מי מציע עכשיו מהפכה חוקתית? – נאום-תשובה לעיתונאי אראל סג”ל
|
אז בוא נשווה
מי מציע עכשיו מהפכה חוקתית? – נאום-תשובה לעיתונאי אראל סג”ל
עיתונאי, בן להורים עורכי-דין שלא הרימו קולם נגד תרבות השפיטה הקלוקלת, מזגזג כל חייו ימין-שמאל-ימין, מציע להחליף מערכת משפט מסואבת הנוטה שמאלה במערכת משפט מסואבת הנוטה ימינה *** האם הוא בעד האקטיביזם השיפוטי, או נגדו?
שמחה ניר, עו”ד
נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka
בן 78 שנים אנוכי היום (15.6.2017), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!
רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!
השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה
“יש ג’ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם”
אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי
“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”
זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?
בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
על השתיקה בעניין תרבות השפיטה הקלוקלת
תחת הכותרת המלך עירום: הסגידה העיוורת וההרסנית לביהמ”ש העליון נמשכת – נאום-תשובה לחה”כ יעל גרמן תקפתי לא רק את חברת הכנסת המסויימת, אלא את כל השמאל הפוליטי, אשר, בשאתו לשווא את שם הדמוקרטיה, מגן על בית המשפט העליון – רק משום שהסחורה שהוא מוציא מתחת ידיו היא לטעמו הפוליטי.
דברים דומים אמרתי גם במאמר משה כחלון מקשקש על עצמאות מערכת המשפט.
הפעם, לשם ה”איזון”, אני אתקוף (ולא בפעם הראשונה) גם את הימין הפוליטי, אשר גם הוא, בשאתו לשווא את שם הדמוקרטיה, תוקף את בית המשפט העליון – רק משום שהסחורה שהוא מוציא מתחת ידיו אינה לטעמו הפוליטי.
נושא-הדגל של הקונטר-רבולוציה הפעם הוא העיתונאי אראל סג”ל, המייצג, לעניין המאמר הזה, את הימין העיוור כנגד השמאל העיוור.
כיוון שסגל אינו נבחר-ציבור המציג את עצמו, נזקקתי לחסדי המרשתת כדי לתהות על קנקנו.
כך ויקיפדיה:
סג”ל נולד בירושלים, בנם של עורכי הדין נחמה וזלמן סג”ל, משפחה דתית-לאומית … למד בבתי הספר התיכוניים הדתיים … בגיל 14 הוריו התגרשו, וכחלק ממרד נעורים הפך סג”ל לפעיל שמאלויצא בשאלה[1]. אחרי רצח יצחק רבין ומה שסגל ראה כעוינות ציבורית נגד “הכיפות הסרוגות“, שינה סג”ל את עמדותיו הפוליטיות וחזר להיות ימני, תהליך שהושלם מאוחר יותר יחד עם חזרתו בתשובה, בעקבות תוכנית ההתנתקות ואירועי עמונה.
מה הוא מוכר לנו עכשיו?
תחת הכותרת מאפס לאושוויץ בשנייה: הסיירת שמפרקת את רצון העם, וכותרת המשנה נסו לבקר את קודש הקודשים של האליטות ותקבלו על הראש השוואות לגרמניה של שנות ה-30. אבל מה לעשות שבג”ץ חושב שהוא רשות-על מושלמת שיודעת יותר טוב מהעם מה נכון? באמת שחבל לבזבז כסף על בחירות. הממשלה הימנית מסורסת מפחד ובג”ץ הבהיר השנה: אתם תנאמו, אנחנו נחליט, מראה לנו סג”ל שהוא לא נשם אוויר ואווירה משפטיים בבית הוריו עורכי-הדין – וחבל.
אומר סג”ל:
מזה למעלה מעשרים שנה שבית המשפט העליון משמש בפועל כבייבי סיטר של ממשלת ישראל ובה בעת גם בית דין לחוקה דה פקטו.
אכן, בשנת 1992 נפל דבר בעולם המשפט בישראל: נחקקו שני חוקי-יסוד (חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד: חופש העיסוק) אשר מכוחם ראו בתי המשפט את עצמם מוסמכים לבקר את חוקי הכנסת, נקודת-מפנה אשר קיבלה את השם המהפכה המשפטית.
הממשלה הכי ימנית חוללה את המהפכה שאתה מלין עליה
את המהפכה המשפטית לא חוללו מאיר שמגר ואהרן ברק ה”סמולנים”, אלא ממשלת יצחק שמיר, הממשלה הכי ימנית שהייתה בישראל, והיא הייתה זו אשר העבירה בכנסת את שני חוקי-היסוד הנ”ל, אשר כללו את מה שהוגדר “פיסקות ההגבלה“.
מאיר שמגר, אהרן ברק ואחרים נתנו לפיסקות האלה את הפרשנות שהם מצאו לנכון. זה תפקידם, סמכותם וחובתם, ואם הפרשנות שלהם אינה מוצאת חן בעיני הכנסת, זו צריכה להתערב ולתקן את החוק – לבטל את פיסקות ההגבלה, או לקצץ בכנפיהן.
שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1995, עברה המהפכה המשפטית להילוך שני, עם פסק-דין בנק המזרחי, בו פרש ביהמ”ש העליון את פיסקות ההגבלה כחקיקה של הכנסת, המגבילה את כוחה-היא להשתולל בחקיקותיה.
כשזה התחיל, הימין שתק – ועכשיו הוא מתבכיין
ומה עשו כל אלה אשר קופצים היום על רגליהם האחוריות ואומרים שביהמ”ש העליון “נטל לעצמו סמכויות לא-לו”, וכו’, וכו’ (כמו אראל סג”ל, במאמר בו עסקינן)? הם שתקו, ושתקו, ושתקו.
הם שתקו עד שהפרשנות לפיסקות ההגבלה דרכה להם על היבלות הפוליטיות.
פס”ד בנק המזרחי ניתן ביום 9.11.1995. כשבעה חודשים לאחר מכן, ביום 18.6.1996, חזר הימין לשלטון, ולמעט כשנה וחצי של ממשלת אהוד ברק, הימין שולט בממשלה ובכנסת במשך כתשע עשרה שנים “נטו” – עד עצם היום הזה.
הימין ששלט בכנסת יכול היה לחוקק חוק אשר מבטל את פיסקות ההגבלה, או ממתן אותן, אבל הוא שתק, ושתק, ושתק – ונתן למהפכה המשפטית להכות שורש, והיום הוא מתבכיין.
וממשיך סג”ל:
בניגוד לבית המשפט העליון האמריקאי שבסמכותו לפסול חוקים המנוגדים לחוקה אולם שופטיו מתמנים בידי הרשות המבצעת ועוברים שימוע בבית הנבחרים ולכן משקפים ברמה כזו או אחרת את יחסי הכוחות הערכיים והפוליטיים בארצות הברית …
השוואה בין שתי שיטות משפט גרועות
אוקיי, סג”ל … אם אתה רוצה להשוות זו-לזו שתי שיטות גרועות, אז בוא נשווה:
בארה”ב שופטי ביהמ”ש העליון נבחרים לכל החיים (לא עד גיל 70, אלא עד שהם מתים או מתפטרים) ואם למפלגתו של הנשיא יש בסנאט רוב, שלא לדבר על רוב דחוק, השופטים שייבחרו רחוקים מלשקף “ברמה כזו או אחרת את יחסי הכוחות הערכיים והפוליטיים בארצות הברית”.
טול, למשל, את שופט ביהמ”ש העליון האמריקאי, ניל גורסץ’, אשר נבחר ע”י הנשיא דונאלד טראמפ, ובחירתו אושרה ע”י הסנאט ברוב רגיל. האם הנשיא והסנאט משקפים את “יחסי הכוחות הערכיים והפוליטיים בארצות הברית”?
למרות שהוא קיבל כשלושה מיליון קולות פחות מיריבתו הילארי קלינטון, דונאלד טראמפ זכה בנשיאות בזכות שיטת-בחירות ארכאית שאי אפשר לשנותה (בגלל הרוב המיוחס הדרוש לתיקון החוקה), ובאשר לסנאט המצב אבסורדי עוד יותר, משום שלכל אחת מהמדינות בארה”ב יש שני מנדטים בסנאט. כך, למשל, לקליפורניה (39.25 מיליון תושבים) יש אותו הכוח כמו לוורמונט (625 אלף תושבים).
אבל זה לא הכל, משום שהנשיא בוחר לביהמ”ש העליון שופטים צעירים, אשר ינציחו את מורשתו לשנים רבות. כך, למשל, גורסץ’ הנ”ל התחיל את כהונתו בביהמ”ש העליון בגיל 49, והוא יכול לשבת שם 30 – 40 שנה, גם אם בבחירות הקרובות (2018) המפלגה הרפובליקנית תאבד לעשרות שנים את הרוב שלה בסנאט, ואם טראמפ יחזיק מעמד מלוא שתי הקדנציות, ויהיה לו רוב בסנאט, הוא ימנה שלושה שופטים שמרנים נוספים במקום שלשת השופטים הליברליים שעשויים להיגרע מהמצבה מחמת גילם – בכייה/צהלה לדורות, אבל לא שיקוף של “יחסי הכוחות הערכיים והפוליטיים בארצות הברית” בעוד 30 – 40 שנה, ויותר.
אצלנו, להערכתי, שופט יושב בביהמ”ש העליון 10 – 15 שנים בממוצע, כך ששופט הנבחר ע”י מימסד בעל נטייה פוליטית מסויימת, ו”יחסי הכוחות הערכיים והפוליטיים” בארצנו משתנים – המימסד החדש לא יצטרך לסבול אותם לאורך ימים.
אבל לא זו בלבד, אלא שזה פועל לשני הכיוונים, והשופטים שאיילת שקד מכניסה לנו היום יישארו על כסאם גם אם השמאל יחזור/יעלה לשלטון.
אראל סג”ל, רוצה לשנות את שיטת הבחירה של השופטים? – אני אתך, אבל אתה לא מציע.
ואתה ממשיך, ומציג את ההבדל בין ארה”ב לבין ישראל:
בישראל המדד המוסרי-ערכי של בית המשפט היה ונותר מדד אהרון ברק וכוחו העצום בוועדה למינוי שופטים, כוח שעובר בירושה רוחנית מיסטית.
אז לא, פעמיים לא. שלוש פעמים לא. ארבע פעמים לא.
ראשית –עולם המשפט הוא עולם שמרני מטבעו, בכל העולם, כי יותר קל ללכת בתלם החרוש, מאשר לחרוש תלמים חדשים.
שנית –אם שופטים שמאלנים קיבלו ופיתחו “צעצוע” הקרוי “פיקוח שיפוטי על חוקי הכנסת” – אף שופט ימני שיקבל לידיו את הצעצוע הזה לא יוותר עליו.
שלישית –כיוון שהרכב הוועדה לבחירת שופטים מתחלף בהדרגה, מתקיים בה הפסוק “דור לדור יביע אומר”, ויש בכך מעין “ירושה”, אבל גם זה יפעל בכיוון ההפוך עם חילופי השלטון.
ורביעית –כוחו של אהרן ברק אכן עובר בירושה, אבל מאיפה לקחת את הקשקוש שזו ירושה “רוחנית מיסטית”?
ועם יד על הלב, האם, לו היית אזרח ארה”ב, האם באמת היית רוצה להנציח את המדד ה”מוסרי-ערכי” של דונאלד טראמפ – השקרן שאין לו אלוהים זולת הכסף, הגזען שקורא לאזרחי אלבמה לבחור בגזען אחר, מטריד מיני של קטינות, כדי לשמור על כוחו בסנאט?
ואם עדיין לא ברור לך למי אני מתכוון – זהו רוי מור (Roy Moore), אשר, בעקבות סיסמת-הבחירות של טראמפ Make America Great Again, נשאל מתי אמריקה הייתה “great“, והוא ענה:
“I think it was great at the time when families were united — even though we had slavery. They cared for one another. People were strong in the families. Our families were strong. Our country had a direction.”
האם את ה”כיוון” הזה, את “המדד המוסרי-ערכי” הזה, שטראמפ הוא נביאו – האם את אלה היית רוצה להנציח?!
והנה, הפואנטה השחוקה והמרוטה לעייפה:
האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו מסרס את עיקרון הפרדת הרשויות משום שהרשות השופטת הפכה לרשות על, מושלמת וחסרת טעויות מעל המחוקקת והמבצעת.
ועל כך כתבתי לפני שמונה שנים בדיוק את המאמר לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה”סמולנות”! קרא אותו, אראל – הוא יפה כביום היוולדו!
איך מממשים את רצון העם?
עכשיו אתה, אראל, מתחיל עם הדמגוגיה הרב-מפרקית:
וזה מתחיל להיות מפחיד. המשטר הדמוקרטי במדינת ישראל הולך ומאבד את הלגיטימציה שלו למשול. צריך לומר, גם אם אפשר ומותר ואפילו צריך להסתייג מחלק מהחוקים שבוטלו, בממד המהותי של הדמוקרטיה נדמה שאין כיום בישראל משמעות לכנסת, להכרעת הרוב. בג”ץ דוהר במורד ולא מאפשר ל”דמוס”, לעם, להכריע. הנה ספירת מלאי מהשנה האחרונה, שנה שהוכיחה שכבוד הנשיאה מרים נאור משאירה אבק לאורקל ברק. חוק הגיוס? בג”ץ פוסל. תקציב דו שנתי – בג”ץ אוסר. חוק מיסוי דירה שלישית נפסל. חוק המסתננים – סורס אחרי שכבר נפסל בעבר. שר הפנים מבטל תושבות של ארבעה חברי פרלמנט פלסטיני מטעם החמאס? בג”ץ – בום טראח – קובע שזה לא היה בסמכותו שר הפנים.
סליחה?!…
העם הכריע, בחוקקו, באמצעות הרשות המחוקקת, את “פיסקות ההגבלה”, ומכאן ואילך – בכל שיטת משפט שבעולם – השופטים הם היחידים המוסמכים לפרש את החוק, ואם הפרשנות שלהם לא מוצאת חן בעיני “העם” (קרי: הכנסת) – העם צריך לשנות את זה – אבל בדרך של חקיקה.
“ספירת המלאי” שלך היא שטות, משום שהעיקרון הוא הקובע, ולא הכמות (וחוץ מזה, אצל הפולנים זה קורה 60 פעמים בשנה, מיינד יו), ואם אתה חושב שכל פסקי הדין האלה שגויים, כתוב לנו סדרת מאמרים על כך – מאמר-ביקורת נפרד על כל אחד מהם.
הלאה:
בג”ץ לא סופר את הכנסת, הממשלה או הציבור שבחר בהם, פקידות משפטית שהפכה עצמה לבריגדה אפלטונית, השופטים הפילוסופים שיודעים מה טוב לעם שלא יודע מה טוב בשבילו. אז למה בחירות? למה לבזבז כסף על אשליית ההצבעה בקלפי. בעוד איילת שקד נואמת והממשלה הימנית מסורסת מפחד, בג”ץ הבהיר השנה: אתם תדברו, אתם תנאמו, אנחנו נחליט.
אז אני “יגיד” לך, אראל: יש בחירות, בין השאר, על מנת לבטל את פיסקות ההגבלה – אם העם יחליט על כך, אבל בינתיים – כמה נורא, כמה עצוב! – העם לא רוצה בכך.
ואם הממשלה הימנית, הממשלה שלך,”מסורסת מפחד” – מדוע שלא תשתלח בה, במקום באהרן ברק, שאותו לעולם כבר לא תוכל להחליף?
יתירה מזאת, אני הצעתי לשרת המשפטים שלך, איילת הכושלת, פתרון חקיקתי, הצעת חוק עליה יברכו גם הימין וגם השמאל, גם השופטים וגם הפוליטיקאים– ואפילו משה כחלון, אשר מקשקש על “עצמאות מערכת המשפט” אבל מחזיק את כל המערכת בביצים אשר ספק אם יש לה.
הלאה:
וכבר אני שומע את אזעקות “הפשיזם בא”, כי אם יש מוסד מקודש, פרה קדושה ומקודשת החסין מביקורת, זה בית המשפט העליון. נדמה לפעמים שבני האור אימצו את מסקנות ועידת הוותיקן הראשונה ובראשן את הדוגמה (dogma) בדבר האל-טעות של האפיפיור. על פי הדוגמה האפיפיור איננו טועה כאשר הוא מורה מכיסאו (ex cathedra) בענייני אמונה ומוסר, באופן המחייב את כלל הכנסייה.
אתה יודע מדוע זה כך?
זה כך משום שאתה, כעיתונאי, לא מטפל בתרבות השפיטה, אלא רק בסחורה הפוליטית שהשופטים מספקים לך. אם הם היו מספקים לך את הסחורה הפוליטית הרצוייה לך, אתה היית מגן על הפרה הקדושה הזאת ומחסן אותה מפני ביקורת, ואילו ה”סמול” היה תוקף את האקטיביזם שאתה מגנה היום.
וזה משום שגם הוריך, כעורכי-דין, לא טיפלו בתרבות השפיטה.
הלאה:
לפני שנה, בעקבות נאומה של שרת המשפטים שקד בכנס הפרקליטים, נאום שכלל ביקורת על פסיקת בג”ץ, התבטא אהרון ברק: “הלב דואב. אוי, לאן שהגענו”, והשופט בדימוס יצחק זמיר קבע: “מי שבא בטענות לבית המשפט אינו יודע מהי חשיבות בית המשפט העליון בחברה דמוקרטית”.
טוב, כבר הבעתי אין-ספור פעמים את דעתי על “מקהלת הבדימוסים” המתבכיינת, על “דאגתם” לדמוקרטיה, ועל השחתת-המידות בשירות הציבורי, שהם אחראים לה, ובגלל דעתי זאת אני שילמתי בשתי הוצאות לצמיתות ממקצוע עריכת-הדין + 27 שנות השעייה (הכל במצטבר) – הרבה יותר מאשר מה שמשלמים לסג”ל לפי השורה, אבל הביקורת של איילת שקד – כמו שלך – אינה על תרבות השפיטה הקלוקלת, אלא על השורה התחתונה הפוליטית, ומי שהולכת לישון עם פוליטיקה, קמה בבוקר עם פוליטיקאים – חלקם חזקים וחכמים ממנה.
קח “דגימות-אקראי” ממה שכתבתי על אהרן ברק, על יצחק זמיר, על דורית ביניש, על אליקים רובינשטיין הנבל ואחרים, כדי שתבין שאתה תוקף את השופטים במקומות הלא-נכונים.
אתה מוסיף:
השנה, בעקבות נאומה בכנס, התקדמה השרה בעיתון “הארץ” לאגף הנאצים בפוטנציה ובפועל. מאפס לאושוויץ בנאום.
אתה יודע מה? הארץ הוא “סמולני”, ולכן דעתו אינה נחשבת (בדיוק כמו דעתך, שאתה מוטה-פוליטית כמוהו – רק לכיוון השני), אבל אני לא זקוק להארץ כדי להגיע למסקנה כי איילת שקד היא בניטו מוסוליני, מהדורת-כיס. יחד עם זאת, כאשר אתה מבקר מאמר, אתה חייב לתת לו את אותו הכבוד שאני חולק למאמר שלך, כלומר: לצטט את חלקיו הרלוואנטיים, בהקשרם המלא, ולהסביר לקוראיך מדוע יש לקבל את המסקנות שלך על המאמר.
אבל ה”ביקורת” שלך אינה אלא נאום-רחוב דמגוגי, המלא סיסמאות קצרות ושדופות, אשר אין בהן אלא כדי לשכנע את המשוכנעים-ממילא.
אראל סג”ל אומר תהילים, ולא יודע על מה
אתה מוסיף ומחזק את עצמך:
זוכרני שלפני כמה שנים, כשעלתה הצעה לשימוע של המועמדים לבית המשפט העליון, טען ח”כ איתן כבל: “הבריונים מתעללים בגופה המרוטשת של הדמוקרטיה”. אני זוכר שנטלתי תהילים וקראתי פרקים לשלומה.
ועכשיו תגיד לי, דמגוג קטן, האם באמירת התהילים שלך הבעת הכרה בכך שהנה מוטלת לפנינו גופתה המרוטשת של הדמוקרטיה הישראלית, וכל אשר נשאר לנו לומר תהילים לעילוי-נשמתה, או לגלוג על איתן כבל, לאמור הדמוקרטיה הישראלית חיה ותוססת, נושמת ובועטת?
לדעתי הענייה אתה עצמך לא יודע למה התכוונת (וגם אני לא, מיינד יו).
והרשה לי, אראל, לשאול אותך בסוד, שאף אחד לא ישמע: מדוע אתה לא נותן לנו מאמר מסודר בשאלה מדוע יש לקיים שימוע למועמדים לביהמ”ש העליון? לא רק שאני אתמוך בך, אלא אוסיף ואומר כי יש לקיים שימועים כאלה לכל המועמדים לכל בתי המשפט, ושהשימוע הזה חייב להיות פומבי. עכשיו רק תגיש שאני “סמולני”.
אלא מאי? הבעייה שלך היא שאתה מבליע את הנקודה החשובה, הנכונה והצודקת, בתוך מאמר אשר כלל אינו שייך לעניין, וזה אינו מוסיף דבר לאף אחד משניהם.
והלאה:
לא מפתיע שתומכי בג”ץ במתכונתו הנוכחית לא מוכנים לעסוק במהות אלא תוקפים את המבקרים במונחים אפוקליפטיים מתחום “גרמניה-שנות-השלושים”. זו שיטת ויכוח שמאלנית מוכרת עוד מימי מרקס: ה- Termini (מונחים) העושה שימוש במונחים פולמוסיים מיוחדים. אם, למשל, תטען שמר פלוני טועה במשהו לפי דעתך, אז מר פלוני ישיב ש”תקפת אותו באופן שמסכן את הדמוקרטיה”. אם אתה סבור שלמרבה הצער אין לך ייצוג הולם בבית המשפט, יריבך יכתוב שאתה “מתבכיין ולא מבין את מהות הדמוקרטיה כשמירה על זכויות המיעוט”.
סלח לי מאוד, אבל זה לא אופייני רק לשמאלנים, אלא גם בימין: השמאל טוען לפאשיזם של הימין, הימין טוען לבולשביזם של השמאל, ואין כל חדש תחת השמש.
אתה אומר כי “לא מפתיע שתומכי בג”ץ במתכונתו הנוכחית לא מוכנים לעסוק במהות …”, וזו בדיוק הפואנטה: התמיכה בשופטים, כמו הביקורת עליהם, צריכה לעסוק רק בתרבות השפיטה, ולא ב”מהות”. גם אתה, כשאתה מבקר את האקטיביזם השיפוטי, למשל, אתה לא עוסק במהות, אלא בשופטים, ובצדק, מבחינתך.
השיטה שאתה מדבר בה, אגב, קיימת בכל מקום, אני עצמי נושא על בשרי את צלקות השיטה הזאת, אבל כיוון שאין לכך שום קשר לפוליטיקה, אתה שותק.
מעבר לכך, כאשר אתה טוען דברים כאלה – לפחות תן דוגמה.
הלאה:
אומרים “משתולל” במקום “מוחה”, “מעליל” במקום “מציין”, מצייצים “מטיל רפש” במקום “מבקר”, וכן הלאה. ואפילו אם אתה אדם שקט ובלתי מזיק ביותר, כמו טלה, בעזרת ביטויים כאלה יציגו אותך כטיפוס עצבני, גחמני, חסר אחריות ואפילו קצת משוגע. אגב, זה מסביר מדוע היריב המכובד שלך מתנפל עליך בלהט כזה: הוא פשוט מתגונן מפני ההתקפות המסוכנות שלך על הדמוקרטיה, הגידופים שלך והנאצות.
מה שאתה אומר כאן זה בהחלט מסוגת “באיזה סגנון אדוני מדבר“: כאשר ליריביך אין תשובה כלשהי לטענותיך, הם תוקפים את ה”סגנון” שלך. גם הנושא הזה מצריך מאמר נפרד (לי יש עשרות כאלה), אבל גם אותו אתה מבליע.
אלא מאי? כאשר השופטים שאתה כל כך “אוהב” מסלקים ממקצועם – באותם התירוצים ממש – עורכי-דין המבקרים את תרבות השפיטה שלהם, אתה שותק כדג.
והלאה:
בקיצור, הפשיזם כאן, ואם לא הפשיזם, המקרתיזם, ואם לא המקרתיזם, אז איזה איזם אחר. כיוון שבמחוזותינו קל לתת בשבטים סימנים, מערך הכוחות ברור וגלוי לעין. מחד, הליברלים, הנאורים, השפויים ושוחרי זכויות הפרט ומאידך הפרימיטיביים, הלאומנים, הגזענים שאינם יודעים מהות דמוקרטית מהי. ולצורך הדוגמה הבאה נכליל ונקבע שיש לשער שאותו מחנה נאור ושפוי ראה באובמה נשיא ראוי ואהוד.
הנה, אתה עצמך נוהג באותה השיטה ממש: משפיך “פשיזם”, “מקרתיזם” או “איזה איזם אחר”, ואחר כך מבליע לתוכו הערה “מובנת מאליה” על אובמה, עם “רמז” על כך שאותו “מחנה נאור ושפוי” כלל אינו נאור ואינו שפוי.
תן לנו, בבקשה מאמר על ברק אובמה, תן לנו מאמר על אותו “מחנה”, תן לנו כל מה שאתה רוצה (בימת האתר של קימקא עומדת לרשותך תמיד), אבל לא בלילה כזאת של שורות תחתונות, אשר אין בה לשכנע אלא את המשוכנעים-ממילא.
בהמשך אתה אומר:
כאמור, מזה למעלה מעשרים שנה משמש בית המשפט העליון בפועל כבית דין לחוקה. זו למעשה המהפכה החוקתית של אהרון ברק. האיש המבריק עקף את הכנסת ואת הממשלה ונטל לבית המשפט סמכויות על, הנטועות בפרשנות הסובייקטיבית של שופטי בית המשפט העליון.
אז תסלח לי מאוד: אם אתה רוצה לדבר על “נטילת סמכויות” ושאר מונחים טכניים-משפטיים – קודם לך תלמד משפטים, ואחר כך תכתוב לנו מאמר מקצועי מסודר, חף ממוטות פוליטית, אשר יעסוק רק בשאלה הזאת.
ואתה מסכם:
חלק הארי של האליטות הישראליות צדדו במהפכה החוקתית משום שראו בה איזון לעריצות הרוב והשלטת תפיסה נאורה. אולם ישראל האחרת חשה משהו שונה. אזרחי ישראל שבחרו ממשלת ימין חשים ממודרים ומנוכרים …
הנה, אתה חושף את מה שמציק לך: במקום לשנות את החוקים, כאשר הבחירות משנות את תמונת-המצב הפוליטית, אתה רוצה שהשופטים יכופפו את החוק הקיים, כדי שיתאים ל”ישראל האחרת”. עם כל הכבוד, אותה “ישראל האחרת” עדיין לא צברה מספיק כוח פוליטי כדי לשנות את החוקים שמפריעים לך.
ואם אתה רוצה לתרום לכך, רד אל העם, ואל תסתפק בכתיבה על במות בהן משלמים לך, והן פונות אל המשוכנעים-ממילא.
על פרשנות משפטית מוטה-פוליטית
הכלי הבסיסי לפירושו של חוק (או של מונחים משפטיים) הוא לשון החוק. כאשר לשון החוק מאפשרת פירושים שונים, ישנם כלים מכלים שונים כדי להתמודד עם הבעייה הזאת, וכאשר כל הכלים הקיימים לא נותנים את התשובה – השופט יכריע על פי ערכיו-הוא: את זה אי אפשר לשנות, אלא ע”י שינוי החוק, או ע”י בחירה של שופטים אחרים.
יחד עם זאת, קיימים מושגים אשר לא ניתנים לפירוש “ערכי”, ואם מושג כמו “פעולה צבאית לא מלחמתית” מתפרש אחרת ע”י שופט “ימני” ושופט “שמאלי” – יש משהו דפוק בכל השיטה.
ועכשיו קרא את המאמר תגובה להרצאתו של עו”ד אביעד ויסולי על “חוקיות השימוש בצה”ל למטרות שאינן הגנה על המדינה“, ואולי תבין מדוע אני כל כך מתעב פרשנות משפטית מוטה-פוליטית.
אראל סג”ל, עם יד על הלב: האם אתה בעד האקטיביזם השיפוטי, או נגדו?
קרא, בבקשה, את אלה:
- לא אסלח לך, אמילי עמרוסי;
- עוד על פסה”ד בעניין תביעתו של דיראני נגד המדינה: בן-דרור ימיני, ממך, כמשפטן, אני מצפה ליותר מאמילי עמרוסי;
- על האקטיביזם השיפוטי ועל טוהר הנשק – נאום-תשובה לד”ר דרור אידר (ב): על המאמר “חציית גבול בין הרשויות”;
- על האקטיביזם השיפוטי ועל טוהר הנשק – נאום-תשובה לד”ר דרור אידר (ד): מה זה אקטיביזם שיפוטי?
ראה במיוחד את השאלה שהצגתי לד”ר אידר בנאום-התשובה (ב), וחזרתי עליה גם בנאום-התשובה (ד) – ואני עדיין ממתין לתשובה:
… טול, לדוגמה, את פינוי גוש קטיף ע”י ראש הממשלה, אריאל שרון: לא ה”סמול” פנה לבג”ץ, אלא דווקא הימין, שדרש לבטל את חוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס”ה-2005, וראו זה פלא: עשרה מתוך הרכב של 11 שופטים, בראשות האקטיביסט הידוע, אהרן ברק, סירבו לגלות “אקטיביזם שיפוטי” ודחו את הדרישה לבטל את החוק (סמולנים, איך לא), ואילו השמרן הידוע, יקיר הימין אדמונד לוי, גילה את האקטיביזם המיוחל, ופסק שהחוק הוא “לא חוקתי” (בג”ץ חוף עזה).
ועכשיו תגיד לי, אראל סג”ל, עם יד על הלב: לאור דעת הרוב ודעת המיעוט בבג”ץ הזה, האם אתה בעד האקטיביזם השיפוטי, או נגדו?
______________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא
דוקודרמה:זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס