העיתונים ידיעות אחרונות ומעריב הם עסקים לגיטימיים, ומי שמנהל עסק, אך טבעי ולגיטימי הוא שירצה להרוויח כמה שיותר על השקעתו. אך טבעי (ולא בהכרח לגיטימי) הוא שירצה לדחוק מהשוק את מתחריו – אלה קיימים ואלה שבפוטנציה.

שלדון אדלסון, איש עסקים יהודי-אמריקאי, לא ישראלי, הנחשב כאחד מעשירי העולם, הקים בארץ עיתון מתחרה, ישראל היום, גם הוא עסק לגיטימי, וגם הוא רוצה להרוויח. היתרון שלו על מתחריו הוא בכך שהוא חינמון, ואת הכנסותיו הוא מפיק, ככל הנראה, רק ממכירת מודעות.

גם עיתון הארץ הוא עסק לגיטימי. תפוצתו קטנה יותר משל השניים הנ”ל, אבל הוא משלים את הכנסותיו מהדפסתו של ישראל היום.

כעת באים מו”לי מעריב (עופר נמרודי) וידיעות אחרונות (ארנון מוזס) ומבקשים לחוקק חוק אשר יצר את צעדיו של אדלסון, בנימוק שלא ייתכן שמי שאינו ישראלי ישפיע על דעת הקהל בישראל באמצעות הכסף שלו.הם טועננים, כמובן, שישראל היום יהרוס להם את “העיתונות הכתובה, שהיא ציפור נפשה של הדמוקרטיה”, ועוד כמה קשקושים כאלה.

מנגד מתייצב אדלסון, הטוען, מן הסתם, לחופש-הביטוי וחופש העיסוק, שגם הם “ציפור נפשה של הדמוקרטיה”, ועימו, איך לא, גם עמוס שוקן, מו”ל הארץ, אשר, כאמור, מתפרנס מאדלסון.

יסלחו לי אלה גם אלה, שרוממות הדמוקרטיה על לשונם, אבל מה שמניע אותם זה הכסף. לא שזה לא לגיטימי, אלא שהמאבק על חלוקת העוגה אינו מענייני. זה לא שאני נגד חופש-הביטוי, אבל איש מהם עדיין לא הגן על חופש-הביטוי – אלא על זה של עצמו.

במדינת ישראל יש חיופש ביטוי מוחלט. אפשר לבקר את כל העולם ואשתו – החל מנשיא המדינה וכלה בשי”ן-גימ”ל בהיאחזות הנח”ל שבפאתיה הנידחות ביותר של זרנוגה גימ”ל – בכפוף לחריג אחד: מערכת המשפט והשופטים. זה לא שהם נגד חופש-הביטוי. הם דווקא “מקבלים את הביקורת באהבה, למרות שברון-הלב ועגמת-הנפש“, אבל ה”סגנון”, כמובן, ו”אופן ההתנסחות”, ועימם ההתרסה הידועה: “באיזה סגנון אדוני מדבר!!!“…

ובנושא הזה, ההגנה על חופש-הביטוי בכל הנוגע לביקורת על השופטים, ישראל היום אינו טוב יותר מאשר אחיו הוותיקים יותר, ידיעות אחרונות, מעריב או הארץ. הוא אולי אפילו גרוע מהם, כי הוא מאכלס עדת-חנפנים ומלקקי-מטאפורה אשר ליקוקיהם יספיקו למערכת המשפט לאלפיים שנה קדימה – ועוד יישאר עודף!

וכיוון שהם אינם דואגים לחופש-הביטוי שלי, אני לא אדאג לאינטרסים הכלכליים שלהם. שיריבו ביניהם, ואני מהאו”ם.