איילת שקד לא למדה את לקחי דוד מדיוני, ומערכת המשפט מידרדרת אלי תהומות
|
שרת המשפטים העתירה שבחים על מדיוני המושחת שהתפטר כאשר הקרקע התחילה לבעור מתחת לרגליו *** כאשר התבררה שערוריית מדיוני היא לא הכתה על חטא, ולא עצרה את מעשי הנבלה *** היום היא מרעיפה סופרלטיבים כאלה על שופטי ישראל, מושחתים לא פחות, אשר במקום להקשיב לביקורת הם מדכאים אותה *** תזכרו שאמרתי לכם: פרשיות-שחיתות במערכת המשפט נמצאות כבר בשלבי דגירה, והרצח הבא של שופט הוא רק שאלה של זמן
שמחה ניר, עו”ד
אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי
“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”
זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!
“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?
בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
הקדמה: הטיוטה לדיברור-מרצון
בניגוד לעיתונאים אחרים, אני מרבה להגיש למושאי מאמרי וכתבותי טיוטה סופית של כל “מוצר” לפני פרסומו. אני עושה זאת לא רק משום ההגינות העיתונאית, אלא גם משום שאיש לא משלם לי לפי השורה, ולא אכפת לי לתקן טעויות, ואפילו לגנוז מאמר או כתבה, אם יתברר לי שטעיתי מן הקצה אל הקצה.
כך עשיתי, למשל, בכתבת-התחקיר גניבת מיליארדים במערכת ההוצאה לפועל: על שיטת הסולמית – כולם מושחתים, כוווווולם!: הכתבה הזאת נשלחה, עובר לפרסומה, לכל הגורמים שעשויים להיפגע ממנה, לשם “דיברור מרצון”, תוך ציון שאם תוך 24 שעות אחד מכל המכותבים יפנה עם הנושא הזה אל היועץ המשפטי לממשלה, הפרסום יידחה, כדי לאפשר ליוהמ”ש ולאנשיו לעשות את מה שהם מבינים, ויודעים לעשות (וכיוון שהדבר הזה לא קרה, הכתבה פורסמה, ואני מחכה בכיליון-עיניים שיתבעו אותי – ולשווא).
גם באשר למאמר הזה לא חרגתי ממנהגי, והגשתי אותו לשרת המשפטים, איילת שקד, לדיברור-מרצון. הפעם מצאתי דרך להגיע אליה במישרין, כאשר אני עוקף את הפקידים בלשכתה – אלה שמיירטים כל פנייה אל השר, או השרה, ומרמים אותי במצח נחושה כאשר הם עונים לי – אם עונים – באמרם שהם עונים לי “על דעת השר/ה” – כאשר הם בכלל לא ערבו את השר/ה בכל הנושא, הוא מודר ממנו, וממילא אין לו “דעת”.
כמקובל בעולם העיתונות, ביקשתי את תגובתה של שקד תוך פרק-זמן מסויים, והיא לא ניצלה את ההזדמנות להגיב.
לא רק את ההזדמנות להגיב נתתי לה, אלא גם את האפשרות להבין, מגוף המאמר, שלא הפרסום עומד בראש מעייני, אלא תיקונו-של-עולם, אשר למענו אני מוכן לוותר על “אייטם” עיתונאי (ראו תחת ראש-הפרק: היא יכולה הייתה לומר “שגיתי קשות”).
שקד, כאמור, לא הגיבה, והגיעה שעת קריאת שמע.
מבוא
דוד מדיוני המושחת, מנהל רשות האכיפה והגבייה, התפטר מתפקידו ביום 8.6.2015, וזכה ל“מסיבת סיום” ראוותנית ומושחתת, בעלות פי שבעה וחצי מן המותר על פי החשכ”ל, לטקס פרישה “מפואר, מרשים ומרגש” כהגדרתה של שרת המשפטים, איילת שקד, שערכה אותו לקברניט-השחיתות הזה, טקס בו היא הפליגה בשבחיו, וכך היא עשתה את עצמה שותפה מוסרית לשחיתות שנולדה לפני כניסתה למשרד, אבל היא נושאת באחריות המיניסטריאלית להמשך קיומה.
