על בחירתו המושחתת של השופט יוסף אלרון לבית המשפט העליון: ברוך קרא, איפה אתה חי?!
|
הברית החדשה
שמחה ניר, עו”ד *** כפפה לרגליו של עיתונאי מוערך, לוחם שחיתות מוכר, שהפעם פיספס, ובגדול
רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!
השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה
“יש ג’ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם”
אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי
“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”
זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!
“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?
בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
נא להכיר את העיתונאי ברוך קרא (עפ”י ויקיפדיה):
משנת 1999 עבד בתפקידים שונים ב”הארץ”, בהם כתב לענייני משטרה, ירושלים, כתב מגזין, וכן עורך בדסק החדשות.
משנת 2002 שימש ככתב לענייני משפט בעיתון “הארץ”. בשנת 2004 החל לשמש כתב ופרשן לענייני משפט בחדשות 10.
קרא הוא בעל תואר שני בלימודי משפטים באוניברסיטת בר-אילן, בעל תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, ובוגר בית הספר “כותרת” לעיתונות ותקשורת, שם הוא גם מלמד בימים אלה.
ובהמשך, לעניין פועלו העיתונאי, נאמר, בין השאר (שם):
קרא התבלט בסיקור פרשות ציבוריות, ביניהן פרשת הנשיא משה קצב, פרשת חיים רמון, פרשות אהוד אולמרט השונות. בשנת 2003 חשף את פרשת “סיריל קרן” שבמרכזה מיליוני דולרים שהועברו לחשבונות הבנק של משפחת שרון בעת כהונתו של אריאל שרון כראש ממשלה. …
… ערב הבחירות לכנסת השבע עשרה בשנת 2006, … פרסם מסמך משטרתי שבו קובעת המשטרה כי יש בידה ראיות חד משמעיות לכך שמרטין שלאף הוא שעומד מאחורי שלושה מיליון דולר שהועברו לחשבון הבנק של משפחת שרון. …
קרא גם חשף את פרשת רשות המסים ערב לפני גל המעצרים הגדול, את החלטות היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, בעניין חקירות אולמרט, ועוד. …
וכן הלאה, וכן הלאה – רק דברים טובים, ולא זכור לי אפילו מקרה אחד בו נאמרה על ברוך קראאפילו מילה רעה אחת.
וגולת (אפילו גולות) הכותרת:
באוקטובר 2013 זכה באות אומ”ץ על חשיפת פרשות שחיתות ועל פרשנויותיו המשפטיות. ברוך קרא הוא חתן פרס סוקולוב לשנת 2013 “על פעילות רבת שנים בעריכת תחקירים אמיצים ומחוללי שינוי בנושא שלטון החוק”.
לזכותו של קרא אומר מילה טובה שאני לא יכול לומר על כתבי המשפט האחרים: הוא גם בעל השכלה משפטית (שלא כמו איתמר לוין, לוקט הפירורים, אוכל המזון הלעוס, או, למשל, יהודה יפרח), ואחרי מאסה אדירה כזאת של סופרלטיבים (אשר, כידוע, לא עולים כסף) קשה שלא לומר עליו רק טובות.
אז הרשו לי, בבקשה, להשבית קצת – רק קצת – את השמחה: בשביל פרפקציוניסט מגאלומן כמוני זה לא מספיק!
על בחירתם של ארבעת השופטים החדשים לביהמ”ש העליון
תחת הכותרת פרשנות: סמליות במקום מצוינות – המינויים החדשים לבית המשפט העליון אומר קרא:
דבר אחד מטריד אותי – אף לא אחד מחברי הוועדה לבחירת שופטים חושב שארבעת השופטים שנבחרו הם הטובים ביותר שקיימים היום במערכת השיפוט.
והוא מפרט:
השופטים שנבחרו (לפחות רובם המכריע) הם שופטים טובים, יעילים, משכילים, אבל לא בשל כך הם נבחרו לבית המשפט העליון. הם נבחרו כי בבחירתם נרשם הישג למי שקידם אותם. כך, למשל, אף אחד לא יודע לתת הסבר מעמיק ואינטלגנטי מדוע לשכת עורכי הדין נלחמה בשיניים לבחירתו של נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, יוסף אלרון, לבית המשפט העליון.
לכאורה, אם כבר, הוא היה צריך להיות מועמד השופטים, ומועמד הלשכה היה צריך להיות עו”ד. בפועל, השופטים חשבו שאלרון לא ראוי. אז למה הלשכה נלחמה עליו? כי אלרון הפך לסמל של התרסה כנגד בית המשפט העליון. דווקא משום שהעליונים סימנו אותו כאחד שאינו משלנו, עורכי דין בראשותו של ראש הלשכה, אפי נווה, דחפו אותו קדימה. תוסיפו לכך את הדלת הפתוחה שלו לעורכי הדין, לנגישות שלו אליהם, תוסיפו את ברית האחים בין נווה לחבר הוועדה השר משה כחלון (שבמשך שנים מכיר את אלרון מחיפה), תוסיפו לכך את המוצא המזרחי, והנה לכם סמל. לא משפטן דגול, אלא פשוט סמל.
אז יש לי הפתעות בשבילך, ברוך.
אני הקטן יודע לתת הסבר שאולי אינו “מעמיק” דיו (כי אין לי כלי התחקירנות שיש לך), אבל הוא מספיק “אינטליגנטי”, מדוע לשכת עורכי הדין נלחמה בשיניים לבחירתו של נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, יוסף אלרון, לבית המשפט העליון.
לשכת עורכי הדין, בראשותו של אפרים נוה (אפי נוה, בשביל מנועי החיפוש) הכריזה מלחמת-חורמה כנגד “הצפת המקצוע”, ובמסגרת המלחמה הזאת היא גייסה את אלרון כחייל בשירותה – יו”ר ועדת בחינות הקבלה ללשכה: ועדה “בראשות שופט” – מה מבטיח יותר “אמינות”?
ואכן, אלרון סיפק ללשכה את הסחורה, והרקיע תהומות את אחוז הנכשלים בבחינות האלה.
עד כאן העובדות שאינן מצריכות שום “תחקיר”, כי הן פורסמו ברבים, ואיני מחדש דבר.
כעת, באופן טבעי, מתבקשת השאלה הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם-נוֹעָדוּ (עמוס ג’, ג’).
אתה אומר-מקשה:
לכאורה, אם כבר, הוא היה צריך להיות מועמד השופטים, ומועמד הלשכה היה צריך להיות עו”ד. בפועל, השופטים חשבו שאלרון לא ראוי. אז למה הלשכה נלחמה עליו? כי אלרון הפך לסמל של התרסה כנגד בית המשפט העליון.
לטעמי זאת רק השערה שלך, הרותמת את עגלתך לפני הסוסים, גם מהבחינה הכרונולוגית.
התנגדותם של השופטים באה רק לאחר שהתברר כי הלשכה הפרה את בריתה עם השופטים, וכרתה עם שרת המשפטים, איילת שקד, ברית של שמרי-לנו-ונשמור-לך: את תתני לנו את אלרון, ואנחנו נתמוך במועמדים שלך.
ברשימת 28 המועמדים שעמדו לבחירה בסבב בו אנחנו מדברים, היו מספיק מועמדים שאינם אהובים על מרים נאור ושאר השופטים, אבל הם לא קפצו על רגליהם האחוריות אלא כאשר התברר שאחד מהם – יוסף אלרון – נעשה מועמד ריאלי.
אמור מעתה: הלשכה נלחמה עליו לא משום שהוא “הפך לסמל של התרסה כנגד בית המשפט העליון”, אלא להיפך: הוא הפך לסמל של התרסה כנגד בית המשפט העליון משום שהלשכה נלחמה עליו, תוך הפרה של הברית הנצחית שלה עם בית המשפט העליון.
הברית הישנה, הברית החדשה
לפני כעשור-ומחצה קיימה הלשכה את משוב השופטים – סקר דעת-קהל בין עורכי הדין, על הערכתם את השופטים. שופטי ישראל – כמה מפתיע! – לא אהבו את הדבר, והכריזו חרם על הלשכה ועל מוסדותיה ואירועיה, ועסקני הלשכה – כמה מפתיע! – קיפלו זנב.
בשנת 2011, כאשר דורון ברזילי התמודד על ראשות הלשכה, הוא הבטיח להחזיר על כנו את משוב השופטים, ואילו אפרים נוה, אשר בעבר תמך גם הוא במשוב, חיפש עילת-התנגחות עם ברזילי, ועל כן שינה את עורו, והודיע על התנגדותו למשוב, בכל מיני הסברים מפוקפקים. התוצאה הייתה שברזילי אכן נבחר, הוא הצליח לקיים את המשוב פעם אחת, הביצוע היה כושל ולא-מקצועי, ובשנת 2015, כאשר אפרים תפס את כסאו, הוא הכריז רשמית על ביטול המשוב, ומרים נאור ניפחה את החזה מרוב גאווה: אתם רואים, בהידברות אפשר להשיג הכל!…“הידברות” בין נחש ארסי המתחפש לעבד נרצע, עם “אדונו” התמים, בו ינעץ הנחש את שיניו כאשר הדבר יתיישב עם האינטרסים המושחתים שלו.
ברוך, אתהאומר כי:
דווקא משום שהעליונים סימנו אותו כאחד שאינו משלנו, עורכי דין בראשותו של ראש הלשכה, אפי נווה, דחפו אותו קדימה.
וזה, כאמור, לא נכון: ללשכת עורכי הדין אין, ומעולם לא היה, כל אינטרס להתריס – לא כנגד השופטים בכלל, ובוודאי לא כנגד ביהמ”ש העליוןושופטיו, מקור פרנסתם של עסקני הלשכה.
ההיפך הוא הנכון: עסקני הלשכה לדורותיהם עשו עצמם כאסקופה הנרמסת לרגליהם של השופטים, ותוכיח העובדה שהיום אני מרצה, במצטבר, 27 שנות השעייה מהמקצוע + 2 הוצאות מהלשכה – הכל בגלל תלונות מצוצות-מהאצבע על ה”סגנון” שלי, שמאחוריהן אין אלא נקמנות על הביקורת הלגיטימית שלי על תרבות-השפיטה הקלוקלת של השופטים.
הכמעט-פאנץ’-ליין שלך מקרב אותנו בחזרה אל נקודת-המוצא שלי:
תוסיפו לכך את הדלת הפתוחה שלו לעורכי הדין, לנגישות שלו אליהם …
עסקני הלשכה מעולם לא דאגו לכך שלעורכי-הדין מן השורה תהיינה “דלתות פתוחות” ללשכות השופטים, ואותה “דלת פתוחה” אינה אלא הקומבינה המושחתת בינם לבין אלרון: אתה תמכור לנו את הבכורה שלך (ה”אמינות” שלך כשופט בראשות הוועדה) ואנחנו נשלם לך בנזיד-העדשים (דחיפה אגרסיבית של קידומך לבית המשפט העליון).
והנה הפאנץ’-ליין שלך:
תוסיפו את ברית האחים בין נווה לחבר הוועדה השר משה כחלון (שבמשך שנים מכיר את אלרון מחיפה), תוסיפו לכך את המוצא המזרחי, והנה לכם סמל. לא משפטן דגול, אלא פשוט סמל.
אז גם זה לא נכון: למשה כחלון יש “ברית אחים” דווקא עם השופטים, ובמסגרת ההסכם הקואליציוני הוא שריין לעצמו ולמפלגתו חופש הצבעה בכל הנוגע לפגיעה במערכת המשפט (וזה גם מה שמונע את חקיקתה של “פיסקת ההתגברות”).
משה כחלון יכול היה לתמוך באלרון “מכאן ועד להודעה חדשה”, אבל זה לא היה עוזר לו אלמלא הפרתה של הברית הישנה בין הלשכה לבין השופטים, והברית החדשה בין הלשכה לבין אלרון, ובין הלשכה לבין איילת שקד, והוא גם לא היה מעז לעשות זאת. הוא בסך-הכל תפס טרמפ על בריתות שאחרים רקחו בשבילו.
אגב, ההערכה שלי בעניין הטרמפ הזה לא הייתה משתנה אם הייתה היכרות קודמת בין כחלון לאלרון, וזה האחרון לא היה “ממוצא מזרחי”, או שהוא היה ממוצא כזה, אבל לא הייתה היכרות קודמת ביניהם: תמיכתו של כחלון באלרון נבעה מקונסטלציה של אינטרס והזדמנות.
והיה אם טעיתי
נקודת הפתיחה לדיון הזה הייתה באמירתו של ברוך קרא, לפיה:
אף אחד לא יודע לתת הסבר מעמיק ואינטליגנטי מדוע לשכת עורכי הדין נלחמה בשיניים לבחירתו של נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, יוסף אלרון, לבית המשפט העליון.
אני, כאמור, נתתי הסבר שהוא אולי לא “מעמיק” דיו, אבל, לדעתי, די “אינטליגנטי”: יחסי הקח-ותן בין הלשכה, הזקוקה להגנה מפני “הצפת המקצוע”, לבין יוסף אלרון, הזקוק לקידום ממחוז חיפה אל מחוז הבחירה.
אלא מאי? אם טעיתי, קרא עצמו נותן הסבר, לא יותר “מעמיק”, ולא פחות “אינטליגנטי”: “הדלת הפתוחה שלו לעורכי הדין, לנגישות שלו אליהם” …
השאלה היא איזה הסבר יותר קרוב למציאות, ואולי ישנו הסבר אחר, קרוב עו”ד יותר למציאות, וזה מביא אותנו אל פרק הסיום.
ברוך קרא, כפפה לרגליך (בעצם שתיים)!
ההסבר שאני מציע מתבסס על מידע גלוי לציבור, ועל “היילכו שניים יחדיו, בלתי אם נועדו”.
כמובן שיכול אלרון להציג מאמרים שלו משנים עברו, כאשר הוא כלל לא חלם על קריירה שיפוטית, ופסקי-דין שלו משנים עברו, כאשר הוא כלל לא חלם אפילו על קידום לביהמ”ש המחוזי.
גם הלשכה יכולה לטעון כי היא לחצה עליו להקל בבחינות, כדי להוסיף כמה שיותר חברים ללשכה, ובכך להגדיל את הכנסותיה ממסי החבר, ואילו המאבק ב”הצפת המקצוע” לא היה אלא סיסמת-בחירות שאיש לא התכוון להגשימה ברצינות.
אכן, הכל אפשרי, אבל אני מניח בוודאות מוחלטת כי איש מהם לא יטען כך.
מכל מקום, כל מה שכתבתי לעיל מהווה בסיס התחלתי מצויין לתחקיר עיתונאי-מקצועי, של כתב בעל מוניטין במאבק בשחיתות.
והשחיתות (“לכאורה” …) היא לא רק ציבורית-מוסרית, אלא גם פלילית ממש: מתן שוחד וקבלתו, הפרת-אמונים, ומה לא.
ברוך קרא, קח את זה ועשה מזה תחקיר משלך.
ואחרי שתשלים אותו, אתן לך חומר (מבושל לתפארה) לתחקיר שיהיה תחקיר-חייך, תחקיר ג’יגה-שחיתות, והכל במינימום-מאמץ, מינימום-משאבים.
______________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא
דוקודרמה:זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס