אנחת הרווחה של חברי הקונגרס הדמוקרטיים בעקבות תוצאות הבחירות לסנאט במדינת מסצ’וסטס הדהדה בכל רחבי ארה”ב. במחי קלפי הם נפטרו מהצורך להצביע עבור הצעת חוק המנוגדת לרוחו של רוב ציבור בוחריהם, הצעת חוק שהתמיכה בה עלולה היתה לעלות להם במושבם בקונגרס. בוחרי מדינת מסצ’וסטס הוציאו עבורם את הערמונים מן האש. אובדן הרוב המיוחס שהיה לדמוקרטים בסנאט מאפשר לרפובליקנים למנוע הצבעה על החוק הזה, וללא אישור הסנאט לא ניתן להעביר את החוק, לפחות לא בלי להכניס בו שינויים שיענו על דרישות של הרפובליקנים. לחברי בית הנבחרים הדמוקרטים שנאלצו להצביע עבור החוק בעל כורחם בעקבות מערכת לחצים חסרת תקדים שהופעלה עליהם ע”י היו”ר ננסי פלוסי (החוק אושר בבית הנבחרים על חודו של קול) באה עדנה. עכשיו הם לא יצטרכו להסביר בנובמבר במחוזות הבחירה שלהם מדוע הם פוחדים מננסי פלוסי יותר מאשר מבוחריהם.

תוצאות הבחירות לסנאט במדינת מסצ’וסטס הן סטירת לחי לאובאמה, סטירת לחי מצלצלת. אם היה צורך בהוכחה עד כמה מדיניותו של אובאמה, ובמיוחד ה”רפורמה” במערכת הבריאות אותה הוא מנסה לכפות על הציבור האמריקאי, אינן מקובלות על הרוב, בחירתו של רפובליקני לסנאט במדינה שאף אחד מנציגיה בקונגרס איננו רפובליקני ושכבר למעלה מ 50 שנה לא שלחה נציג רפובליקני לסנאט, מדינה שבה מספר הבוחרים הרשום כדמוקרטים הוא למעלה מפי שלוש ממספרם של הרשומים כרפובליקנים, ספקה את ההוכחה הזאת.

אובאמה זכה לפני שנה בבחירות במסצ’וסטס בפער של יותר מ 20 אחוז. בין 50 המדינות המרכיבות את ארה”ב אין מדינה שאפשר להגדיר אותה כיותר “דמוקרטית” מאשר מסצ’וסטס. בנוסף לגיוס כל ה”תותחים” של המפלגה, אובאמה הניח את היוקרה האישית שלו על המאזניים והתערב במסע הבחירות לטובת המועמדת הדמוקרטית בשלב שבו כבר היה ברור שהיא עומדת לנחול תבוסה. חברות הביטוח ויצרני התרופות התגייסו לאיסוף תרומות למימון מסע הבחירות של המועמדת הדמוקרטית. ואף על פי כן, ולמרות הכל, הבלתי צפוי קרה – הדמוקרטים אכלו אותה.

הפגיעה האישית באובאמה, והנזק המוראלי שנגרם למפלגה הדמוקרטית הם לאין שיעור. התבוסה שהם נחלו בבחירות האלו היא הרבה יותר צורבת ממה שזה נראה במבט שטחי. כדי לתת לקורא הישראלי מושג על מימדי הפגיעה בדמוקרטים, תארו לכם מצב בו בבחירות בארץ “ישראל ביתנו” – מפלגתו של ליברמן – זוכה ברוב הקולות בקיבוץ מרחביה. לפני פחות משנה כל הפרשנים, המומחים והמייבינים ספדו למפלגה הרפובליקנית וניבאו לה דורות של מפלגת מיעוט. כנראה שלא רק אני מפספס בתחזיות הבחירות שלי. הדמוקרטים יכולים להאשים רק את עצמם כי, כפי שמקובל לאמר כאן, הם ירו לעצמם ברגל. בשנת 2004 הם שינו את החוק במדינת מסצ’וסטס לפיו המושל ממנה סנאטור במקום סנאטור שנבצר ממנו להמשיך לכהן (זה היה כשקרי התמודד על הנשיאות, והם התכוננו לאפשרות שהוא יזכה) וקבעו שיש לקיים בחירות. עד לפני פחות מחודשיים, אף אחד לא העלה בדעתו שהם עלולים להפסיד בהתמודדות על המושב הבטוח של קנדי. זה מה שנקרא סוף מעשה בחוסר מחשבה תחילה – אין “בטוח” בחיים, ועל אחת כמה וכמה לא בפוליטיקה. אלמלא השינוי בחוק שנעשה לצורך רגעי, ובדיעבד התגלה כמיותר, הצרה הזאת לא היתה מתרגשת עליהם.

תוצאה ישירה של המפלה האלקטורית היא שיותר לא ניתן יהיה למכור את הלוקש אודות “מיעוט קולני” של גזענים/קיצונים ימניים/פאשיסטים המוסתים ע”י הרפובליקנים (במדינת מסצ’וסטס המנגנון המפלגתי של הרפובליקנים למעשה בכלל לא קיים). ייתכן שיעבור קצת זמן עד שהמסר ייקלט בבית הלבן ובקרב ההנהגה של המפלגה הדמוקרטית, אבל חברי המפלגה בקונגרס קוראים כבר את הכתובת על הקיר. ההתנגדות למדיניותו של אובאמה היא אמיתית, ו”מסיבות התה” משקפות את עמדותיהם של חוגים רחבים בקרב ציבור המצביעים. הבחירות של נובמבר אינן כל כך רחוקות, וחברי הקונגרס שצריכים לעמוד לדין הבוחר בעוד עשרה חודשים לא שוכחים את זה.

אבל לא הכל אבוד, יש דרכים למזער את הנזק, לפחות בטווח הקצר אם לא לאורך זמן. הדמוקרטים יכולים עדיין להעביר את ה”רפורמה” במערכת הבריאות למרות התבוסה האלקטורית. בפני הדמוקרטים עומדות שתי דרכים באמצעותן הם יכולים לעקוף את רצון הבוחר. בשתי הדרכים מדובר ב”תרגיל מסריח”, אבל זה יהיה חוקי.

הדרך הראשונה היא למנוע הצבעה על החוק בסנאט. תהליך החקיקה בארה”ב מחייב שכל חוק צריך להיות מאושר בנוסח זהה בשני בתי הקונגרס. מאחר ובחקיקה הראשונית יש כמעט תמיד הבדלים בין הנוסחים המתקבלים בשני הבתים, בעקבות האישור הראשוני מוקמת “וועדת גישור” שתפקידה לסלק את כל הפערים, ולהגיע לנוסח משותף אותו יש לאשר בהצבעות חוזרות בשני הבתים. הפערים בין הנוסחים של ה”רפורמה” במערכת הבריאות שאושרו בסנאט ובבית הנבחרים הם מהותיים, ומלאכת הגישור היא לא טריוויאלית גם כשהמחלוקות הן בין הדמוקרטים לבין עצמם. בנושא ה”רפורמה” במערכת הבריאות הדיונים מתנהלים בחדרי חדרים בלי שלאיש יהיה מושג על מה שהולך שם, אבל ממעט ההדלפות משתמע שהם כנראה מתקשים למצוא מכנה משותף. בזכות הרוב המכריע שיש לדמוקרטים בבית הנבחרים, ובזכות הרוב המיוחס שהיה להם בסנאט הדמוקרטים יכלו להרשות לעצמם להוציא את הרפובליקנים מהתמונה. תוצאות הבחירות במדינת מסצ’וסטס טרפו לדמוקרטים את הקלפים, ועכשיו זה “משחק חדש”. סכומי העתק שהושקעו בשיחוד סנאטורים דמוקרטיים “מתנדנדים”, תשלומי האתנן לחברות הביטוח ולייצרני התרופות על מנת לקנות את תמיכתן ב”רפורמה”, מיליארדי הדולרים ששולמו לאיגודים המקצועיים כדי להסיר את התנגדותם לתוכנית, כל אלה הם כרגע השקעות שעשויות לרדת לטמיון. את זה ננסי פלוסי איננה יכולה להרשות. ההתבטאות האחרונה שלה בנושא היתה ש”החוק יעבור ויהי מה”. מה שכנראה עומד לקרות הוא שננסי פלוסי תדרוש מחברי בית הנבחרים הדמוקרטים לאשר את נוסח החוק שהתקבל בסנאט כלשונו. במקרה כזה הצבעה בבית הנבתרים תספיק ולא יהיה צורך בהצבעה חוזרת בסנאט. זה לא פשוט כמו שזה נשמע כי כמה מהסעיפים בנוסח החוק שאושר בסנאט הם בבחינת ייהרג ובל יעבור בעיני האגף הרדיקאלי של הדמוקרטים בבית הנבחרים. ננסי פלוסי תזדקק לכל יכולת ה”שיכנוע” שלה כדי להעביר את זה. אפשר לסמוך עליה שהיא כבר תמצא את הדרך, וקרוב לוודאי שהיא גם תצליח בסופו של דבר. שאלה פתוחה היא אם היא תוכל לעמוד בלוח הזמנים שאובאמה קבע – להביא את החוק לחתימה לפני מועד הנאום לאומה בחודש הבא. הסיכויים שזה יקרה אינם נראים וורודים במיוחד.

הדרך השניה העומדת בפני הדמוקרטים היא פשוט למנוע מהסנאטור החדש להגיע לסנאט. זה תרגיל יותר מסריח מהקודם, אבל גם הוא בהחלט בר ביצוע. תוצאות הבחירות חייבות להיות מאושרות ע”י רשם הבחירות של מדינת מסצ’וסטס (שהוא כמובן דמוקרט) ועד שהוא מאשר אותן, בחירתו של הסנאטור אינה תקפה. לא נראה לי שאם הצורך יתעורר הדמוקרטים יתקשו למצוא סיבות טכניות לעכוב את האישור עד לאחרי מועד ההצבעה על החוק בסנאט.

כך או כך, עם אישור ה”רפורמה” ובלעדיה, מעבר לטווח המיידי הדמוקרטים יצטרכו להתמודד עם המציאות הפוליטית החדשה. השאלה לפיכך היא כפי שהצגתי אותה בכותרת המאמר – מה הלאה? תתכנה שתי אפשרויות.

האפשרות האחת היא שאובאמה ימשיך במדיניות בה נקט במהלך השנה הראשונה לכהונתו, מדיניות שגובלת בארוגנטיות וזלזול בכל מי או מה שעומד בדרכו. זה אומר המשך “דחיפת” האג’נדה שלו תוך התעלמות מההתנגדות בציבור, אי שיתוף פעולה עם המפלגה היריבה וקביעת סדרי עדיפויות שאינם מתחשבים במציאות. אם לשפוט ממה שהלך בשנה הזאת, תפארתו לא תהיה על הדרך הזאת. אם ננסי פלוסי לא תצליח ל”כופף” את ידיהם של מספר מספיק מבין חברי בית הנבחרים ולא “תספק את הסחורה” של ה”רפורמה” במערכת הבריאות, אובאמה יגיע למועד הנאום לאומה עם אפס הישגים. הדבר היחיד שהוא הצליח להעביר עד היום היה “חבילת התמריץ” שמלבד בזבוז של כמה מאות מיליארדים דולרים, אף אחד לא יודע על מה הם הוצאו. לכלכלה האמריקאית זה לא תרם כלום, והאבטלה – שהיא אולי המדד הכי רלוונטי למצב הכלכלי – ממשיכה להיות בתחום הדו ספרתי (זה אחרי שהמספרים עברו מסג’ בידי הספינרים של הבית הלבן). למעשה ה”הישג” הממשי היחיד עליו הוא יוכל להצביע יהיה עצירת הבניה בהתנחלויות ביהודה ושומרון …

במאמר קודם, “הטרור בפרספקטיבה של שנת 2009” (1 בינואר, 2010), הבאתי את הדוגמא של הנשיא טרומן שעל שולחנו היה מוצב שלט עליו נאמר “הכדור נעצר כאן” (The buck stops here) – מטאפורה מעולם הכדורגל האמריקאי. אובאמה רואה מול עיניו כנראה את משחק הרוגבי ממנו נגזר הכדורגל האמריקאי. ההבדל בין רוגבי לבין הכדורגל האמריקאי הוא שברוגבי לשחקנים מותר למסור את הכדור לאחור בלבד. זה מה שאובאמה מנסה לעשות כל הזמן – הוא “מוסר את הכדור” (מטיל את האחריות) אל קודמו בתפקיד. זה היה במקום אולי בשניים שלושת החודשים הראשונים לכהונתו. היום, למעט עדת חסידים שוטים, אין לסחורה הזאת הרבה קונים. במאמר מוסגר אני חייב לציין שדווקא בין חסידי אובאמה בישראל ישנם כאלה המחזיקים בגישה הזאת עד היום (אחד מהם, המוכר לי, מתגורר משדה בוקר ומשם הוא רואה ויודע את מה שכל 435 חברי בית הנבחרים ו 100 הסנאטורים בוושינגטון אינם רואים . . .) מה הם יגידו בעוד שלוש שנים? גם אז הסיסמה תהיה “בוש אשם”?

האפשרות השניה היא שהדמוקרטים ואובאמה ילמדו ממה שקרה בתקופת קלינטון. קלינטון זכה בפער גדול בבחירות לנשיאות בשנת 1992. הוא ניסה לדחוף בכוח אג’נדה שאולי לא היתה קיצונית כמו זאת של אובאמה, אבל היא לא היתה לרוחו של הציבור. קלינטון גם הסתפק ביעדים קצת יותר צנועים ולא ניסה לעשות בבת אחת את הכל. בכל זאת, זה הספיק להביא לתבוסה מוחצת של הדמוקרטים בבחירות של 1994, בהן הם איבדו את הרוב בבית הנבחרים ובסנאט. לקח לדמוקרטים 12 שנים להתאושש מהמפלה הזאת. קלינטון קרא את הכתובת על הקיר, “שינה כיוון”, ירד מהעץ וזכה בקלות בתקופת כהונה שניה בבחירות של 1996. לאור התקדים הזה, המפלה הנוכחית במדינת מסצ’וסטס היא ברכה לאובאמה, כי היא נותנת לו שנה נוספת לעשות את השינויים הנדרשים. הוא לא צריך לחכות לתוצאות הבחירות של 2010. כישלון חוק ה”רפורמה” של מערכת הבריאות גם הוא נותן “פסק זמן”. העדרה של ה”חבילה” הזאת יקל על הרבה חברי קונגרס דמוקרטים ממחוזות “מתנדנדים” להגן על מושביהם בחודש נובמבר הקרוב.

מצד שני בכלל לא מובן מאליו שהאפשרות הזאת היא ברת ביצוע. מצבה של ארה”ב היום שונה לחלוטין מזה שהיה בשנת 1994. לקלינטון לא היו הבעיות בפניהן עומד אובאמה. הכלכלה תפקדה ללא חריקות, האבטלה היתה נמוכה, מעמדה הבינלאומי של ארה”ב היה בכי טוב, ומה שהכי חשוב – הטרור היה רק בחיתוליו. נסיון הפיגוע במגדלי התאומים ב 1993 נראה יותר כמעשה של חבורת שלומיאלים מאשר כאיום שיש להתייחס אליו ברצינות. אבל יותר מכל מה שמעמיד בספק את יישימותה של האפשרות הזאת היא העובדה שאובאמה זה לא קלינטון. קלינטון היה “חיה פוליטית” במלוא מובן המילה. היו לא אינסטינקטים בריאים לגבי מה הוא יכול ומה הוא לא יכול לעשות. אחרי השנתיים הראשונות הוא מצא את הדרך לעבוד בשיתוף פעולה עם קונגרס עוין. אובאמה, לעומת זאת, מתקשה להסתדר עם קונגרס שאמור להיות ידידותי. כמו כל פוליטיקאי שמגיע לבית הלבן, גם קלינטון לא סבל מחוסר אגו, אבל בתחום הזה יש לו הרבה מה ללמוד מאובאמה. מה שנותר לראות זה אם האגו של אובאמה יאפשר לו לרדת מהעץ (במקרה שלו מדובר בעץ הרבה יותר גבוה מאשר זה שקלינטון ניסה לטפס עליו), ולחזור על ההישג של קלינטון.

לאובאמה יש אג’נדה. זה בהחלט טבעי ולגיטימי. זה גם טבעי ולגיטימי שהוא מנסה ליישם את האג’נדה שלו. אובאמה לא הסתיר שבכוונתו להביא ל”שינוי”, וקצת מאוחר לבוא היום ולהתלונן שהשינוי הזה הוא לא בדיוק השינוי שאלה שבחרו בו התכוונו אליו. על זה נאמר Be careful what you ask for, because you may get it (תזהר בבקשותיך כי הן עלולות להתגשם).

הבעיה המרכזית של אובאמה, לעניות דעתי, היא שגם היום, אחרי שנה בבית הלבן, הוא עדיין לא הפנים את העובדה שלמרות העוצמה השילטונית שיש לנשיא, הוא איננו הפוסק האחרון בכל מה שקשור לאג’נדה ולסדרי העדיפות של הנושאים בהם עליו לטפל. לגורמים חיצוניים, עליהם אין לו שליטה, יש גם כן מה לאמר. המציאות הזאת באה לידי ביטוי טוב בטיפול הכושל בנושא הטרור. אין דבר שאובאמה היה רוצה יותר מאשר לטאטא את הנושא הזה אל מתחת לשטיח ולהפנות את מלוא תשומת לבו לנושאים שנראים חשובים באמת בעיניו. אבל, בהשאלה מהגששים – זה מה שהוא רוצה, אבל זה לא מה שיוצא.

הנשיא בוש, קודמו של אובאמה בבית הלבן, גם כן היה מעדיף לעסוק בנושאים אחרים מאשר בטרור. כשזה נחת עליו הוא הגיב מיד והעלה את הנושא לראש סדר העדיפויות. אצל אובאמה התגובות הן מה שמכונה “הצתה מאוחרת”, ועד עכשיו הוא לא מצא לנכון לשנות את סדרי העדיפויות שלו. ההבדל בין השניים הוא שאצל בוש זה בא בהפתעה, בלי שאף אחד ציפה שמה שהוא כזה עומד לקרות. אצל אובאמה, לעומת זאת, חסר אלמנט ההפתעה. הוא ידע בדיוק מה מחכה לו עוד לפני שהוא נבחר. למרות זאת הוא לא נקט בצעדי הכנה מיוחדים, החליט להשאיר את הנושא על “המושב האחורי”, ונמנע מיוזמה מדינית הולמת.
___________
ארצות הברית, היום: הטרור בפרספקטיבה של שנת 2009