20.9.2008

מערכת הבחירות בארה”ב נכנסת בימים אלה לשלבה האחרון והמכריע. ככל שמתקרב מועד הבחירות, תעמולת הבחירות עולה לטונים גבוהים. המרוץ לנשיאות הוא עכשיו למרוץ לתחתית שבו כל המכה יותר נמוך – מתחת לחגורה – הרי זה משובח. השמצות אישיות והטחת אשמות חסרות שחר תופסות יותר ויותר מקום מרכזי בתעמולת הבחירות.

לפני שאמשיך אקדים ואומר שלא אעסוק כאן בתחזיות על תוצאות הבחירות. הדבר היחיד שאומר בנושא החיזוי הוא שאני עדיין עומד מאחורי קביעתי במאמרי הקודם על הנושא (פורסם במקור: אימגו, 11 ביוני, 2008), לפיה אובמה יובס. השינוי היחיד בקביעתי זו היא שלדעתי התוצאות לא תהיינה על חודו של קול, שאובמה יובס בגדול, ושאולי זה יהיה אפילו Land Slide. אין לשינוי הזה שום קשר לבחירתה של מושלת אלסקה ע”י מקקיין לכהן כסגניתו, אם כי קרוב לוודאי שהצעד הזה יקל עליו את המלאכה.

מערכת הבחירות הנוכחית שונה מקודמותיה בעובדה שבין המתחרים אין “מועמד חוזר”  (Incumbent) – נשיא המתמודד על תקופת כהונה שניה או סגן נשיא המתמודד על המשרה כשהנשיא סיים שתי תקופות כהונה. בדרך כלל מועמד חוזר נמצא בעמדת פתיחה טובה לעומת מתחריו, אלא אם כן היתה פאשלה רצינית בתקופת כהונתו. התופעה הזאת באה לידי ביטוי בבחירות לשני בתי הקונגרס, בהן שיעור התחלופה הוא נמוך ביותר. דבר שני המייחד את מערכת הבחירות הנוכחית הוא משך הזמן. המרוץ הפעם התחיל מוקדם מאוד. תוצאה מיידית היתה בזבוז הכספים שהוא חסר כל תקדים. סה”כ ההוצאות של שני המועמדים עולה על התקציב השנתי של מדינות רבות בעולם – מאות מיליוני דולרים ועוד היד נטויה. תוצאה נוספת היא שהמועמדים מראים סימני תשישות. זה ניכר במיוחד אצל אובאמה שנאלץ להילחם על הזכות לייצג את המפלגה הדמוקרטית כמעט עד הרגע האחרון (אצל הרפובליקנים ההכרעה נפלה בשלב מוקדם, מה שחסך למקקיין הרבה טרחה ועוגמת נפש). המאבק הפנימי המתמשך על המועמדות בתוך המפלגה הדמוקרטית הותיר שם משקעים של מרירות ששום הצגה לא מצליחה לכסות עליהם.

לשם השוואה, הנשיא בוש האב הפסיד בגדול לקלינטון ב 1992 רק בשל המצב הכלכלי. מעמדו של בוש האב בדעת הקהל האמריקאית היה טוב לאין שיעור מזה של בנו היום. שתי המלחמות בתקופת כהונתו (מלחמת המפרץ והפלישה לפנמה) עברו בלי מספר גדול של נפגעים וללא חריקות. שתי המלחמות לא רק שלא הותירו משקעי מרירות, אלא שהן גם נהנו מתמיכה גורפת בדעת הקהל. כנשיא מכהן המתמודד על תקופת כהונה שניה, בוש האב נהנה מהיתרון ההתחלתי על היריב שיש לכל מועמד חוזר. הסיסמא “It’s the economy stupid” הספיקה לקלינטון למחוק את היתרון שהיה לבוש ולנצח בבחירות. השפל הכלכלי בסוף תקופת כהונתו של בוש האב למעשה הסתיים לקראת מועד הבחירות, אבל זה היה מאוחר מכדי לעזור לו, ובוש האב הצטרף לנשיאים הבודדים – פורד וקרטר – שכשלו בניסיונם להיבחר לתקופת כהונה שניה במהלך המחצית השניה של המאה ה 20. עד עכשיו בסיבוב הנוכחי זה לא קורה. סקרי דעת הקהל המתפרסמים כאן מדי יום, ולעתים קרובות מספר פעמים באותו יום, מצביעים על כך שפחות מ 50 יום לפני מועד ההצבעה, הדמוקרטים אינם מצליחים לפתוח פער. נכון לעכשיו, גם אין שום סימן שזה עומד להשתנות.

במצב רגיל אדם שופט את מצב הכלכלה בהתאם למצבו האישי – אם טוב לו או רע לו. כשרע לו הוא מחפש שעיר לעזאזל לתלות בו את הקולר לכל הצרות שלו. בדרך כלל השלטון או הנשיא הם הכתובת. זה בכלל לא משנה אם הנשיא או מדיניותו הם באמת הגורם לקשיים הכלכליים, הציבור נוטה לראות בהם את האחראים למצב וזה מה שקובע. הפעם נכנס גורם חדש לתמונה, גורם שלא היה קיים בסיבוב הקודם. העליה המסחררת במחירי הנפט בשוק העולמי מספקת לאדם המחפש במי לתלות את האשמה למצוקתו הכלכלית כתובת, והכתובת הזאת איננה בהכרח הבית הלבן. אם זה כשלעצמו לא היה מספיק, התנגדותם העיקשת, התנגדות החסרה כל בסיס רציונלי, של הדמוקרטים להסרת המורטוריום על קידוחי נפט בים וביבשה ועל הקמת כורים גרעיניים, מביאה לכך שחוגים רחבים בציבור רואים את הדמוקרטים כשותפים לאחריות, אם לא כנושאים במלואה. שוב, זה בכלל לא משנה אם מחירי הנפט הם באמת הגורם לשפל הכלכלי, וגם לא משנה העובדה שקידוחי נפט והקמת כורים גרעיניים יניבו פרות במקרה הטוב רק בעוד חמש עד עשר שנים. מה שקובע זו התחושה או התדמית (Perception).

המשבר הפיננסי של הימים האחרונים עובד לטובת הדמוקרטים והם מנסים לסחוט אותו עד הטיפה האחרונה במושגים של יתרון תעמולתי. יש להם בעיה קטנה מאחר ושורשיו של המשבר נעוצים בחקיקה מתקופת קלינטון (1999), חקיקה שהביאה לטשטוש הגבולות בין סוגי הבנקים השונים וצמצמה את מידת הפיקוח של הרשויות על המתרחש בשווקי ההון. החוק בו מדובר נקשר אומנם לשמו של אחד מתומכיו של מקקיין, אבל היתה לו תמיכה מסיבית דמוקרטית לאורך כל הדרך (גם הנרי רייד, מנהיג הסיעה הדמוקרטית בסנאט, וגם ג’ו ביידן, המועמד הנוכחי לסגנות הנשיא, הצביעו עבורו, בעוד שמקקיין ניסה להכניס כמה הסתייגויות שנדחו. גם ניסיונות יותר מאוחרים של מקקיין בכיוון הזה עלו בתוהו. אובאמה עצמו, אחרי שנבחר לסנאט, “שמר על מרחק” מהנושא). אובאמה מסתפק במעט רטוריקה לא משכנעת. הוא נמצא בעמדה מאוד לא נוחה בגלל שכמה מהבנקים המעורבים תרמו הרבה למערכת הבחירות שלו, וכמה מהמנהלים האחראים למפולת נכללים בצוות המנהל את מערכת הבחירות שלו.

הדמוקרטים, תוך התעלמות מוחלטת, במודע או שלא במודע, מהשוני בין התקופות, מנהלים את מערכת הבחירות ע”פ שיגרת העבר. הם מפזרים הבטחות מפליגות לכל עבר, בלי להסביר איך בדיוק הם מתכוונים לממש אותן ומהיכן יבוא המימון הנדרש. הם מבטיחים ביטוח בריאות לכל במחיר שכל אחד יוכל לעמוד בו, תעסוקה מלאה לכל, חינוך לכל, חיסול התלות ביבוא הנפט ע”י פיתוח מקורות אנרגיה חליפית “נקיה”, בקיצור – גן עדן עלי אדמות. במקביל הם גם מבטיחים “להקטין את עול המסים על 95 אחוזים מהאוכלוסייה”. לשאלה איך בדיוק עושים את זה כשהגרעון בתקציב הוא כבר עכשיו בסדר גודל של מאות מיליארדים של דולרים אין כל התייחסות. הציבור האמריקאי אולי איננו מתוחכם כמו הישראלי או האירופאי, אבל הוא גם לא כל כך טיפש כמו שמקובל לחשוב. האמרה “לא מקבלים ארוחת צהריים בחינם” (There’s no such thing as a free lunch) חקוקה עמוק בתודעה של כל אמריקאי, וכל החיים הכלכליים מתנהלים לפיה. כל אחד מבין של”ארוחת הצהריים” אליה הוא מוזמן ע”י הדמוקרטים יש מחיר, ושאת המחיר הזה מי שהוא יצטרך לשלם. ע”פ ניסיון העבר לאף אחד אין ספק שבצורה כזאת או אחרת הצ’ק יוגש לפירעון למשלם המסים לו הובטחה “הקטנת נטל המס”. למעט הבסיס הקשה של המצביעים הדמוקרטיים, אף אחד לא משלה את עצמו שהפתרונות המוצעים בתחומי הכלכלה ע”י הדמוקרטים הם יותר מאשר בולשיט בחירות סטנדרטי. שלא תהיה טעות – המצב איננו שונה בהרבה בכל מה שקשור ל”תוכנית הכלכלית” המוצעת ע”י הרפובליקנים. גם שם מדובר בבולשיט תעמולתי ותו לא. ההבדל היחיד בין הלוקשים ששתי המפלגות מוכרות לציבור הוא באריזה. העובדה שהם משדרים מסר שנשמע פוזיטיבי מעמידה נותנת לרפובליקנים יתרון מסוים. הדמוקרטים נמצאים כל הזמן בעמדת התגוננות. זה מתייחס לנושא האנרגיה, זה מתייחס לנושא של העלאת המסים, ויש לזה השלכות לכל הנושאים האחרים. המסר המרכזי של הדמוקרטים – “מקקיין הוא המשך של בוש”, לא נקלט כל כך טוב. בשל התנגדותם העיקשת לנקיטת יוזמות בנושא האנרגיה הם דווקא אלה שמצטיירים כ”המשך הקיים” (More of the same). הם אלה “המונעים שינוי של ממש”, בעוד שהרפובליקנים מצטיירים כאלה שחותרים לשינוי. זה אולי לא נכון. זה וודאי מאוד לא מדוייק. אבל זה מה שנקלט בתודעה, וזה מה שקובע.

בעולם המחשבים ידוע הכלל ” אתה תקבל את מה שאתה רואה” WYSIWYG (What you see is what you get), הביטוי בו מוכרי תוכנה משתמשים על מנת לשכנע קונים פוטנציאליים באיכות המוצר שלהם. באנלוגיה, אפשר לאמר שאצל פוליטיקאים במסע הבחירות שלהם הכלל הוא ” אתה תקבל את מה שאתה לא רואה“. זאת המציאות אצל כל מועמד מכל מפלגה ובכל מקום בעולם. כל מי שמאמין שהצבעה עבור מועמד כזה או אחר היא “הצבעה לגופו של עניין” (A vote on the issues) איננו יודע באיזה עולם הוא חי או, לחילופין, הוא אינטלקטואל ליבראלי. הבוחר הממוצע הוא מספיק אינטליגנטי כדי להבין עובדת יסוד זאת.

..

אובאמה הוא מועמד מרשים. יש לו הופעה נאה ויש לו כושר ביטוי מעולה. הוא נראה כאילו הוא “נולד לתפקיד” והוא מתנהג בהתאם. זה למעשה מה שמקנה אמינות כה גבוהה למועמדותו לנשיאות למרות שהוא התייצב למרוץ עם résumé שהוא אולי הדל ביותר בהיסטוריה של מערכות הבחירות בארה”ב. לביקורת המוטחת כלפי אובאמה שהוא אמץ לעצמו אופן התנהגות של סלבריטי יש מידה לא מעטה של הצדקה. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שאופן ההתנהגות הזה תרם רבות לבניית התדמית הנשיאותית שלו. מאידך יש הרבה אמת בקביעתה של ג’ראלדין פרארו, המועמדת לסגנות הנשיא מטעם המפלגה הדמוקרטית ב 1984, שלמועמד לבן עם הנתונים של אובאמה, לא היה שום סיכוי. אין ספק שרבים בקרב ציבור הבוחרים של המפלגה הדמוקרטית חושבים כמו ג’ראלדין פרארו, אם כי מעטים יודו בכך בפומבי. שאלת מפתח היא לפיכך איזה אחוז בין המצביעים הדמוקרטיים יקבל את התיזה שהבחירות לנשיאות הן זירה הולמת להפעלת אפליה מתקנת. לדעתי אחוז משמעותי בין המצביעים המזוהים כתומכי המפלגה הדמוקרטית לא יקבל את זה, ולכן התמיכה לה אובאמה יזכה מהבסיס הדמוקרטי עליו הוא נשען לא תהיה מלאה. זה לא משתקף בסקרי דעת הקהל, אבל זה יבוא לידי ביטוי ביום הבחירות. בכל מקרה כדאי לזכור שגם אם כל הבסיס הדמוקרטי יצביע כמקשה אחת עבור אובאמה, זה עדיין לא יספיק לו על מנת לנצח בבחירות. בלי תמיכה משמעותית של מצביעים רפובליקניים כל מועמד דמוקרטי יכול לשכוח מהבית הלבן.

בחירת ג’ו ביידן, פוליטיקאי בינוני המזוהה עם הממסד הוושינגטוני, לסגנות היתה שגיאה במימדים קולוסאליים. בסיכומן של 30 שנות חברות בסנאט, למעט נאומים שבודדים זוכרים מה נאמר בהם, ביידן לא יכול לזקוף לזכותו שום הישג של ממש. התדמית שלו היא זו של מנפח שכל (Bloviator) טיפוסי ההולך בתלם. יש עוד 99 כמותו. לא בדיוק תדמית העולה בקנה אחד עם המסר של ה”שינוי” אותו הדמוקרטים מנסים למכור. הגרוע מכל היא עובדת היותו של ביידן סנאטור. הציבור האמריקאי איננו רואה בחברי הקונגרס, סנאטורים וחברי בית הנבחרים כאחד, את המאגר האנושי בו נתן למצוא מועמדים הולמים לנשיאות. בכל המאה שעברה רק סנאטור אחד – ג’והן קנדי, נבחר לנשיאות. הפעם, מאחר והמועמדים של שתי המפלגות הם סנאטורים, שוב ייבחר סנאטור, אבל זו למעשה רק ברירת מחדל. הצבת סנאטור כמועמד לסגנות מגבירה את ה”גיבנת הסנאטורית” של אובאמה. ג’והן מקקיין הוא גם כן סנאטור, אבל בזכות התדמית שלו כ”פורק עול” (Maverick) והעובדה שלא פעם בעבר הוא לא הסס ללכת נגד הקו של המפלגה גם כשזה העמיד בסכנה את הקריירה האישית שלו, נוטים ל”סלוח” לו. הניגוד עם התדמית של אובאמה כאחד שתמיד הולך בתלם ומחזיק את השיא במספר הצבעות “נמנע” (Present), עובד לטובתו של מקקיין.

כמו במערכת הבחירות של ג’והן קרי ב 2004, חוסר עקביות ושינויי עמדות תכופים ממשיכים להיות עקב אכילס של הדמוקרטים. בכל נושא בו אובאמה התבטא “מהמותן” ללא טקסט כתוב (Script), הוא נאלץ לחזור בו, להסביר ש”לא הבינו אותו” או ש”כוונתו הייתה”, או ש”הדברים הוצאו מהקשרם” וכו’. אפילו המסר המרכזי שלו, ה”שינוי”, עבר רוויזיה. אחרי כמעט 19 חודשים שבהם הפלקאטים שליוו את הופעותיו של ברק נשאו את הסיסמא We Can Believe In Change הם שונו בן לילה ל We Need Change. לכאורה אין הבדל בין שני הביטויים, אבל הנוסח הראשון משדר אופטימיות, בעוד שמהנוסח השני עולה נימה של ייאוש.

אסיים להפעם כי יצא לי יותר ארוך ממה שהתכוונתי. יהיה מאמר המשך בו ארחיב את הדיבור על הצד השני.