הנה הסופרלטיבים-שאינם-עולים-כסף, אותם העתירה שקד על מדיוני, למחרת “מסיבת הסיום” (ההדגשות – שלי):
אתמול נפרדתי ממנהל רשות האכיפה והגבייה והאחראי על ההוצל”פ – מר דוד מדיוני.
בטקס מפואר, מרשים ומרגש, סיפרו מכרים, קולגות ומשפחה על האדם והתופעה – דוד מדיוני.
לפני שנכנסתי לתפקיד כולם אמרו לי: “אם יש יחידה שבה את לא צריכה לגעת, כי הכל שם מתפקד מעולה, זו היחידה של מדיוני”.
ואכן, נכנסתי לתפקיד, ונוכחתי לדעת שכולם צדקו.
דוד הוא אדם הניחן ביכולת מופלאה להתבונן פנימה אל הלבבות.
על סמך היכרותי הקצרה איתו ועל סמך ידיעותיי, דוד מתייחס לכל אדם כשווה בן שווים ומבין כי כל אדם הוא סיפור, עולם ומלואו, וכי לכל אדם מגיעה הזדמנות לחיות בכבוד, ולקבל שירות בכבוד.
בשש שנות ניהול רשות האכיפה והגבייה הוביל דוד את ההוצאה לפועל בנחישות ובחדשנות ופעל לטובת הציבור ורווחתו.
דוד, שמך הולך לפנייך והשפעתך כה רבה וניכרת – אתה חוללת מהפכה כמנהל הרשות, הפכת את רשות האכיפה והגבייה לרשות עצמאית, לרשות חברתית, לרשות המושתת על ערכי כבוד ושוויון חברתי.
הרשות זכתה בפרסי הצטיינות רבים ולא בכדי, שאפת להוביל אותה לשם.
בזכות דוד זכיתי להמשיך את חקיקת הצעת החוק החשוב – חוק “מבצע שמיטה” (אותו החלה בזמנו ציפי לבני) שבמסגרתו ימחקו חובותיהם של חייבים מוגבלים באמצעים, ואלו יזכו להתחיל דף חדש בחייהם.
אנו בסיומה של שנת השמיטה.
בעוד המצווה השמיטה חלה עלינו אחת לשבע שנים, ישנם אנשים העוסקים בצרכי ציבור שעה שעה יום יום – דוד מדיוני הוא אחד מאותם אנשים.
בהצלחה מדיוני היקר!
שימו לב: כולם אמרו לי: “אם יש יחידה שבה את לא צריכה לגעת, כי הכל שם מתפקד מעולה, זו היחידה של מדיוני” … מי אלה “כולם”? אלה שיושבים איתו על סיר השחיתות?!
שימו לב עוד: ואכן, נכנסתי לתפקיד, ונוכחתי לדעת שכולם צדקו … איך “נוכחת”, כבוד השרה? האם ביקשת בדיקה כלשהי של גוף חיצוני לאותה היחידה? האם בדקת בעצמך?!
תנו חז”ל: איזהו חכם – הרואה את הנולד, אבל שרת המשפטים, כאשר העתירה על “מדיוני היקר” את כל הסופרלטיבים האלה, לא השכילה לראות את העתיד לבוא בתוך חודשים ספורים: הדוח המיוחד של מבקר המדינה על הנעשה בהוצאה-לפועל, שיצא בימים האלה מגלה כי בעשרות אלפי תיקים בהוצאה לפועל חישובי הריבית היו גבוהים משמעותית מהנדרש, ו-350 אלף תיקים נפתחו בניגוד לנהלים, על התנפחות חובות אסטרונומית לפיה רק 10% מכלל החובות בהוצל”פ הם חובות אמיתיים – ושאר ה-90% הם ניפוחי-חובות בלתי חוקיים.
ובמה “כולם צדקו”, כאשר מדיוני עצמו, “מדיוני היקר” – יקר מאוד! – נכשל טוטאלית אפילו באספקלריה של הצהרותיו-הוא: עם כניסתו לתפקיד, הוא אמר: “אלחם במציאות הישראלית שבה חוב של 20 אלף שקל תופח לחצי מיליון“, וגם הוסיף כי “אנשים שהסתבכו ב-1,000 שקל פתאום מסובכים ב-100 אלף שקל ואנשים שהסתבכו ב-20 אלף שקל פתאום חייבים חצי מיליון שקל” (ההדגשה היא שלי, כמובן)?
אכן, סופרלטיבים לא עולים כסף, אבל זה לא כבוד גדול להעניק צל”ש לפושע, במיוחד בנושאי הפשיעה שלו, וכאשר המצל”ש הוא איש-ציבור, והצל”ש הוא בתחום אחריותו של איש- הציבור, זה ממש מביך.
אז שרת המשפטים לא למדה את הלקח, והיא ממשיכה עם הסופרלטיבים שלה.
היא יכולה הייתה לומר “שגיתי קשות”
משנתפרסם דוח מבקר המדינה על ההוצל”פ, צריכה הייתה איילת שקד לצאת מיד בהודעה פומבית: שגיתי קשות בשבחים שחלקתי לדוד מדיוני, עם פרישתו.
משנתפרסם הדוח הזה צריכה הייתה היא, בישיבה הראשונה שלאחר מכן, להביא לממשלה הצעה להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחשוף את כל מה שמתרחש והתרחש במערכת ההוצאה לפועל – והיא לא עשתה זאת.
משנתפרסם הדוח הזה צריכה הייתה היא להורות בו-ביום על הפסקת כל הליכי הגבייה בכל תיקי ההוצל”פ, מחיקת כל “הגדלות החוב”, הריביות וכיוצ”ב, והחזרת יתרות החוב למצבן עם פתיחת התיק, עם מתן האפשרות לכל זוכה להגיש בקשה להגדלת החוב, כדי שזו תובא בפני רשם ההוצל”פ לאחר תגובת החייב.
אם כך הייתה שרת המשפטים נוהגת, אני לא הייתי מזכיר לה את חגיגת-מדיוני שלה, והמאמר הזה לא היה נולד, שהרי אמרינן במקום בו חוזרים בתשובה עומדים – גם צדיקים גמורים לא יעמודו.
אבל לא – זה כלל לא “הזיז” לה.
יאיר הירש, רמ”ט השרה, אומר לי: “בימים אלו אנו שוקדים על ממצאי הדו״ח ופועלים לתיקון הליקויים”, וזה כמו “לתקן ליקויים” במכונית נוסעת, במקום להשבית אותה לצורך התיקונים האלה.
השרה איילת שקד אחראית על כל הליקויים בהוצל”פ מיום כניסתה לתפקיד – לפני כשנה – אפילו שהם נולדו לפני כן, וגם לפני שהיא חלמה להיות שרת המשפטים.
התירוץ שהיא “לא ידעה” יכול להמעיט מאחריותה האישית – לא המיניסטריאלית – לגבי התקופה שמראשית כהונתה ועד לפרסום הדוח, אבל בכחודש הימים מאז שהוא פורסם, היא אחראית גם אישית לכל שקל שנגבה שלא כדין, והשאלה היא כמה כסף נגבה כך מאז ועד היום.
אבל היא, כאמור, לא למדה את הלקח, והיא ממשיכה עם הסופרלטיבים שלה.
מה קרה עכשיו שהצית את זעמה של איילת שקד?
הזמר קובי פרץ נדון לשנתיים מאסר על העלמות מס. קורה.
נמתחה ביקורת על האפלייה בינו לבין מיוחסים (למשל: כנרת גיא-רון, אשתו של יורי גיא-רון, לפנים ראש לשכת עורכי הדין), ובינו לבין נאשמים אשכנזים, אבל זה עניין לדיון אחר.
עם מתן פסק הדין קרא חברו של פרץ לעבר השופטת, לימור מרגולין-יחידי, לאחר שזו יצאה מהאולם:
“השם ישלם לך. יש אלוהים בשמיים, ואת תשלמי על זה. אני גונב מסים גם, ואני שם זין”.
איך אומרים ביידיש? האָט ער געזאָגט … ובעברית: אז הוא אמר …
אבל השרה איילת לא יכולה להבליג:
“קללות ושימוש בשפה בוטה כלפי שופטים הם קו אדום חמור” …
אכן, היגיון של ברזל: מצד אחד של אותו “קו אדום חמור” ישנה “ביקורת כנה ואדיבה“, “אקדמאית תורמת ומפרה“, שהיא גם “לגופו של הפסק ולא לגופו של הפוסק“, ומהצד השני של אותו הקו יש “קללות ושפה בוטה” ורצח של שופטים.
היגיון-ברזל של שרת משפטים.
מעניין מאוד: אם ישנו “קו אדום חמור” – האם ישנו גם “קו אדום קל”, ואיכן בדיוק הוא עובר? ואולי ישנו, מהצד השני, גם קו אדום “חמור ביותר”, המפריד בין “קללות ושפה בוטה” לבין אלימות כנגד שופטים, ואולי – כמו הדרגות בפרקליטות – ישנו גם “קו אדום חמור ביותר א'”, המבחין בין אלימות “מתונה” כנגד שופטים לבין אלימות “קשה”, כגון רצח?
טוב, אפשר לעבור על כך בסלחנות, כי, כפי שכבר הזכרנו, לעיל, סופרלטיבים לא עולים כסף, אבל לאיילת זה לא מספיק, והיא צריכה להוסיף גם שלא לעניין:
“השופטים בישראל ישרים ועצמאיים ואינם נרתעים מאיומים. הם שמים מול עיניהם את הפסוק מספר דברים: ‘לא תטה משפט, לא תכיר פנים'”.
שימו לב לכריכה-יחדיו: “ישרים ועצמאים ואינם נרתעים מאיומים”: התירוץ לכל ה”הרצאה” בה עסקינן הוא, מן הסתם, דברי חברו של פרץ, שאמר לשופטת “השם ישלם לך. יש אלוהים בשמיים, ואת תשלמי על זה”, אבל להגיד שזה “איום”?!
לא, זה לא איום גם משום שהאיש אמר את הדברים לאחר שהשופטת יצאה מהאולם, ואף אחד לא טוען שהוא התכוון לייצג את ה”אלוהים בשמיים”, ו”לאיים” בשמו, ואיש גם לא אמר שקללות כאלה עשויות “להרתיע” שופטים.
אז היא אמרה …
הלאה: “ועצמאים”: שאלת “עצמאותה” של מערכת המשפט מתעוררת בהקשרים אחרים – בהקשר לעמידתם מול לחצים פוליטיים, ובעיקר מול הרשות המבצעת – הממשלה, אבל זו שאלה נפרדת לגמרי משאלת האיומים על השופטים – לפעמים איומים אמיתיים, כגון כדור 9 מ”מ במעטפה המונחת על מפתן ביתו של שופט, ולפעמים “איומים” שהחוק כלל לא רואה בהם איומים.
זאת ועו”ד: באשר לעצמאותם של השופטים מול הרשות המבצעת – גם על כך ישנה מחלוקת, והיא מבוססת, בין השאר, על שיעור ההרשעות הבלתי-נתפס במשפטים הפליליים (99.9%), ועל השיעור האפסי של העתירות לבג”ץ בהן מוצא צו מוחלט (1%).
אז היא אמרה …
אבל זה לא מספיק לה, לשרה איילת, לקשור לראש השופטים את כתר ה”עצמאים ואינם נרתעים מאיומים”, והיא מוכרחה להוסיף שהם גם “ישרים” … מה זה שייך לקללות שהעתיר אוהד פלוני על שופטת פלונית?!
לא רק שזה לא שייך, אלא שזה גם לא נכון.
זה לא נכון, כי שופטי ישראל אינם ישרים, הם מושחתים.
שופטי ישראל לוקים בחוסר יושר אינטלקטואלי, כיפופי-ידיים, העדפת החזקים, טומאה, שקרים, ספינים, נקמנות, חוצפה, בולשביזם, מצפון רע, טיפשות – ומה לא, ואני אומר לכם בוודאות מוחלטת: במערכת המשפט נמצאות כעת, ממש כעת, בשלבי-דגירה שונים, פרשיות שחיתות ושוחד שמערכת המשפט לא תהיה גאה בהן, כאשר הן תתפוצצנה.
כאשר זה יקרה, תזכרו שאמרתי לכם.
ואל תגידו לנו “זה מקרה חריג, אשר אינו משקף, בלה-בלה-בלה”, כי זה יהיה נבט ראשון בחלקת-שדה אשר טוייבה ונזרעה ודושנה והושקתה.
זה יהיה נבט ראשון, ואתם תצופפו שורות כדי להגן על חלקת-האלוהים שלכם מפני הנביטות-שבדרך, אבל זה לא יעזור לכם, כי את מה שייוולד לכם לא תוכלו להחזיר אלי-רחם.
זה לא יעזור לכם, ותזכרו שאמרתי לכם, הזהרתי אתכם, ואתם שוב ושוב לא אביתם שמוע.
על מה היא מסתמכת?
איילת שקד אומרת ששופטי ישראל הם “ישרים”. האם, כשרת המשפטים הממונה על הנושא, היא מתבססת על מחקר כלשהו? לא, היא מתבססת על הלכי-הרוח ברחוב הישראלי של לפני 40 – 50 שנה ויותר. היא לא מתבססת על שום מחקר – כי אין מחקר כזה (ואף אחד גם לא יעז לערוך מחקר כזה).
כן, ישנם “תמהונים” כמו שמחה ניר, שקוראים “המלך עירום” אבל אף אחד לא מתייחס למה שהם אומרים, ולמה שהם כותבים, ואם הם כבר מישהו מתייחס אליהם – זה בגלל ה”סגנון” שלהם …
לא היושר של השופטים עומד לדיון ציבורי, אלא “סגנון” הביקורת עליהם.
איילת שקד יכולה להפליג בשבחם של שופטי ישראל באזני עמיתה הרומני. היא יכולה לומר זאת באזניו, משום שזה מה שמקובל ביחסי הנימוסין בין המדינות, משום שהיא לא יכולה לתנות באזני אורחיה את צרותיה-מבית, משום שאת שר המשפטים של מדינה אחת לא מעניינת דעתו של עמיתו במדינה אחרת על השופטים באותה המדינה, ומשום שגם הוא יודע כי סופרלטיבים לא עולים כסף.
מסקרן אותי לדעת אם גם עמיתה הרומני של שקד הפליג באזניה בשבחם של שופטי ארצו, ואיך הם נפלו איש על צווארי רעותו בפרץ של הזדהות הדדית. ממש מרתק.
עד כאן הכל בסדר, וחופש-הביטוי כולל כולל גם סופרלטיבים כאלה, אבל כאשר שרת המשפטים מדברת על השופטים בישראל באזני הציבור הישראלי, היא לוקחת אחריות כבדה ביותר.
היא לוקחת אחריות כבדה משום שהציבור בישראל כבר לא כל כך תמים, הוא בא במגע יום-יומי עם השופטים, והוא רואה במבט-מלמטה את מגפיהם המסומרים הנוחתים על פניו.
אבל היא לוקחת אחריות כבדה גם כלפי עצמה, שלא תימצא במצב טפשי בו הסופרלטיבים שהיא מעתירה על השופטים יתבררו כחסרי-שחר, והיא לא תדע איכן לשאת את החרפה.
זה קרה לה עם הסופרלטיבים שהיא העתירה על דוד מדיוני הכושל והמושחת, והיא לא למדה את הלקח. מחר זה יקרה לה שוב, והיא לא תדע את נפשה.
למה-מה-קרה
ברשותכם אחזור אל ה”ניצוץ” שהביא את שרת המשפטים להגיב כפי שהגיבה. דברי חברו של אדם ששופטת דנה אותו לשנתיים מאסר:
“השם ישלם לך. יש אלוהים בשמיים, ואת תשלמי על זה. אני גונב מסים גם, ואני שם זין”.
להגיד שזו הלשון הכי תרבותית? לא אוכל, כי זה לא הכי תרבותי, אבל מה אפשר להציע לאיש במקום הדברים האלה.
ישנם אנשים שמחזיקים את ביקורתם על השופטים עמוק בבטן.
ישנם אנשים שמביעים את דעתם על השופטים באופן מילולי – חלקם בדחילו-ורחימו, וחלקם באופן הקשה והנחרץ ביותר.
ישנם אנשים שיביעו את אי-שביעות רצונם גם באופן פיזי: המתונים – באיומים שלעולם לא יתממשו, אחרים – בהשלכת-נעל בפרצופיהם של שופטים, בשריפת מכוניותיהם, ובמקרה הקשה – ברצח שופט.
כל אדם עושה את מה שהוא יודע: מי שיודע לכתוב מאמרים מסודרים, מקים לו אתר, ושם הוא מגלה את צפונות-ליבו, ומי שלא יודע לכתוב – בא לבית המשפט ומקלל את השופט (ולפעמים גם את אימו המסכנה).
אני מודה ומתודה: אני בהחלט מבין לרוחו של האיש, כי גם אני הגעתי למצב בו כבר מיציתי את כל מה שאני יודע לומר באזני הערלים, ולא נותר לי אלא לקלל: יום כיפור התשע”ב: אליקים רובינשטיין, שתיצלה באש הגהינום, שתמות בייסורי-תופת!
זה מה שקורה כשלא מקשיבים לביקורת, כשכל ביקורת נופלת על אזניים ערלות, כשנציב תלונות הציבור על שופטים (הנתל”ש) הוא בשר מבשרה של מערכת המשפט, ושר המשפטים מתכחש לסמכות-העל שלו.
כאשר “אין עם מי לדבר”, יש אנשים שיפרקו את תסכולם על הנייר, יש שיקראו קריאות-גנאי באולמות המשפטים, או שייצאו להפגנות-רחוב, ויש, כמו שאמרתי לעיל, שיעברו לאלימות ממש: נעל בפרצופה של מערכת המשפט, כדורי 9 מ”מ על מפתנם של שופטים, שריפת מכוניותיהם של שופטים – ובסוף גם רצח שופטים.
בשנת 2000 צפיתי רצח שופט תוך חמש שנים, איש לא אבה שמוע – וקיבלנו את זה תוך פחות מארבע שנים: רצח השופט עדי אזר ז”ל.
איכן ההידברות?
כאשר נבחר עו”ד אפרים נוה לתפקיד ראש לשכת עורכי הדין, שיגרה לו נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, מכתב ברכה, בו אמרה כי בבחירתו יש “משוב ברור וחד משמעי” לכך שעורכי הדין מעדיפים את הדרך של שיתוף פעולה והידברות.
הרקע למכתב-הברכה הזה הוא, כזכור, החרם שהטילו שופטי ישראל על לשכת עורכי-הדין בעקבות משוב השופטים, ובחירתו של ראש לשכה שהכריז כי הוא יבטל את המשוב הזה. אפרים נוה, למי שלא זוכר, היה בעד המשוב, אבל הפך את עורו כאשר יריבו, דורון ברזילי, נבחר כראש הלשכה, וההתנגדות למשוב הייתה הכלי הפוליטי הזמין ביותר שהיה לו.
כן, הגב’ נאור, קל מאוד “להידבר” עם מי שעושה עצמו עפר לרגלייך, החוכמה והגדולה הן בהידברות עם מי שחולקים עלייך, עם מי שאיבדו את האמון במערכת המשפט, וסבורים שיש לתקן אותה מן היסוד.
אדם אמר לשופטת אלוהים ישלם לך, וגו’. מדוע לא מזמינים אותו ללשכת שר המשפטים, ללשכת נשיא ביהמ”ש העליון, או, לפחות, ללשכת הנשיא של אותו בית משפט, כדי לשאול אותו מה יש לך כנגד השופטת?
עו”ד שמחה ניר מבקר את השופטים כבר חמישים שנה. מדוע לא מזמינים אותו לשיחה, כדי לשמוע מדוע, ועל מה, הוא מותח ביקורת כה קשה ונוקבת על השופטים הנחמדים, שהם “ישרים ועצמאים ואינם נרתעים מאיומים”?
מדוע מערכת המשפט לא מקיימת מפגשים פתוחים עם הציבור, כדי ללמוד מה מעיק עליו?
ומדוע לא מקימים בהנהלת בתי המשפט יחידה שתקשיב לרחשי לב הציבור?
לא, אל תגידו לנו אנחנו לא שופטים לפי הרוחות הנושבות ברחוב.
אל תגידו לנו זאת, כי אף אחד לא מצפה מכם לרצות את ציפיותיו של הרחוב. מה שכן מצפים מכם הוא לשכנע את המפסידים, אלה שאינם מרוצים מהתוצאה אליה אתם מגיעים – לשכנע את כולם שאתם פעלתם בתום לב, ביושר, בחריצות ובמקצועיות, ואם טעיתם – בתום-לב טעיתם: Errare humanum est.
אלא מאי? כאשר אתם מרשיעים אדם ברצח אחרי שה”מנוח” עמד על דוכן העדים והעיד כי הוא “חי ברציפות מגמר לידתו ועד לרגע הזה ממש“, אלף פרקליטי-צמרת לא יוכלו להגן על תרבות השפיטה הקלוקלת שלכם.
אתם לא יורדים אל העם כי אתם מפחדים ממנו.
אתם המצאתם לעצמכם תירוץ-כזב-והבל, לפיו “השופט אומר את דברו רק בפסקי-הדין שלו”, אבל זה תירוץ-הבל, משום שאיש לא מכריח אתכם לכבול את ידי עצמכם, וזה תירוץ כוזב, משום שבפסקי הדין אתם לעולם לא מגלים מדוע אתם מתעלמים מכל מה שלא מתיישב עם התוצאה אותה סימנתם מראש.
אתם מפחדים מהעם, כי אתם יודעים שהוא לא טיפש כמו שאתם מנסים להציג אותו.
אתם יודעים שאם תגידו לו errare humanum est, הוא יענה לכם perseverare diabolicum: לטעות זה אנושי, להתמיד בטעות זה מן השטן.
אז אתם מאשימים את הציבור, והייתם רוצים להחליף אותו בציבור אחר, נוח לכם ומתרפס לפניכם, אבל, לדאבונכם, הציבור לא ממש משתוקק להתחלף, ובסוף הוא יחליף אתכם.
התרעה: הרצח הבא כבר בשער!
יש אנשים, כמוני, שיודעים לכתוב ולנסח, שיודעים לעשות מיקרו-כירורגיה מושכלת לכל מה שהשופטים אומרים, כותבים, עושים או לא עושים – ושיש להם 10 דולר לשנה תמורת שם-המיתחם (domain name) ו-10 דולר לחודש תמורת ה”אירוח” (hosting).
יש אנשים שיודעים רק לקלל בקול רם, בין באולם בית המשפט, בין מחוצה לו.
וישנם אנשים שיודעים לפעול באלימות, כולל התאבדות או רצח, כאשר אין המקשיב להם, כלו כל הקיצים, מבחינתם, וכבכר אין להם מה להפסיד.
במדינת ישראל מתאבדים מאות בני אדם בשנה, בגלל שהם נואשו מהתקווה לצדק, אבל זה לא מפריע לאיש, ואולי אפילו מוציא אנחת-רווחה אצל גורמי הרווחה והמשפט, שנפטרו מעוד טרדן.
ישנם מקרים – לא רבים, יחסית – בהם המתאבדים “לוקחים איתם” גם את מי שלדעתם הביא עליהם את כל הצרות: בן או בת הזוג, ו/או הילדים, ויש שהם “שולחים לשם” רק את בן/בת הזוג ו/או את הילדים, ומעדיפים לסיים את חייהם בכלא, על מנת “לראות אותם סובלים”, וגם זה לא מזיז לאיש.
והמקרה הכי קיצוני הוא רצח שופט.
התרעתי בפניכם, ולא אביתם שמוע!
בשנת 2000, כאשר מדינת ישראל הייתה בת 52, הזהרתי, כאמור, מפני רצח שופט תוך חמש שנים, וזה הגיע בתוך פחות מארבע שנים, כאשר מדינת ישראל הייתה בת 56: השופט עדי אזר ז”ל נרצח בשנת 2004.
ומה אמרתם אז, צדקנים שכמותכם? הוא נרצח רק משום שהוא היה שופט!
לדמגוגיה הזאת אני קורא שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת: בוודאי שהוא נרצח רק משום שהוא היה שופט (לא היו עליו כל איומים, לרוצחיו לא היה שום הליך אצלו, והוא “נבחר” רק משום שהוא היה מטרה נוחה וזמינה להביע את תסכולם מה”צדק” של מערכת המשפט), אבל השאלה האמיתית היא איך מערכת המשפט הביאה על עצמה את הצרה הזאת.
את השאלה הזאת איש במערכת המשפט לא שואל, כי יותר קל ונוח לשופטים להאשים את הציבור, לא את עצמם.
מאז רצח השופט עדי אזר עברו 12 שנים, מדינת ישראל כבר בת 68, והרצח הבא של שופט הוא רק שאלה של זמן – תזכרו שאמרתי לכם!
מערכת המשפט בישראל עדיין אינה מסוגלת לערוך חשבון-נפש – לא עם עצמה, ובוודאי שלא בפומבי, ותחת זאת היא מעדיפה לאבטח שופטים שהם בסיכון.
בוודאי שאיבטוח כזה הוא BETTER THAN NOTHING, אבל אם זאת היא הקונצפציה שלכם, אבטחו אישית את כל 700 שופטי ישראל, כי אתם לא יודעים מאיפה זה ייפול עליכם (כמו שהיה עם השופט אזר).
שופטים נכבדים – זה בדרך, וכשזה יקרה, אל תגידו “הוא נרצח רק משום שהוא היה שופט”, ואל תגידו “הוא לא עשה עוול לאיש”, כי הנרצח הבא, קרוב לוודאי, ישלם את המחיר על חטאיהם של שופטים אחרים, ועל חטאיה של מערכת המשפט כולה.
אתם יכולים לרוץ לחנות השעונים הסמוכה למקום מגוריכם, לקנות שעוני ספירה-לאחור (אפשר גם להוריד מהאינטרנט, חינם-אין-כסף), כי הרצח הבא, כאמור, כבר בדרך.
ומה תגיד אז שרת המשפטים, איילת שקד (אם היא עדיין תשב על כסאה הנוכחי)?
הנה מה שהיא תגיד, מילה-במילה, אות-באות:
“רצח שופטים הוא קו אדום חמור.
“השופטים בישראל ישרים ועצמאיים ואינם נרתעים מאיומים. הם שמים מול עיניהם את הפסוק מספר דברים: ‘לא תטה משפט, לא תכיר פנים'”.
ורק ילד קטן אחד יגיד רגע-רגע, לא היינו כבר בסרט הזה?
תזכרו שאמרתי לכם
במאמר הזה אני צופה שתי התרחשויות:
האחת – פרשיות שחיתות ושוחד במערכת המשפט, והן נמצאות כבר בשלבי “דגירה” שונים.
והשנייה – רצח נוסף של שופט, שהוא רק עניין של זמן.
זה יקרה, כי מערכת המשפט אינה קשובה לביקורת, היא מדכאת כל ביקורת, מצופפת שורות סביב כל שופט שמוטחת בו ביקורת אישית, לא עושה שום חשבון-נפש, ומביאה אנשים לכדי ייאוש, לידי ההרגשה שכבר אין להם מה להפסיד.
וכאשר זה יקרה – תזכרו שאמרתי לכם, ואתם לא אביתם שמוע.
_______
למאמר באתר חופש הביטוי על שם אשר יגורתי-גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”
______________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא
דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס