בצוהרי יום ראשון, ארבעה-עשר באוקטובר 2007, פסק בג”ץ, שהסרט, החטיבה שנשכבה על הגדר, של אידו סלע על חטיבת השריון הסדירה 14 “המחץ” במלחמת יום הכיפורים ישודר (בג”ץ 8539/07). שלוש השופטות הביעו את הערכתן ללחימת החטיבה (הלוחמים התגאו בכך, אך במֶה הסימפטיה של כבודן טובה מזו של מתילדה זוברוביץ, שכנתי מרמת-אביב ח’?!), וכפו על ותיקי החטיבה, שעתרו נגד רשות השידור, לסלק את עתירתם.

הרגישים לתאריכים יוכלו להבחין, כי הסרט המחפיר של סלע הוקרן לילה אחד לפני יום השנה למבצע “אבירי-לב”, שהוליכה חטיבה 14 של אמנון רשף לצליחת תעלת סואץ. החטיבה הובילה את כוחות אוגדה 143 של אריאל שרון אל הצליחה; ואחריה נעו חטיבת מילואי הצנחנים 247 של דני מט וחטיבת מילואי השריון 421 של חיים ארז, שיצרו את ראש-הגשר ב”אפריקה”.

הכל צפוי, והסרט של סלע אושר להקרנה, והוקרן. שעמומון די מבחיל.

הדמוקרטיה ניצחה כביכול. חופש העיתונות התבסס שוב, בחסות בג”ץ, כזכות-על דורסנית, המתנכלת לכל זכות אחרת – הזכות לכבוד, הזכות למוניטין ועוד. כך היה בעבר (למשל – בפרשת המחזה המופקר של מוטי לרנר על חנה סנש; בפרשת הסרט התעמולה השקרי, ג’נין, ג’נין, ויש עוד הרבה תקדימים כאלה), וכך יהיה בעתיד, כיוון שחופש הביטוי מגן על כל ביטוי ולא על האמת. ההצגה ממשיכה, וקרון הלהקה נע קדימה, ומספר שוב על חופש ביטוי בישראל. אך זה אינו ניתן לכל, אלא רק למי שמתבטא בהתאם למצופה ממנו.

לכן, תמהני על העתירה – כפי שתמהתי באתר הזה ובמקומות אחרים על לוחמי חטיבה 5, שפנו לבג”ץ בעניין שקריו הבוטים של מוחמד בכרי על לחימתם בג’נין במבצע “חומת מגן”.

ילמדו מכך אנשי חטיבה 14 (וכל חטיבה אחרת) את הלקח הנאות: אל תיתנו לבימאים, שאינכם מכירים – ובעיקר, אם הנם מרשעות השידור – לבטא את תסכוליהם על חשבונכם. הם רוצים חופש אמנותי – שיממנו אותו לעצמם. הם צריכים הרפיה – יש לכך שירותים מתאימים בתחום הרפואי ובתחום הפארא-רפואי. אם רצונכם בסרט, שינציח את פועלכם – עשו אותו בעצמכם (כפי שעשו עמיתיכם לאוגדת שרון, לוחמי חטיבת השריון 600).

כמה שאלות תמוהות

ראשית, האמנם הופתעו בכירי חטיבה 14 בתשל”ד מתוכן הסרט?

חייל שנרדם בשמירה – נשלח לכלא. מה ייעשה בבכירי החטיבה, שכביכול לא שמרו כהלכה על האינטרסים של חטיבתם?

ודרך אגב, אם איני טועה, המלחמה הייתה בשנת 1973. שלושים וארבע שנים חלפו מאז, ואחרים עשו במהלכן הרבה תהילה על חשבון כיבוש החווה הסינית (למשל, גדוד 890 המפואר, שהגיע לחווה הסינית רק בטיולים ובסיורי מורשת קרב). למה שתקו מפקדי חטיבה 14 ולוחמיה יותר משנות דור? ומה העירם לפתע?

איך ממשיכה רשות השידור להתדרדר, ומועלת בחובתה לציבור?

השידור הציבורי בישראל ממומן, כידוע, מכספי הציבור, אך אינו מייצגו. הוא עבר אוזורפציה – תפיסה בכוח – על-ידי חבורה קטנה של עובדיו, המנצלת לרעה את הכוח, שניתן בידיהם, להסתה פוליטית של רעיונותיהם. הפעם נפלה חטיבה 14 קרבן לגחמות הפוליטיות של קומץ מאנשי רשות השידור, אך הדבר מתנהל כל יום על המרקע וכמעט מכל מיקרופון פתוח. די להקשיב למראיינים – גם בתכניות החדשות והאקטואליה ברדיו ובטלוויזיה – כדי להיגעל.

לכתבה המקורית המלאה