שר החוץ הגרמני, זיגמר גבריאל, הגיע לביקור בישראל, ובמהלכו הוא נפגש עם נציגים של בצלם ושל שוברים שתיקה. הארגונים האלה, כידוע, מתנגדים למה שהם (וגם, תתפלאו, דוח אדמונד לוי הידוע) מכנים כהכיבוש של ישראל ב”שטחים”, ואני, אדם עדין מטבעי, מגדיר כ”נטילת אחיזה”.

ההתנגדות לכיבוש/נטילת האחיזה בשטחים היא, כידוע, נחלתו של השמאל בישראל, ואין שום סיבה שהם לא ייאחזו בעובדה ש”הכיבוש משחית” – עובדה שאינה נגזרת פוליטית, אלא עובדת-חיים: הכוח משחית, ושליטה על אחרים היא עמדת-כוח, ותופעות “סטטיסטיות” כמו יהודה מאיר, שלום אייזנר, יורם שקולניק, אלאור אזריה ודומותיהן לא מתרחשות אלא במצבים של כיבוש/נטילת-אחיזה.

אז ארגוני השמאל נאחזים בתופעות האלה כדי לגנות את הכיבוש.

אלא מאי? לא הייתי מופתע אם גם בימין הפוליטית היו קמים ארגונים הנאבקים באותן התופעות, כאשר המוטיב המרכזי הוא התנהגות חיילי צה”ל בשטחים, הפגיעות הבלתי-מוצדקות בתושביהם, פגיעות בגוף ובנפש, משמיטות את הבסיס המוסרי לחזרתנו לארץ אבותינו.

ולמען האמת – קשה לי להבין מדוע בתחום הזה הימין הפוליטי לא פועל בצוותא חדא עם השמאל הפוליטי, כדי להדביר את התופעות האלה. מדוע לא נוצרה ברית של בעלי אינטרסים מנוגדים, המושתתת על אותה התשתית הרעיונית.

ראש ממשלתנו, בנימין נתניהו, הציב לאורח הגרמני אולטימטום: או הם, או אני, לאמור אם אתה נפגש אתם, אני לא נפגש איתך. השר הגרמני השתין על ביבי, נפגש עם ה”סמולנים” האלה, וביבי עמד בדיבורו וביטל את הפגישה איתו. אחר כך ביבי הבין שהוא מתח את החבל יותר מדי, וביקש לשוחח עם הגרמני, אולי כדי “להסביר” לו מדוע הוא ביטל את הפגישה, אבל זה האחרון סירב לדבר עם ביבי.

הנימוק של ביבי לביטול הפגישה: “לא אפגש עם דיפלומטים שנפגשים עם ארגונים שמכפישים את חיילי צה”ל”.

מה זה “מכפישים”?

המילה “הכפשה” לא מופיעה בשום חוק, ואם ננסה למצוא את ההגדרה המילונית למילה הזאת נקבל שורה של הפניות סיבוביות, מעין מעגל-תנועה אשר בסופו אתה מגיע לאותה הנקודה ממש.

ממעגל-התנועה הזה יוצאת, בכל זאת, סמטה קטנה: לכלך. “הבוץ הכפיש את מגפי”.

אוקיי, אם אני אומר ששופט פלוני לוקח שוחד, בוודאי שאני “מלכלך עליו”, אז אני מלכלך, אבל לא זו השאלה, אלא אם השופט אכן מקבל שוחד, ואז הוא צריך ללכת לכלא, ואם הוא לא לוקח שוחד, הרי שהוצאתי עליו לשון הרע, ודיני הוא כדין כל המוציא לשון הרע על זולתו.

אלא מאי? כאשר רוצים לחמוק מהבירור העובדתי של האמת, משתמשים במילה “הכפשה”, וכאשר ראש הממשלה אומר שהארגונים האלה והאלה “מכפישים את חיילי צה”ל”, שומעיו אומרים לעצמם “וואאאאוווווו … הם מכפישים את חיילי צה”ל!!!”, ואף אחד לא שואל אותו אם הם דוברי אמת או שקר.

איפכא מסתברא

כמו שציינתי לעיל, גם לימין צריך להיות אינטרס להיאבק בתופעות נגדן נאבקים בצלם ושוברים שתיקה – אותו המאבק, אבל מנימוקים הפוכים.

נניח שגופים ימניים מוכרים מגיעים לאותה המסקנה: חיילי צה”ל מבצעים בשטחים פשעי מלחמה, או מעשים הגובלים בפשעי-מלחמה.

נניח שהם חושפים יותר – הרבה יותר – מעשים כאלה מאשר בצלם ושוברים שתיקה גם-יחד, ונניח עוד שהחשיפות האלה נחקרות ע”י רשויות החוק הצבאיות, נמצאות מבוססות, האחראים להם מועמדים לדין ומורשעים.

האם החשיפות האלה הן “הכפשות”? אפשר לומר שכן.

האם הן גם לשון-הרע? לא ולא, כי הן, כאמור, נמצאו מבוססות.

אבל כאשר גורמים ימניים יגידו שחיילי צה”ל מבצעים פשעי מלחמה, ראש ממשלה ימני לא יעז להגיד שהם “מכפישים” את חיילי צה”ל, ואפילו ישבח אותם ויעלה את מוסריותם על הנס הכי קרוב למשרד ראש הממשלה.

ועכשיו שאלת המיליון דולר: נניח שגוף ימני וגוף שמאלני חוברים יחד ומפרסמים במשותף שורה של מעשים פסולים שנעשו ע”י חיילי צה”ל בשטחים: האם שניהם “הכפישו” את חיילי צה”ל, שניהם לא “הכפישו” אותם, או שרק ה”שמאלנים” הכפישו?

לא מוכנים להתמודד עם הביקורת

אין ספק שבצלם ושוברים שתיקה מונעים פוליטית, וכמותם גם השותקים והמשתיקים מונעים פוליטית, אבל מעשים פסולים הם מעשים פסולים, הם מעשים פסולים, ואם מאן דהוא מתלונן על מעשים כאלה – חובה לחקור אותם, וייקוב הדין את ההר.

אבל, כפי שאני למד מהפרסום ברבים, ארגוני השמאל האלה אכן מביאים את גילוייהם לידיעת רשויות החוק, אבל אלה מפנות אליהם כתף קרה. מה הם אמורים לעשות לנוכח זאת?

הם אמורים לעשות בדיוק את מה שאני אעשה לנוכח שתיקתן של רשויות החוק מול השחיתויות במערכת המשפט: לחשוף הכל, להוציא את כל הכביסה החוצה.

והוא הדין גם בשחיתות ובהסתאבות של השופטים, בהן אני נאבק למעלה מחמישים שנה.

קחו, למשל, את הנבל אליקים רובינשטיין, הידוע גם כמשנה לנשיאת ביהמ”ש העליון: כאשר נודע לי שהוא אמור לבקר – מן הסתם כאורח-כבוד – בבית המשפט הפדרלי הגרמני, לא היססתי, ולו גם לרגע, ושלחתי לשופטים שם את המכתב הזה. כן, בהחלט, שפכתי החוצה את הכביסה המלוכלכת.

שימו לב שהמאמרים שלי על פרשות שלום אייזנר, יורם שקולניק, אלאור אזריה ודומותיהן מראים בבירור קשר בל-יינתק בין מה שעושים חיילי צה”ל לתושבי השטחים לבין מה שעושים השופטים למתדיינים בפניהם: מדינת ישראל כמערכת של כלים שלובים.

מדוע אני לא מרבה לעשות זאת?

לא מחשש שיגידו עלי שאני “מכפיש את שופטי ישראל” (הלוואי!!!), ולא מחשש שיתריסו כנגדי באיזה סגנון אדוני מדבר (כשהאידיוטים האלה הוציאו אותי מעריכת-הדין, הם איבדו לא רק את הזכות המוסרית – שממילא מעולם לא הייתה להם – אלא גם את הזכות המשפטית להשתלח בי וב”סגנון” שלי).

אני לא מרבה לעשות זאת רק משום שעדיין אין מאחורי ארגון שימנף את המאבקים שלי, אבל, בעזרתכם, גם זה יגיע!

ומה תעשינה שרת המשפטים איילת שקד והנשיאה העליונה מרים-כלענה נאור אם שר המשפטים האמריקאי ייפגש אתי? תבטלנה פגישות איתו בנימוק שאני “מכפיש את שופטי ישראל”, ואחר-כך תבקשנה לשוחח איתו טלפונית, כדי “להסביר” לו מדוע הן מחרימות אותו?

לו יהי. אני רק מחכה לזה.

היה צריך להמציא אותם!

פרשות כמו יהודה מאיר, שלום אייזנר, יורם שקולניק, אלאור אזריה לא רק שאינן מוסיפות כבוד למדינת ישראל, אלא שלפעמים הן גם מזיקות לה.

כך, למשל, כאשר הורגים מחבל, ייתכן מאוד שבמישור הפלילי המעשה יימצא מוצדק, אבל הריגת המחבל הורגת (או עשוייה להרוג) גם מקור למידע מודיעיני שעשוי למנוע פיגועים עתידיים.

הבעייה היא שהאירועים האלה מגיעים לטיפולן של הרשויות רק כאשר הם נחשפים ברבים, והם נחשפים רק כאשר מגיעים אליהם ארגונים כמו בצלם ושוברים שתיקה: זה מעט מדי, אבל עדיף על לא-כלום. זה כמו להשתית את אכיפתם של דיני התעבורה על דוחות של ארגונים ואנשים פרטיים, במקום להקים משטרת-תנועה סדירה.

והמסקנה: אלמלא ארגונים כאלה המצב היה גרוע בהרבה, ואם הם לא היו קיימים, היה צריך להמציא אותם.

הערת שוליים

לא התעלמתי מסירובו של השר הגרמני להיפגש עם גורמים מהצד הימני של פרשת-המים הפוליטית שלנו. לדעתי הוא נהג בטיפשות, אבל זה נושא למאמר נפרד.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

	מגיב אנונימי

שם או כינוי:	הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך בחר בבקשה שם כינוי קבוע וייחודי לך וסיסמה לשימוש עם השם הזה. שם או כינוי: חסימת סיסמה: הקלדה נוספת של אותה סיסמה: כתובת דואר אלקטרוני:
חסימת סיסמה:
	זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:

פורסם ב- עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים הבא, צבא ובטחון, תold post

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל