חוק הנבת”ם החדש (2): מה צפוי לנו מהביקורת לפי המודל הדו-ראשי החדש?

התחזית שלי: בתלונות הפרטניות – 5 עד 10 אחוז תימצאנה מוצדקות; הביקורת ה”מערכתית” של מבקר המדינה תדשדש מחוסר תקנים, ואם הוא יראה צורך בכך – המבקר יאשים בכך את ועדת הכספים *** ותזכרו שאמרתי לכם!

שמחה ניר, עו”ד

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

קצת היסטוריה

הוויכוח סביב הצעת חוק הנבת”ם – נציב תלונות הציבור על התביעה ומייצגי המדינה בערכאות נסב סביב כמה נקודות עיקריות: האם הביקורת המערכתית והביקורת ה”פרטנית” תתבצענה ע”י אותו הגורם, אם לאו, אם לאו – ע”י מי, ובכל מקרה – מה יהיה היקף הביקורת הפרטנית – דהיינו על מה ניתן יהיה להתלונן כנגד פרקליט או “מייצג” אחר.

לפני שניכנס לשאלות האלה – היסטוריה (חלקית) של מוסד “נציבי התלונות” במדינת ישראל:

הראשון שבהם היה נציב תלונות הציבור הכללי (נת”ץ), אשר הוקם בשנת 1971 כגוף נפרד במסגרת חוק מבקר המדינה, כאשר למבקר המדינה הוענק “כובע” נוסף, הוא תואר הנת”ץ. על התירוץ למתן שני הכובעים לאותו אדם, ועל החיסרון שבדבר, עמדתי במאמר הקודם – חוק הנבת”ם החדש וההפרדה בין הביקורת המערכתית והאישית: עכשיו השטויות!

אחר כך בא נציב קבילות החיילים (נקח”ל), אשר הוקם בשנת 1972 במסגרת חוק השיפוט הצבאי, ובשנת 2003 – אחרי כמה “נציבים” כאלה – בא לעולם נציב תלונות הציבור על שופטים (נתל”ש), בשנת 2003.

למרות שהמילה “נציב” בשפה העברית משמעותה אדם בעל סמכות שלטונית, המשותף לכל ה”נציבים” האלה הוא שאין להם שום סמכות שלטונית, אלא רק סמכות “מייעצת”, “דיווחית”, אשר איש לא חייב לעשות איתה דבר, ובקצה פירמידת הדיווח והאחריות נמצא השר האחראי על תחומו של הנילון.

השר האחראי רשאי לעשות את מה שהוא מבין: הוא רשאי לקבל או שלא לקבל את המלצות ה”נציב” – בין אם זה מצא תלונה כמוצדקת, או שמצאה כלא-מוצדקת. הוא רשאי להקים, כחלק משיגרת-הניהול של משרדו, גם מנגנוני-בירור או ועדות-בירור משלו, לשם בדיקת ענין שבתחום תפקידיו (סע’ 28(א) לחוק ועדות החקירה), וממילא הוא גם לא חייב להמתין עד שפלוני יתלונן בפני הנציב, וזה יברר את התלונה – ולהישאר עם הלשון בחוץ אם יש תקלות שאף אחד לא מתלונן עליהן, אבל הן מעיבות על תפקודו התקין שם המשרד.

ומי יתלונן על ניהול כושל של התביעה, אם בגלל זה הוא יצא זכאי במשפט?!

השר האחראי חייב-דיווח (accountable) לכנסת, לציבור כולו, ואם יש צורך – גם לבג”ץ, וחזקה עליו שהוא יפעיל את שיקול-הדעת שלו כך שיתקבל על כל אלה, אבל דבר אחד הוא לא רשאי לעשות: להסתתר מאחורי סינרו של הנציב, להגיד אין לי שיקול-דעת משלי – אני רק חותמת-גומי. זה לא יעבור – אסור שזה יעבור.

עד כאן התיאוריה, אבל המציאות קצת שונה.

תיאוריה ומציאות

בשנת 1971, ימים ספורים לאחר כינונו של מוסד הנת”ץ עתר לבג”ץ אדם בשם הלל דודאי, על כך שרשות הרישוי שינתה את שנת הייצור של מכוניתו משנת 1967 ל-1966, ועתירתו נדחתה מטעם אחד בלבד: הוא יכול לפנות אל הנת”ץ, ורק אם לא יבוא על סיפוקו, יוכל לשוב ולעתור לבג”ץ.

אחד השופטים גם הוסיף:

“אמת נכון הדבר, כי כוחו של נציב תלונות הציבור נופל מכוחו של בית־משפט זה. מה שהוא יכול לעשות, כשהוא מוצא שהתלונה מוצדקת, הוא רק להצביע על הצורך בתיקון המעוות ועל הדרך לתיקונו. אבל אין הוא יכול לחייב או לכפות ביצוע החלטתו, כפי שבית־משפט זה מסוגל לעשות. החלטתו של הנציב היא בגדר המלצה בלבד ולא בגדר הוראה או צו מחייב, ואולם סבור אני כי מותר לצאת מן ההנחה כי בדרך כלל דברו של הנציב יכובד ויקויים הלכה למעשה כלשונו וכרוחו; ומי שלא ינהג כך יצטרך לתת את הדין לפני דעת הקהל בארץ והכנסת, אשר לבטח לא תסבול שמעשים נפסדים, שנמצאו על־ידי הנציב שאינם לפי דרכו של מינהל תקין, או שיש בהם משום נוקשות יתירה או אי־צדק בולט, יישארו בקלקלתם ולא יתוקנו כדרישתו. יתר־על־כן, אם יקרה כדבר הזה והחלטת הנציב לא תכובד, עדיין פתוחה הדרך בפני המתלונן לבית־משפט זה, לפי סעיף 45 (א) המתוקן לחוק מבקר המדינה, ונדמה לי שכאן ירבץ על המשיב משא כבד ביותר להצדיק את מעשהו, בניגוד לדעת הנציב, ואת אי־היענותו להמלצתו.

היה זה ניסיון חד-פעמי של הבג”ץ לגלגל מעליו עותר בתירוץ המפוקפק הזה – ניסיון שהביקורת לא ממש אהבה אותו. הוא גם לא עמד במבחן העתיד, ומי שעתר לבג”ץ וביקש להיאחז בהחלטת הנציב נזרק מכל המדרגות, בתירוץ שהחלטותיו של נציב תלונות הציבור בעניין תלונה “אין בהם (כך בחוק!) כדי להעניק למתלונן או לאדם אחר זכות או סעד בבית משפט או בבית דין שלא היה להם לפני כן” (סע’45(א)(1) לחוק מבקר המדינה).

יחד עם זאת, אין להתעלם מהקביעה הבג”צית לפיה המלצת הנציב היא רק המלצה, ואם הרשות לא תיענה לה, היא עשוייה לתת את הדין מול “דעת הקהל והכנסת”, וגם לבג”ץ עשוייה להיות מילה משלו (אם לא ימצא תירוץ אחר).

השאלה אם, ועד כמה, מכובדות המלצותיהם ומסקנותיהן של הנת”ץ ושל הנקח”ל הן נושא למחקר נפרד, אבל לפני שנגיע אל חוק הנבת”ם, נעצור לרגע אצל הנתל”ש. לכאורה – החנתל”ש (חוק הנתל”ש) יצר מוסד חדש לתלונות נגד שופטים, מוסד שלא היה קיים לפני כן, אבל בפועל זהו מוסד אשר מנוצל לצמצום האפשרויות להתלונן נגד שופטים, ולהתחמקות מאחריותו של הדרג הפוליטי – שר המשפטים.

החנתל”ש לא גורע דבר וחצי דבר מסמכותו המקורית של שר המשפטים לנקוט צעדים משמעתיים או מנהליים כנגד שופטים: להעמידם לדין משמעתי, להביא להדחתם מטעמי אי-כשירות או מטעמי בריאות, וכו’, וכו’.

למעשה, סמכותו של הנתל”ש מצומצמת יותר: הוא לא מוסמך להעריך את יכולותיו ואת איכות עבודתו של שופט, הוא לא מוסמך לברר תלונות על חוסר יושר אינטלקטואלי של שופט – עקב-אכילס של מערכת המשפט, הוא לא מוסמך לברר תלונה של מי שלא “רואה עצמו נפגע” (אפשרות הניתנת לצמצום או הרחבה, לפי שרירות-ליבו של הנתל”ש), ואם התלונה הוגשה לאחר חלוף שנה, גם בעניין הזה בירור התלונה נתון לשרירות-ליבו של הנתל”ש.

ומעל לכל – הנתל”ש חסין מכל ביקורת שיפוטית, של בג”ץ או של כל גוף שיפוטי אחר.

יש לא מעט הגיון בחסינותו של הנתל”ש, שהרי אם הוא רק “יועץ” – והוא אכן רק כזה – מותר לו לייעץ מה שהוא רוצה, כפי שהוא מבין, והאחריות, כאמור, היא על מקבל-העצות, שיכול לאמצן, ויכול לדחותן, והוא גם נתון לביקורת שיפוטית –ככל גוף ציבורי אחר, הפועל על פי דין.

אלא מאי? במציאות שר המשפטים (ולמען הדיוק – אנשי לשכתו) יפנו את המתלונן אל הנתל”ש, ואם הנתל”ש ידחה את התלונה מחמת זאת שהוא לא מוסמך לברר אותה, והמתלונן יחזור אל השר (“בתלונתי הבהרתי שאני פונה אל כב’ משום שהנתל”ש לא מוסמך לטפל בתלונתי, ומתברר שצדקתי”), מלשכת השר יענו לך כי “הנתל”ש דחה את תלונתך, ואין לנו מה להוסיף“.

ומה יקרה אם הנתל”ש מקבל תלונה כמוצדקת וקובע מימצאים חמורים ביותר לחובת השופט הנילון, אבל לא מצרף אליהם שום המלצה, מתוך הנחה ששר המשפטים ונשיא ביהמ”ש העליון הם כבר “ילדים גדולים”, והם יודעים מה לעשות עם המימצאים – גם בלי ההמלצות שלו?

כך קרה בפרשת ורדה אלשיך: הנתל”ש, אליעזר גולדברג, קבע ממצאים שהיו מחייבים כל שופט להתפטר מיד – אלא אם הוא חולק עליהם, אבל אלשיך לא הלכה הבייתה, וגם לא חלקה עליהם.

הלך המתלונן, עו”ד רפאל ארגז, אל שר המשפטים, יעקב נאמן-לעצמו, ודרש את פיטוריה של אלשיך, הנאמן-לעצמו גלגל אותו של נשיא ביהמ”ש העליון, אשר יגורתי גרוניס. זה האחרון חיכה בסבלנות עד שאלשיך תחזור ממסעיה בחו”ל, ואחר כך שניהם הסתגרו בלשכתו, ובסוף לא יצא מזה ולא כלום, זולת הכרזתה השחצנית של אלשיך אני אפרוש מתי שיתחשק לי!

מנה עשו יגורתי ואלשיך בלשכתו של יגורתי? כיוון שהם לא שיתפו אותנו בחווייה שלהם, אין לנו אלא לנחש:

·           השתגלו (ליגורתי יש ותק מוכח בהשתגלויות כאלה);

·           אלשיך איימה על יגורתי שאם הוא יעשה לה משהו, היא תפתח את הפה, ורעה ומרה תהיה אחריתו;

·           אלשיך סיפרה לו על חוויותיה בטיוליה בארה”ב;

·           הם שתו קפה;

·           שתו משקאות אלכוהוליים;

·           עישנו/הזריקו סמים אסורים;

·           צפו במשחקי ה-ABCDEFG;

·           פתרו תשבצי היגיון;

·           פתרו תשבצי חוסר-היגיון;

·           גיבשו נוסחה לפיה ורדה אלשיך תדליק משואה בערב יום העצמאות הסמוך למקום מגוריה;

·           כללי ושונות;

·           לא עשו דבר.

חזר המתלונן אל השר הנאמן-לעצמו, אבל לא בעצמו, אלא יחד עם עסקני הלשכה, ובראשם הקלגס אפרים נוה, והם דרשו את פיטוריה של אלשיך, לנוכח מימצאיו החמורים של הנתל”ש, אבל השר עשה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות: הוא איים עליהם שאם הם לא יחזרו בהם מדרישתם, הוא ייקח להם את הצעצוע, דהיינו יבטל את חובת החברות בלשכת עורכי הדין, ובכך, למעשה, יביא לפירוקה.

והתוצאה: מפגיני-השרירים התקפלו, והפושעת המשיכה לשבת על כס השיפוט – למרות מימצאיו החמורים של הנתל”ש.

כעת ביקשה שרת המשפטים, איילת שקד, לייצר מוסד-סרק כזה גם לגבי הפרקליטים, ועל כך במאמר נפרד, כאשר נראה את נוסחו הסופי של החוק (שכבר אושר סופית ע”י הכנסת).

מה שאנחנו בכל זאת יודעים זה שהחוק מעביר את הביקורת המערכתית לידיו של מבקר המדינה (עניין נפרד, שגם עליו נעמוד), ואילו אגף הביקורת הפנימית של משרד המשפטים כלל לא נזכר בהצעת החוק, ואין שום סיבה שזכרו יבוא בנוסח הסופי – הכל לשמחתם המטומטמת של הפרקליטים, ושל כל הטוענים כנגד המצב בו “הפרקליטות היא זו המבקרת את עצמה”.

מה ייצא לנו מההסדר החדש (א): על הביקורת הפרטנית

באשר לביקורת ה”פרטנית” – קרי: בירור תלונות אישיות נגד פרקליטים ומייצגים אחרים – הדבר תלוי במי שיאייש את המשרה הזאת, ובשאלה מה הוא יעשה כדי לזכות בשיתוף פעולה עם הפרקליטים, ולהימנע מכך שיתפרו גם לו איזה תיק.

נקודת ההתחלה שלו היא ה”מורשת” שהשאירה לו קודמתו המתפטרת – הילה גרסטל: רק 2% מהתלונות הפרטניות שהוגשו לה נמצאו מוצדקות.

כיוון שהנבת”ם החדש לא יעסוק בביקורת “מערכתית”, הוא ייזקק לאחוז גבוה יותר של תלונות מוצדקות – בין חמישה לעשרה אחוזים – כדי להצדיק את עצם קיומו, וזה מה שיהיה.

תזכרו שאמרתי לכם.

מה ייצא לנו מההסדר החדש (ב): על הביקורת המערכתית

ובאשר לביקורת ה”מערכתית” שמעכשיו תהייה בידיו של מבקר המדינה – המילה היחידה לטובת ההסדר הזה היא שהוא BETTER THAN NOTHING.

המאפיין את דרך עבודתה של ביקורת המדינה היא “ביקור” אחת לחמש, שבע, עשר או חמש עשרה שנה בכל גוף מבוקר (לפעמים אפילו זה לא), וטיפול בנושא מוגדר אחד בלבד במסגרת אותו הטיפול – דבר שבהחלט לא מספיק לצורך ביקורת אמיתית, המלווה את הפרקליטות דרך-קבע.

בישיבת ועדת החחו”מ אכן העמידו את המבקר, יוסף שפירא, על כך שאינטנסיביות הביקורת הקיימת כיום אינה מספקת לצורך הביקורת, ותשובתו הייתה: בדיונים לקראת שנת התקציב 2017 אני אבקש תוספת תקנים.

כמה תקנים יבקש המבקר, כמה יקבל, והאם זה יספיק?

בפנייתי הראשונה אל ועדת החחו”מ בנושא הזה אמרתי:

לצורך ביקורת-האיכות של עבודת הפרקליטות יש צורך במנגנון של ביקורת-פנים שיפעיל פרקליט אחד על כל עשרה או עשרים פרקליטים ומייצגי המדינה. “ביקורת פנים” היא, מעצם הגדרתה, כלי ניהול מקצועי בידיהם של מנהלי הארגון עצמו, ולעניין זה לא חל העיקרון שהארגון לא יכול “לשפוט את עצמו”, משום שהוא משרת את האינטרס של הארגון עצמו, ולמנהלי הארגון אין שום אינטרס להעלים מעיני עצמם את כשלי הארגון שלהם – אלא בדיוק להיפך.

האם הגב’ הילה גרסטל אכן רואה את עצמה כ”מבקרת-איכות” של הפרקליטות? לא ולא. בדוח הפעילות הראשון שלה היא עצמה אומרת כי הנבת”ם אינו גוף ביקורת פנים.

האם הגב’ גרסטל והנציבות מסוגלים לקיים ביקורת-פנים ראוייה, לו היא רצתה בכך?

מנגנון הנבת”ם יש, לפי הדוח, 24 תקנים בלבד, לפי הפירוט הזה:

נציבה – 1, עוזר אישי לנציבה – 1, דוברת – 1, ממונים בכירים – 3, ממונים – 4, מבקרים – 5, עוזרים ראשיים – 2, מתמחים, סטודנטים – 4, מנהלת לשכה – 1, סגן מנהלי – 1, מרכז אמרכלות – 1.

בסך-הכל: 19 תקנים המשרתים 5 מבקרים.

סמכויות הנבת”ם, על פי הדוח, הן אלה:

1.      טיפול בתלונות פרטניות …

2.      קיום בדיקה מערכתית יזומה ושיטתית של התנהלות המערך הכולל של התביעה במדינה וייצוג המדינה בערכאות, הפועלים כבאי כוח היועץ המשפטי לממשלה. הווה אומר, פרקליטות המדינה, מערך התביעה המשטרתית, ועורכי הדין המייצגים את המדינה על פי הסמכה או ייפוי כוח מאת היועץ המשפטי לממשלה (3417 תובעים, פירוט בהמשך).

בהתאם ל”מסמך העקרונות” שעל פיו הוקמה הנבת”ם, הבדיקה המערכתית תכלול:

·           בחינת היבטים של ניהול תקין, אחידות ביישום נהלים ומדיניות, שקיפות תהליכי עבודה, אתיקה מקצועית ויעילות. כל זאת, מבלי להתערב בעצמאות שיקול הדעת המשפטי של הגופים המבוקרים בניהול ההליכים המשפטיים.

·           איתור חוזקות לשימור והנחלה רוחבית שלהן בכלל הגופים המבוקרים.

·           איתור פוטנציאל לכשלים ברמה יחידתית ומערכתית.

·           מתן המלצות לתהליכי שיפור נדרשים.

·           מעקב אחר יישום ההמלצות ותיקון הכשלים

כיוון שאת החלק הזה של הנבת”ם מעבירים עכשיו למבקר המדינה, אחזור גם על תחשיב התקנים שעשיתי אז:

כאמור, מבוקרי הנבת”ם הם 3417 במספר, על פי הפירוט הזה:

·           פרקליטים – 991

·           מתמחים – 336

·           תובעים משטרתיים (פלילי) – 370

·           תובעים משטרתיים (תעבורה) – 125

·           מייצגים אחרים – 663

·           בעלי כתב הסמכה מהיוהמ”ש לממשלה – 375

·           תובעים בתיקי תכנון ובנייה – 249

·           תובעים עירוניים – 308.

והשאלה היא אין יכולים 5 מבקרים לבקר 3417 תובעים ומייצגים, כאשר הביקורת כוללת לא רק “טיפול בתלונות פרטניות, תוך ביצוע בירור מעמיק של התלונות ניתוחן והמלצה על הטיפול בהן”, אלא גם “קיום בדיקה מערכתית יזומה ושיטתית של התנהלות המערך הכולל של התביעה במדינה” …

אומר רק זאת, כי הביקורת ה”מערכתית” על 125 תובעי התעבורה לבדם צריכה למנות לפחות 5 עד 10 מבקרים, ועליהם יש להוסיף את כל התשתית הניהולית, לרבות אנשי המינהל.

ואתם יודעים שאני מבין דבר או שניים בענייני התעבורה: את כל הקריירה המקצועית בניתי על הכשלים של התביעה בתחום הזה (והם לא למדו דבר!).

בנאום-התשובה שלי לפרופ’ עמנואל גרוס, בעקבות דוח גולדברג, הוספתי:

הערכה זהירה של משאבי האנוש הדרושים כדי לבקר את עבודתם של 3417 התובעים ומייצגי המדינה – בלי להביא בחשבון “טיפול בתלונות פרטניות, תוך ביצוע בירור מעמיק של התלונות ניתוחן והמלצה על הטיפול בהן”, אלא רק לצורך “בדיקה מערכתית יזומה ושיטתית של התנהלות המערך הכולל של התביעה במדינה” – היא לפחות 150 עד 300 מבקרים במשרה מלאה, ועליהם יש להוסיף את כל התשתית הניהולית, לרבות אנשי המינהל.

ואם הערכת-המינימום שלי היא מוגזמת פי שלוש, עדיין יש צורך בלא פחות מ-50 מבקרים בפול-טיים-ג’וב, פלוס כל התשתית הניהולית, לרבות אנשי המינהל – רק לצורך “בדיקה מערכתית יזומה ושיטתית של התנהלות המערך הכולל של התביעה במדינה”.

ובהמשך:

הנה סך כל התקנים של משרד מבקר המדינה, כמופיע באתר המשרד:

ביוני 2013 מנה תקן המשרד 580 משרות. במשרד הועסקו 510 עובדים: 282 נשים ו-228 גברים. מתוך כלל העובדים במשרד: 384 עובדים בדירוג ביקורת ובמשרות מקצועיות (כולל 4 משרות אמון) , כולם בעלי השכלה אקדמית במגוון רחב של תחומים, 77 מתוכם הינם עובדים בעלי השכלה משפטית בנציבות תלונות הציבור; 126 עובדים בדירוג המנהלי (כולל 3 משרות אמון).

הבה נתייחס רק לאנשי הביקורת: 384 עובדים בדירוג ביקורת ובמשרות מקצועיות (כולל 4 משרות אמון), כולם בעלי השכלה אקדמית במגוון רחב של תחומים, 77 מתוכם הינם עובדים בעלי השכלה משפטית בנציבות תלונות הציבור.

384 פחות 77 – נשארו לנו 307 עובדים בדירוג הביקורת (אפילו אם נכלול בהם גם את כל המשרות המקצועיות) – 307 עובדי ביקורת על כל המדינה, לרבות “גופים מבוקרים” שאינם חלק מהמערכת הממשלתית (למעלה מאלף, לפי אתר המבקר).

ואם ישנם 307 עובדי ביקורת על כל המדינה, לרבות “גופים מבוקרים” שאינם חלק מהמערכת הממשלתית (למעלה מאלף, לפי אתר המבקר), כמה תקנים שפירא יבקש, וכמה הוא יקבל, רק לצורך הביקורת המערכתית על אותם 3417 הפרקליטים ושאר המייצגים?

אני, במקומו, הייתי דורש לפחות 300 אנשי ביקורת, ואם ניקח את הפרופורציה בין ס”כ התקנים במשרד המבקר לבין תקני ה”עובדים בדירוג ביקורת ובמשרות מקצועיות (כולל 4 משרות אמון), כולם בעלי השכלה אקדמית במגוון רחב של תחומים” (580:384), הייתי מוסיף 153.125 משרות מנהליות, ובסך-הכל 453.125 משרות (ארבע מאות חמישים ושלוש משרות, ועוד שמינית המשרה).

כך הייתי דורש, כי אני אדם חצוף ומגלומן, אבל שפירא הוא אדם תרבותי וצנוע, והוא גם לא יכול להרשות לעצמו לבקש כמעט-הכפלה של כוח-האדם בשביל תוספת של כמה פרומילים לעבודתו השוטפת – זה לא מתיישב עם ה”ייעול” שביקורת המדינה אמונה עליו, וצדקה, כידוע, מתחילה בבית.

אז הוא יבקש תוספת של 20 או 30 תקנים, שזה כולל גם עובדי מנהל, והוא יקבל פחות, כי ועדת הכספים, כידוע, אינה מתמסרת בקלות, והוועדה הזאת היא שקובעת את תקציב המבקר (סע’ 24 לחוק מבקר המדינה).

יכול להיות שהוא יבקש 50, לצורך מיקוח, אבל הוועדה תגיד לו, מן הסתם, הילה גרסטל הסתפקה ב-24 תקנים, כולל את עצמה, גם לביקורת הפרטנית וגם לביקורת המערכתית, וזה הספיק לה – כיוון שאתה ממונה רק על המערכתית, אנחנו ניתן לך 20, ותגיד תודה.

מכל מקום, כמה שהמבקר יקבל לצורך הביקורת המערכתית על התביעה ושאר המייצגים – זה לא יספיק, וכאשר יתפרסם דוח הביקורת לשנת 2017, יתברר שזו טיפה-בים – אם בכלל.

טיפה-בים, חגיגה תקשורתית קטנה וקצרת-מועד – ודוחות מעלי-אבק.

ואחרי כן, כאשר הוועדה לביקורת המדינה ו/או ועדת החוקה, חוק ומשפט, תשבנה לדון בדוח הזה, ותשאלנה את המבקר מה עשית עם הכלי היפה שביקשת לעצמך (ושנעלבת עד עמקי נשמתך כאשר הדירו אותך, לטענתך, מהליכי חקיקתו, אבל בכל זאת ידעת להגיע בזמן הנכון למקום הנכון), ונתנו לך על מגש של קריאה שנייה ושלישית, יוסף שפירא יגמגם: לא קיבלתי תקנים, זה מה שיש.

ותזכרו שאמרתי לכם.

ומה הלאה?

אין ספק שגם הביקורת ה”פרטנית” – אפילו במתכונתה המקוצצת, דהיינו ללא ביקורת על שיקול הדעת של הפרקליטים – לא תתקבל באהדה ע”י הפרקליטים, ואם היא תנשוך חזק מדי – הם כבר מכירים היטב את נשק השביתה.

ובאשר לביקורת ה”מערכתית”, שתהייה דלה ביותר, כאמור, היא לא “תזיז” לא אחד מהפרקליטים – אפילו לא לפרקליט המדינה, שי ניצן. יש להם עור של פיל, הם משתינים על הביקורת, כל עוד היא מדברת “כללית” ולא דורכת להם על יבלות אישיות.

היחס של הפרקליטים לדוחות המבקר לא יהיה שונה מיחסו של המגזר המבוקר כולו אל דוחות המבקר.

אם המבקר ינקוב בשמות האחראים אישית לתקלות ולמחדלים שהוא ימצא – אני בספק אם הפרקליטים יעברו על כך בשתיקה (“המבקר חרג מסמכותו, זה לא ביקורת מערכתית אלא ביקורת אישית!”).

בקיצור: יהיה שמח, ותזכרו שאמרתי לכם!

__________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס