and general welfare of the United States). במהלך הדיונים הייתה התפלפלות בנושאים דקדוקיים על משמעותם ומיקומם של פסיקים ושל פסיק-נקודות (semi colons). הדיון הזה הוכרע סופית ע”י ג’יימס מדיסון שקבע שהקונגרס רשאי לגבות מסים ולהוציא כספים אך ורק לאותן מטרות שהוגדרו במפורש בחוקה.

עד אחרי מלחמת האזרחים, הקונגרס הטיל מספר קטן ביותר של מסים. למעט מכסי מגן שנועדו להגן על יצרנים אמריקאים מפני יבוא מתחרה, המסים הוטלו על מנת ליצור הכנסה (revenue) שבאמצעותה נוהלה המדינה. מכסי מגן הוטלו במסגרת הסמכות של הקונגרס להסדיר (regulate) את יחסי המסחר של ארה”ב עם מדינות אחרות. אף מס לא נועד להסדיר פעילות מסחרית בתוך ארה”ב.

החריג הראשון היה ב 1886 כשבשוק הופיעה המרגרינה. החקלאים מגדלי הבקר, על מנת להגן על מכירת מוצרי החלב, לחצו על הקונגרס לחוקק את חוק מס המרגרינה (oleomargarine tax). זאת הייתה הפעם הראשונה בה הקונגרס השתמש בסמכותו להטיל מסים על מנת להסדיר פעילות מסחרית בתוך ארה”ב. הנשיא, גרובר קליבלנד, הביע הסתייגות ממטרת החוק, אבל הוא חתם עליו. ב 1914 הוטל מס על מכירת סמי הרגעה והרדמה המכילים אופיום (opiates). כאן כבר לא היססו להגדיר שמטרת המס היא להסדיר את השימוש בהם. התיקון ה 16 לחוקה, שהתקבל ב 1913, הקנה לקונגרס את הסמכות להטיל ולגבות מס הכנסה.

ב 1936 הסמכות להטלת מסים הורחבה מעבר למטרות המקוריות שפורטו בחוקה וכללה מיסוי לטובת הכלל (general welfare). רוזוולט הצליח להעביר את זה רק אחרי מאבק קשה עם בית המשפט העליון.

במקורה החוקה דרשה שההכנסות ממסים ישירים תתחלקנה בין המדינות בהתאם למספר התושבים (direct taxes shall be apportioned among the states according to population). לחיזוק הדרישה הזאת נאמר גם שום מס גולגולת או כל מס ישיר אחר לא יוטל אלא אם כן יחולק בין המדינות (no capitation, or other direct tax, shall be laid, unless apportioned). בתיקון ה 16 לחוקה – התיקון המאפשר גביית מס הכנסה, הדרישה לחלוקה פרופורציונית של ההכנסות בין המדינות נעלמה.

קביעתו של נשיא בית המשפט העליון בפסיקה האחרונה שהקנס שיוטל על כל מי שיסרב לרכוש ביטוח בריאות הוא מס היא דוגמא למה שנהוג לכנות אקטיביזם שיפוטי. אקטיביזם שיפוטי יכול להופיע בשתי צורות. האחת היא פרשנות יצירתית למה שכתוב בחוק. השנייה היא החלפה של הכתוב בחוק במה שהשופט חושב שצריך היה להיות כתוב בו. זה מה שרוברטס עשה. הוא אישר בדיוק את ההיפך ממה שמנסחי החוק והמצביעים עבורו קבעו. נושא המס חזר ועלה לכל אורך תהליך החקיקה, ופעם אחר פעם נקבע במפורש ע”י הנשיא וחברי הקונגרס הדמוקרטים שתמכו בחוק שלא מדובר במס. יתרה מזאת הובהר בצורה חד משמעית שאם זה יוגדר כמס החוק לא יתקבל. אין לפיכך כל ספק מה הייתה כוונת המחוקק. רוברטס החליט אחרת. למותר לציין שאקטיביזם שיפוטי כזה הוא חסר תקדים בארה”ב. אהרון ברק יכול עכשיו להגיד לעצמו – אני לא לבד.

נכון לעכשיו המצב הוא כדלקמן. לארבעת השופטים הליבראליים בהרכב הנוכחי של בית המשפט לא הייתה כל בעיה עם שאלת החוקתיות של החוק הזה. גם בעתיד לא תהיינה להם בעיה עם חוקים דומים. לגבי דידם החוקה היא מסמך שיש להתחשב בו רק כאשר הוא תואם את האג’נדה שלהם. השיקול המכריע לדעתם הוא “טובת הציבור”. טובת הציבור (כפי שהם מבינים אותה) היא מעל לכל סייג שיש בחוקה. השופטים השמרנים רואים את הדברים אחרת. הם מתייחסים ברצינות לתפקידה של החוקה כאמצעי לריסון יוזמות חקיקה חריגות של הקונגרס. הם מתנגדים בתוקף לפרשנות יצירתית בה המשמעות של מלים ומשפטים שלמים בחוקה מותאמים ל”רוח הזמן”. עד לפסיקה האחרונה נשיא בית המשפט דבק בגישה השמרנית. התקשורת מלאה בספקולציות לגבי הסיבות שגרמו לו לשנות את עורו לפתע ולנקוט בעמדה העומדת בסתירה לכל התנהגותו מאז שמונה לתפקידו ב 2005. זה היה מהפך שהפתיע אולי יותר מעצם הפסיקה. אי אפשר לחזות היום מה תהיינה ההשלכות של החלטתו של רוברטס, אבל אין ספק שהשטן, בדמותו של החוק של התוצאות להן לא התכוונת, יושב ומחכך את ידיו בהנאה. יומו יגיע.

לקריאה נוספת על נושא המיסוי וסמכויות הקונגרס, המאמר כתוב בלשון בני אדם (להבדיל מלשון עורכי דין).

לרפורמה עצמה, מה שיש בה ומה שאין בה – יוקדש מאמר נפרד. אבל פטור בלא כלום אי אפשר.

כפי שתיארתי במאמר הקודם, חוק הרפורמה מכיל יותר סעיפים העוסקים בדיני מס הכנסה מאשר בבריאות. בודדים בלבד טרחו לקרוא את כל 2,300 העמודים עליהם משתרע החוק, ורק יחידי סגולה הבינו את מה שהם קראו. מהמעט שיוצא החוצה, אחרי ככלות הכל האחראים לביצוע החוק חייבים לקרוא את הסעיפים הנוגעים להם, מסתבר שבלהט החקיקה הוזנחו נושאים מהותיים ונותרו לאקונות (אני ממש מאוהב במילה הזאת מאז שאליקים רובינשטיין, בתפקידו כיועץ המשפטי, השתמש בה כנימוק לסגירת תיק העמותות של אהוד ברק). לאקונה חשובה במקרה הנוכחי מתייחסת לגביית הקנס/מס המוטל על מי שמסרב לרכוש ביטוח בריאות. אין בחוק כל התייחסות לאכיפת גביית ההיטל הזה. לא עיקול של חשבונות בנק, לא עיקול של משכורת, לא עיקול של נכסים, לא מאסר – כלום. אפילו לא ריבית פיגורים במקרה של תשלום באיחור. ייתכן שזה יתוקן בעתיד (איך – אם לרפובליקנים יהיה רוב בקונגרס, אף אחד לא יודע). כפי שהחוק כתוב היום הנשק היחיד שיש בידי שלטונות המס הוא עיכוב של החזרי המס המגיעים לסרבן הקנס. סרבן ביטוח שלא מגיעים לו החזרי מס, או אם הסכומים בהם מדובר קטנים, יכול לצפצף ולא לשלם את הקנס/מס בלי שיאונה לו כל רע. הדברים מתייחסים לבודדים. אינני יודע מה המצב לגבי מעביד המסרב לבטח את עובדיו.

אסיים בקוריוז שמעטים יודעים עליו. חוקה (לא רק בארה”ב) נועדה להגן על האזרח מפני שרירות ליבם של השליטים. מטבע הדברים השליטים אינם כל כך מאושרים מהמצב הזה. חוקה מקשה על השליטים לשלוט ובהרבה מיקרים הם רואים אותה כמטרד. במשטר דמוקרטי תקין דברים שהחוקה אוסרת אינם נעשים. אבל זה רק בתיאוריה. במציאות לא חסרים מקרים בהם עוקפים את הסייגים הקיימים בחוקה כאשר היא מהווה מכשול לביצוע צעד כזה או אחר. כמו שנאמר כאשר הרצון ישנו, מוצאים את הדרך (Where There’s a Will, There’s a Way). כזה היה המקרה של הילארי קלינטון. כשאובאמה נכנס לבית הלבן הוא החליט למנות אותה למזכירת המדינה. למה דווקא אותה? תשאלו אותו, אבל לא זה נושא הדיון. מסתבר שזה היה אסור ע”פ החוקה. האיסור לא נבע מהיותה אשת נשיא לשעבר, או מפני שהיא אישה או סנאטורית. החוקה אוסרת על מינויו של חבר קונגרס (הסנאט או בית הנבחרים) למשרה ממשלתית שהשכר שלה הועלה בתקופת כהונתו בקונגרס. שכרה של קונדוליסה רייס, מזכירת המדינה בתקופת בוש הועלה זמן קצר לפני סיום הקדנציה שלו, והילארי הייתה סנאטורית באותו זמן. אובאמה לא רצה להתחיל את כהונתו בעימות עם בית המשפט העליון (קרוב לוודאי שבמקרה הזה השופטים הליבראליים לא היו תומכים בו). מצד שני הוא לא רצה לוותר על שרותיה של הילארי. למה? תשאלו אותו. אז מה עושים? איך אוכלים את העוגה ומשאירים אותה שלמה? מצאו פתרון. באישון לילה, כשאין הרבה עיתונאים בסביבה וכאשר מרבית חברי הקונגרס כבר חצי ישנים, מקיימים בצנעה הצבעה על הצעת חוק להורדת השכר של מזכיר המדינה לרמה שלפני ההעלאה האחרונה, ומיד אח”כ עוברים לנושא הבא שהוא – ניחשתם נכון, אישור מינויה של הילארי לתפקיד מזכירת המדינה. למחרת בבוקר, יום חדש. הנושא הראשון על סדר היום הוא – שוב ניחשתם נכון, הצעת חוק להעלאת שכרו של מזכיר המדינה לרמה שהייתה בתקופת בוש. כשר, אבל קצת מסריח. אני לא בטוח שזאת הייתה כוונתם של מנסחי החוקה.

ככה הדברים התנהלו בעבר ואין ספק שככה הם ימשיכו להתנהל בעתיד.

______________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

(תנו “לייק” לעדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש)

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק אותו לאיראנים –

איך נפטרנו מאשר גרוניס

לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי הדין

(תנו “לייק” לביטולו של הגוף הכי בולשוויקי בישראל)