על פרשת השופט רון סוקול ועו”ד תמי אולמן – הריח הרע נודף למרחקים!

על פרשת השופט רון סוקול ועו”ד תמי אולמן – הריח הרע נודף למרחקים!

בכירה בלשכת עורכי הדין מתלוננת על כך ששליחים מטעמו של השופט “הציעו” לה לתמוך בקידומו, שאם לא כן הוא יתנקם בה *** לא משנה מי דובר אמת, מי משקר – הממסד המשפטי יוצא מהפרשה הזאת חבול ופצוע

שמחה ניר, עו”ד

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

למדור החדש: שופט השבוע

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

“יש ג’ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם”

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

תזכורת

נשיא ביהמ”ש המחוזי בחיפה, השופט יוסף אלרון, נבחר לאחרונה לקידום לביהמ”ש העליון, בתמיכתה של לשכת עורכי הדין, ובכך גבר על השופט רון סוקול, שהיה המועמד המועדף ע”י שופטי ביהמ”ש העליון, ללא ספק בזכות היותו חתנו – בעלה של בתו, דלית – של מי שהיה בעבר המשנה לנשיא ביהמ”ש העליון, תיאודור אור.

על הסאגה המכוערת שהביאה את אלרון אל הכורסה בבית המשפט העליון, ועל אתנן הזונה שהלשכה נתנה לו, כבר עמדנו, אבל, מסתבר, הסיפור עוד לא תם, משום שעם קידומו של אלרון מתחילה התחרות על מקומו המתפנה כנשיא  ביהמ”ש המחוזי בחיפה, וכאן מתחיל הסיפור של תמי.

הסיפור החדש

עו”ד תמי (“הארכת תקופת ההתמחות לחמש שנים – לטובת המתמחה!“) אולמן, יו”ר ועד מחוז חיפה של לשכת עורכי הדין, מלינה:

“שופטים התומכים בסוקול ניגשו אליי ואמרו ‘יהיה לך קשה מאוד להופיע באולמו של סוקול ושל חבריו אם הוא ייבחר. את צריכה לחשוב על יום המחר ולשמור על הפה שלך’. בהיותי עורכת דין פעילה אשר מופיעה מדי יום בבתי המשפט בחיפה וברחבי הארץ, אני חשה מאוימת מצדו של כבוד השופט סוקול ומקורביו על שום סירובי לתמוך במועמדותו”.

לטענתה של עו”ד אולמן, העילה להתנהגותו של סוקול היא המלצת לשכת עורכי הדין למנות לבית המשפט העליון את השופט יוסף אלרון ולא אותו, כמו גם תמיכת הלשכה בקידומו של השופט רון שפירא לכהונת נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, תפקיד שגם סוקול מועמד אליו.

התלונה הועברה ליו”ר לשכת עורכי הדין אפי נוה, שגלגל אותה אל נשיאת העליון, מרים נאור, ושרת המשפטים, איילת שקד. על מה שהן עשו עם זה נדבר בהמשך.

סוקול עצמו קיבל מהנהלת בתיהמ”ש רשות מיוחדת להשיב בעצמו, שלא באמצעות הדוברות, וכך אמר:

“לדברים האמורים בכתבה אין כל שחר. מעולם לא שלחתי שליחים לעו”ד תמי אולמן או לכל אדם אחר על מנת לאיים עליה. מעולם לא אמרתי שעמדתה לגבי מועמדותי לבית המשפט העליון תפגע בעבודתה או תשפיע על יחסי אליה ומעולם לא ביקשתי מאיש להלך עליה אימים. מדובר בהשמצה חסרת כל בסיס. ככל שמי מעורכי הדין או השופטים הביע בפני עו”ד אולמן את דעתו עליי ועל מועמדותי לבית המשפט העליון, או לתפקיד נשיא בית המשפט המחוזי, הדברים היו על דעתו בלבד”.

מה למדים אנו מ”כתב ההגנה” של סוקול?

בואו נתחיל מהחלק הקל: ניתוח האמירה הזאת, כלשונה.

ראשית:

“מעולם לא אמרתי שעמדתה לגבי מועמדותי לבית המשפט העליון תפגע בעבודתה או תשפיע על יחסי אליה”.

מדוע הוא לא אמר:

“מעולם לא אמרתי שעמדתה לגבי מועמדותי לבית המשפט העליון, או לנשיאות ביהמ”ש המחוזי, תפגע בעבודתה או תשפיע על יחסי אליה”?

אם הדברים היו נאמרים בעל-פה, בתשובה לשאלת “כתבנו” מול המיקרופון הפתוח, אפשר היה לומר שזו “השמטה מקרית”, או שהוא ענה רק על מה שנשאל, אבל הדברים נאמרו בכתב, וכאשר שופט ברמה של מועמד לביהמ”ש העליון, או לנשיאות בימ”ש מחוזי, מוציא מתחת ידו כתב-הגנה כזה, חזקה עליו שהוא חיש בכל צעד, וחשב על כל מילה, ואם הוא לא אמר דבר על עמדתה בעניין מועמדותו  לנשיאות ביהמ”ש, ועל השפעתה עליו, סימן הוא שהוא נזהר שלא להסתבך בשקר שיהיה קל מאוד להפריכו.

הלאה:

“מדובר בהשמצה חסרת בסיס”.

והשאלה היא למה הוא התכוון באמירה הזאת. אם הוא התכוון לכך שאולמן בדתה סיפור שכלל לא היה, בדבר עורכי דין ושופטים אשר, כביכול, פנו אליה, נשאלת השאלה מאיפה הוא יודע מי פנו, או לא פנו, אליה, ומה הם אמרו  לה, או לא אמרו.

אבל, מאידך, אם אותם עורכי-דין ושופטים אכן פנו אליה, הרי שהם אלה המשמיצים, זה אכן מרתק מאוד: שופט בכיר ביותר אומר שהסביבה המשפטית בעירו רוחשת משמיצים-ללא-בסיס.

מהאמירה המסכמת (שהיא, למעשה, משפט-תנאי):

“ככל שמי מעורכי הדין או השופטים הביע בפני עו”ד אולמן את דעתו עליי ועל מועמדותי לבית המשפט העליון, או לתפקיד נשיא בית המשפט המחוזי, הדברים היו על דעתו בלבד”.

אנחנו למדים כי הוא לא שלל אפשרות שהיו פניות כאלה אל אולמן, ושבעניין הזה היא לא משקרת, ואכן, אין ליו”ר ועד המחוז של הלשכה כל סיבה הנראית לעיל למצוץ מהאצבע סיפור כזה.

השאלה היא מה אנחנו יכולים ללמוד מכל הפרשה הזאת.

מילת-המפתח היא בדבריו של סוקול בכתב-ההגנה שלו:

“מעולם לא ביקשתי מאיש להלך עליה אימים”.

אז הוא לא “ביקש” מהם: הוא רק “השיח לפי תומו”, הוא רק “נתן להם להבין”, הוא רק אמר “תעשו מה שאתם מבינים, אני לא בעניין הזה”, ואולי הוא אף הוסיף איזו קריצה קטנה …

קשת האפשרויות

נניח שהוא, סוקול, באמת לא היה בעניין הזה, וכל השופטים ועורכי הדין שדיברו עם עורכת-הדין אכן דיברו “על דעתם בלבד” – במקרה הזה קיימות כמה אפשרויות:

האחת – שהם מכירים אותו ודוברים אמת, וזה אומר שהוא אכן נקמן ומחסל חשבונות.

השנייה – שסביב השופט הזה רוחשת עדת שקרנים – שופטים ועורכי-דין גם-יחד.

והשלישית – שהיה כאן משחק מתוזמר של “השוטר הרע והשוטר הטוב”: השוטר הרע מתחיל בחקירה, ובשלב מסויים יוצא “לרגע”, נניח כדי להשתין (גם שוטרים צריכים להשתין לפעמים, מה לעשות). לאחר שהשוטר ה”רע” יצא  מחדר החקירות, נכנס לשם, “במקרה”, השוטר ה”טוב”, והוא, כמשיח-לפי-תומו, “מסביר” לנחקר מה יעשה לו השוטר ה”רע”, אם הוא יתעקש לשמור על זכות השתיקה.

ומה יקרה אם הנחקר יטען שהופעלו עליו לחצים פסולים?

החוקר הראשון יגיד “לא לחצתי, לא איימתי”, ואילו השני יגיד “רק השחתי לפי תומי”…

תרגיל דומה לא מן הנמנע שהתבצע גם כאן: סוקול לא “ביקש”, ואפילו לא “רמז”, ואילו אלה שפנו אל אולמן רק “השיחו לפי תומם” …

האם ייתכן ששיירה של שוטרים “טובים”  נכנסים בזה-אחר-זה לחדר החקירות, ממש “במקרה”, על מנת “להשיח לפי תומם”, וכולם “שפה אחת ודברים אחדים”?

על כך הלא נאמר היילכו שניים יחדיו, בלתי אם נועדו.

וישנה אפשרות נוספת (שאני מפקפק בה, אבל גם לא יכול לשלול אותה): שיו”ר ועד לשכת עוה”ד בחיפה משקרת, ואיש לא פנה אליה בעניין – לא בגלוי ואפילו לא ברמז.

אני מפקפק בה, משום שאני לא רואה איזה עניין יכול להיות לה למצוץ מהאצבע סיפור הזוי כזה, אם הוא לא היה ולא נברא. ייתכן, תיאורטית, שהיה לה לאולמן איזה “חשבון” קודם עם סוקול, אבל הוא לא טען כדבר הזה, כך שההסתברות לקיומו היא לכל היותר אפס.

מכל מקום, קשה להשתרר מהרושם שהמערכת המשפטית בחיפה היא קן-צרעות הרוחש תמיד, ואיך שלא נביט עליה – הפרשה הזאת לא מוסיפה הרבה כבוד למימסד המשפטי, על כל שלוחותיו וגרורותיו, ואם “הצמרת המשפטית סוערת” נוכח חשיפתה של התלונה הזאת – כנראה שיש לה סיבות מצויינות לכך.

מרים שקד, איילת נאור

כאמור לעיל, יו”ר לשכת עורכי הדין, אפרים נוה, העביר את תלונתה של אולמן  לנשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, ולשרת המשפטים, איילת שקד.

ומה יש לשתיים לומר על כך?

“במענה למכתבו של יו”ר הלשכה השיבה נשיאת בית המשפט העליון כי שרת המשפטים והיא סבורות שהדרך הנכונה לטפל בפנייה היא פנייה מטעם לשכת עורכי הדין לנציג התלונות על השופטים, אם תבחר הלשכה לעשות כן”.

ומה אם הלשכה לא תבחר לעשות כן? האם שרת המשפטים ונשיאת ביהמ”ש העליון סבורות שזה עניין פרטי, ואילו “הן מהאו”ם”, ולא אכפת להן אם העננה תמשיך לרחף מעל מערכת המשפט?

שלל התרחישים

בואו נבחן את כל התרחישים האפשריים בעקבות ה”הפנייה” של נאור ושקד אל הנתל”ש.

תרחיש ראשון

הלשכה אומרת: אנחנו מצטערים, כבר היינו בסרט הזה, התלוננו על ורדה אלשיך, התלונה נמצאה מוצדקת, הנשיא אשר גרוניס צפצף על החלטת הנתל”ש, ושר המשפטים, יעקב נאמן איים עלינו שאם נעמוד על הסקת-מסקנות “אופרטיביות”, הוא איים עלינו שהוא יסגור לנו את הלשכה.

לא אנחנו, הלשכה, ממונים על מערכת המשפט, אלא אתן, ואנחנו הנחנו את הנושא הזה לפתחכן – כדי שאתן תעשינה בנושא הזה את מה שאתן מבינות.

לא למותר להזכיר לכן כי לפי סעיף 14(ב) לחוק הנתל”ש “הנשיא או השר רשאי לבקש מהנציב לברר ענין הנוגע להתנהגותו של שופט במסגרת תפקידו כשופט לרבות בדרך ניהול המשפט על ידיו”, ובקשה כזאת היא הרבה יותר אפקטיבית מאשר תלונה של אדם מן היישוב.

ואם זה לא מזיז לכן, ואתן סבורות שזה עניין פרטי שלנו, אז שקנה לנו בתחת.

תרחיש שני

הלשכה ואולמן אכן מתלוננים בפני הנתל”ש, וכאן אפשריים כמה תרחישי-משנה:

תרחיש-משנה ראשון: אולמן מסרבת לגלות מי היו אלה שהעבירו אליה את המסרים (ובצדק, פן יבולע להם).

במקרה הזה לא תהייה לנתל”ש כל ברירה אלא להאמין לסוקול שהוא לא שלח איש אל אולמן, והתלונה תימצא בלתי מוצדקת (ובצדק, ואף אחד לא יוכל לומר כי המשחק היה “מכור” מלכתחילה).

תישאר רק השאלה איך אולמן, עורכת דין פליליסטית מובילה, הייתה טיפשה עד כדי כך  שתאמין שבלי לחשוף את זהותם של ה”שליחים” היא תשיג משהו עם התלונה שלה, ואיך גם אפרים נוה היה טיפש עד כדי כך, כאשר הוא גילגל את הכדור לפתחיהן של נאור ושקד.

תרחיש-משנה שני: אולמן מגלה את שמותיהם של השליחים (בהסכמתם, סביר להניח), אלה מוזמנים אל הנתל”ש ומעידים לפניו שסוקול לא פנה אליהם, ולא ביקש מהם דבר, וכל מה שהם אמרו לה התבסס על היכרותם הכללית איתו.

גם במקרה הזה לא תהייה לנתל”ש הברירה, אלא לנקות את סוקול מכל רבב.

בכל אחד מתרחישי-המשנה האלה צריך גם לברר מהם המניעים של הנפשות הפועלות, כי זה יכול להשפיע על המסקנות.

תרחישי-משנה נוספים? הם כל כך רחוקים מהסתברות, כך שאין טעם להתעמק בהם. אפשר רק לומר שתרחישי-המשנה הנוספים עשויים לחולל רעידת-אדמה במימסד המשפטי, וסביר להניח ש”המערכת” תעשה ככל יכולתה כדי למנוע אותם.

ומה הלאה?

הריח הרע העולה מהפרשה הזאת נודף למרחקים.

איזו מסקנה מתבקשת אם מתברר שהשופט רון סוקול כלל לא היה מעורב בפרשה, ורק דורשי-טובתו, או דורשי-טובתה של תמי אולמן, התנדבו לשמש “שליחי מצווה”, ועשו זאת על דעת עצמם, ובתום-לב גמור?

המסקנה האחת היא שה”שליחים” האלה מכירים אותו כשופט נקמן, הפועל ממניעים אישיים פסולים, והוא אכן כזה.

המסקנה השנייה היא שהשופט אינו כזה, אבל הוא “משדר” תדמית מוטעית שהוא אכן כזה.

והשאלה היא אם יש מקום במערכת המשפט לשופט אשר יש לו תדמית כזאת, אפילו מוטעית.

לפי כלל 11א(8) לכללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים), תשמ”ד-1984, התכונות העיקריות הנבדקות והנשקלות לגבי מועמד הן, בין השאר, “תדמית המועמד בעיני הזולת בתחום המקצועי ובחיי היומיום”.

ה”ספציפיקציה” הזאת אומרת שמעבר לתכונותיו וסגולותיו הטובות של המועמד לשפיטה ישנה גם חשיבות לשאלה כיצד הוא נראה “בעיני הזולת”, ולכן גם אם ה”זולת” הוא אידיוט ובעל דיעה קדומה – דעתו של הזולת היא הקובעת, ועל הוולב”ש להביא אותה בחשבון, גם אם נראה לה שה”תדמית” היא משוללת כל יסוד.

ומה עושים אם שופט נבחר ומונה, ואחר כך מתברר שהוולב”ש טעתה, או שהיא לא טעתה, אבל במהלך הזמן השופט “יצר” לעצמו תדמית רעה “בעיני הזולת”?

בשביל זה קיים סעיף 7(4) לחוק יסוד: השפיטה, אשר מאפשר לוולב”ש להדיח שופט, לא כאמצעי-ענישה, אלא משום שהוא (כבר) לא מתאים לשמש שופט: אולי הוא “התייבש”, אולי הוא “נשחק”, אולי הוא הסתאב והשתן עלה לו לראש, ואולי התברר כי בחירתו הייתה מלכתחילה “מיקח טעות”, כפי שהתבטא,  בשעתו, שר המשפטים חיים צדוק.

זה לשונו של סע’ 7(4):

7.    כהונת שופט תתחיל מעת שהצהיר הצהרת אמונים ולא תסתיים אלא באחת מאלה:

…

(4)  על פי החלטה של הועדה לבחירת שופטים שהציע יושב ראש הועדה, נציב תלונות הציבור על שופטים או נשיא בית המשפט העליון ושנתקבלה ברוב של שבעה חברים לפחות;

כמו שרואים מהוראת-החוק הזאת, גם שר המשפטים וגם נשיא ביהמ”ש העליון, כל אחד מהם רשאי לבדו להציע את הדחתו של שופט (לענייננו כאן הנתל”ש אינו רלוואנטי, משום שהוא לא מוסמך לברר אלא תלונות על התנהגות של שופטים, והנחת-העבודה שלנו היא שהשופט רון סוקול לא עשה שום דבר – לכל היותר הוא רק “שידר”).

כמו שפתחתי את הפרק הזה, הריח הרע העולה מהפרשה הזאת נודף למרחקים, ועל כן, כדי להפיג את הריח הזה, השופט רון סוקול צריך ללכת הבייתה.

הוא צריך ללכת הבייתה אפילו אם ידיו נקיות, ולא חסרים שופטים שידיהם נקיות, אבל היותם במערכת המשפט לא מוסיפה לה כבוד רב.

סוף דבר

פגיעה בעיסוקו, תפקידו, פרנסתו של אדם אינה דבר של מה-בכך (אלא אם הוא עורך-דין המבקר את תרבות השפיטה במערכת המשפט). גם הדחתו של שופט אינה דבר של מה-בכך, ובמקרה הזה יש גם צורך לברר היטב אם לא הייתה כאן קנוניה בין יו”ר מחוז חיפה של לשכת עורכי הדין לבין ראש הלשכה כנגד השופט הזה – דבר חמור בפני עצמו.

וגם החמקנות של שרת המשפטים ונשיאת ביהמ”ש העליון היא חלק מהתמונה המבישה.

הנה כי כן – מכל כיוון שנסתכל על הסיפור הזה, ולא משנה מי האשם, הפרשה הזאת לא מוסיפה הרבה כבוד לממסד המשפטי, על כל שלוחותיו וגרורותיו.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס