אחרי גולדסטון 2: אמרתי לכם, אמרתי לכם, אמרתי לכם – ולא אביתם שמוע!

על מה שמדינת ישראל עוללה לעצמה בטיפשותה, ועל מה נפשי בוכיה

שמחה ניר, עו”ד

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

השורה התחתונה תחילה

יותר משאני רותחמזעם, אני עצוב על מה שמדינת ישראל – מדינתי שלי, ארצי שלי – עוללה לעצמה בפרשת ועדת גולדסטון 2.

מדינת ישראל נהגה בטיפשות משוועת, ולזכותה של הוועדה ייאמר שהיא נהגה כלפי מדינת ישראל בהגינות רבה יותר מאשר מדינת ישראל נוהגת כלפי אזרחיה-היא.

מדינת ישראל הייתה זקוקה לוועדת החקירה הזאת עד כדי כך שאם היא לא הייתה מוקמת – היה צריך להמציא אותה.

הגיע הזמן שמדינת ישראל תתחיל להקשיב למה ששמחה ניר אומר, כי כבר אין לי מספיק חורים בחגורה לכל ה”אמרתי לכם”-ים שהתגשמו – והנה עוד אחד.

אקדים ואומר: במאמר הזה אין לי שום כוונה להתייחס, ולו ברמז, לתוכן הדוח של הוועדה הזאת. אני נמנע מכך, משום שלא קראתי את הדוח אלא ברפרוף, וגם אם הייתי קורא אותו – אין בידי הראיות ו”תיק המוצגים” שהיו בפני הוועדה, ואני האחרון שאשתמש בידיעותי הפרטיות כדי לדון במימצאים עובדתיים בתיק שאני לא מכיר אותו.

אני כן דן בקביעות עקרוניות, אבל במקרה הזה דעתי הערכית אינה מעלה ואינה מורידה, כי הוויכוח הציבורי סביב דוח הוועדה לא מתנהל במישור העקרוני, אלא במישור העובדתי (או מעורב, עובדתית-משפטי): האם ישראל ביצעה פשעי מלחמה במבצע צוק איתן, או שלא ביצעה פשעים כאלה.

כמובן שבדברי כאן אין לי כל כוונה להתייחס לשאלה מי מהצדדים ביצע – או שלא ביצע – פשעי מלחמה במבצע צוק איתן: שאלה נכבדת מאוד, אבל היא אינה בתחום המצומצם (20 עמודים) שקבעתי למאמר הזה, וגם לא בתחום המומחיות שלי.

על ההיסטוריה ועל ההיסטריה

חוסיין מלך ירדן עשה את שגיאת-חייו במלחמת ששת הימים, כאשר הוא הצטרף למצרים וסוריה, ואיבד את הגדה המערבית של ממלכתו.

במלחמת יום הכיפורים הוא “הפנים את לקחו” והחליט שלא לחזור על אותה השגיאה, ולא להצטרף למצרים וסוריה, ובכך הוא עשה את שגיאת-חייו השנייה, ואיבד את ההזדמנות להחזיר את הגדה לחיקו.

מסקנה: ההיסטוריה לפעמים חוזרת, אבל צולעת ומקרטעת.

לאחר ועדת גולדסטון מדינת ישראל סברה – ואולי אף צדקה בכך – שהיא נהגה נכונה בהחרימה את הוועדה, והחליטה לחזור על “הדבר הנכון” הזה, והפעם, במבחן התוצאה, היא נחלה כישלון חרוץ.

רבותי, ההיסטריה חוזרת.

ביום 27.7.2014, תחת הכותרת לקראת גולדסטון 2, הסברתי את השיקולים בעד-ונגד שיתוף פעולה עם ועדת החקירה החדשה שהאו”ם החליט עליה, בכל הנוגע לשאלה אם בוצעו פשעי מלחמה במבצע צוק איתן. לאור ניסיוני בניהול משפטים-בהעדר, ולאור לקחי ועדת גולדסטון הראשונה, הבהרתי כי אם הממשלה תחליט גם הפעם לוותר על הזכות להתגונן, אני אתמוך בהחלטה, אבל אם, לאחר מכן, היא תתבכיין על היותו של הדוח “מוטה” לרעת ישראל – אני לא אתמוך בה.

עשרה ימים לאחר מכן, ביום 6.8.2014, תחת הכותרת לקראת גולדסטון 2 (2): תשובה ליו”ר הכנסת, יולי אדלשטיין, התייחסתי לקולות הקוראים “לא לשתף פעולה עם חקירת האו”ם”, אשר הבולט שבהם היה קולו של יו”ר הכנסת, יולי אדלשטיין, שגם הוא קרא לא לשתף פעולה עם הוועדה החדשה, כי “הפעם אנו למודי ניסיון מדו”ח גולדסטון”.

לעניין זה אמרתי כי “אכן, אנו למודי ניסיון מדו”ח גולדסטון, אבל השאלה היא מהו הניסיון, ומה למדנו ממנו“. כן הוספתי כי “הניסיון שלנו אומר שהוויתור על הזכות להתגונן מול ההאשמות המוטחות במדינת ישראל, להביא ראיות לטובתנו, להדוף ראיות נגדנו, ולטעון את טענותינו, יכול לעלות לנו ביוקר“, ושאלתי-השבתי: “ומה למדנו מהניסיון הזה? כנראה שלא למדנו ממנו, ולא כלום“.

ולסיכום, לאחר שהתייחסתי לכל טענותיו של אדלשטיין וליושר האינטלקטואלי שלו, אמרתי:

טוב, אז שב בבית, יולי. שב בבית, ושמדינת ישראל תשב בבית, ותצפה למה שמצפה מי שמקבל הזמנה-לדין בבית משפט לתעבורה, ומצפצף עליו: הרשעה אוטומטית, אפילו בלי הוכחות. “יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום” (חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ”ד-1982, סע’ 240(א)(2)).

ושוב: כמי שהשתמש לא פעם ולא פעמיים בטכניקה של “ישיבה בבית”, בתנאי שהיא לוקחת בחשבון את כל הסיכונים הכרוכים בכך, ואחד הסיכונים הבולטים הוא שאם התרגיל נכשל, אין “ערכאת ערעור” שבפניה ניתן לטעון שההליך היה בלתי חוקי.

מכל מקום, ועל פי המעט הידוע לנו כעת, נטיית-הלב המקצועית שלי היא שהפעם מדינת ישראל צריכה להתייצב בפני “גולדסטון 2”, ולנהל את “המערכה על התודעה, על המוסריות ועל הלגיטימציה” של מדינת ישראל וצה”ל בצורה הכי מקצועית שאפשר, ועם כל ה”תותחים” שיש לנו.

משהתמנתה הוועדה, והתמנה גם היו”ר שלה, William Schabas, התמתנה נטיית-הלב המקצועית שלי קמעה – רק קמעה, יש לציין –וזאת משום שהיו”ר הזה התבטא ואמר שהוא היה רוצה לראות את בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, עומד לדין בפני בית המשפט הבין-לאומי הפלילי, והיו לו, מן הסתם, עו”ד יציאות כאלה ודומותיהן – יציאות כאלה שבגינן הייתי פוסל כל שופט.

וכך אמרתי, תחת הכותרת לקראת גולדסטון 2 (3): שקו-בתחת הדדי:

לא אביע בעניין הזה דיעה נחרצת, משום שאין לי כל הידיעות שישנן – או לפחות אמורות להיות – בידי הממשלה, ועל פיהן יש לשקלל את כל נימוקי הבעד-ונגד. מעבר לכך אני גם לא נושא באחריות למהלך הזה, והדבר היחיד שאני ארשה לעצמי לעשות הוא להביא בחשבון את תוצאתה של החלטת הממשלה – בבחירות  הבאות.

היה והממשלה תחליט שהמשחק מכור עד כדי כך שעדיף להסתכן ולוותר על הזכות להתגונן, היא צריכה להגיד לאו”ם אני לא משתתפת במשחקים מכורים, שקו לי בתחת.

אלא מאי? גם את האו”ם לא עשו באצבע, וגם הוא יודע להגיד שק-בתחת.

לו הייתי אני במקום האו”ם, הייתי עונה למדינת ישראל: תראו מי שמדברת!

במדינת ישראל, כידוע, “פסלות שופטים” היא “משהו גס”, וכמו שאומר אשר יגורתי לבית גרוניס, “אפילו נוצר בראיית הטוען-לפסלות, בנסיבות העניין, חשש למשוא פנים כלפיו, הרי שחשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות”.

ומה זה, אליבא דיגורתי, “חשש שאינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא”?

הנה תשובתו, בתיאום למקרה שלפנינו: “משלא הוכח שדיעותיו של יו”ר הוועדה תשפענה על החלטותיה של הוועדה”, הרי זה “חשש שאינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא”.

וזה אומר שלא די בכך שיש חשש למראית פני הצדק, אלא שצריך גם להוכיח שהתוצאה של ההליך תושפע ממה שהעין רואה.

בינתיים היו”ר שאבס עשה שאבעס-לעצמו, והתפטר מהוועדה. חברתו, השופטת האמריקאית (בדימוס, כנראה) Mary McGowan Davis, מונתה תחתיו כיו”ר הוועדה, ויחד עם Doudou Diène(משפטן סנגלי, חניך אוניברסיטאות בצרפת) נשארו שניים במקום שלושה חברי הוועדה – שניים אשר איש בישראל לא טען לפסלותם בקשר לחברותם בוועדת החקירה המסויימת הזאת.

סנגל, ארצו של דייאן, היא מדינה ידידותית לישראל, וככל הנראה משתדלת להיות מאוזנת באשר ליחסיה עם ישראל ועם העולם הערבי.

כנראה שהתפטרותו של שבס נעשתה בפרופיל נמוך, כי איש לא דיבר על כך, ומדינת ישראל איבדה את התירוץ שלא לשתף פעולה עם הוועדה, שאנחנו עדיין קוראים לה גולדסטון 2 (כנראה שהשם “ועדת שאבס”, או “ועדת דיוויס”, לא מצלצל מספיק טוב, ומשכיח את התירוץ שהיה לנו לא לשתף פעולה עם הוועדה) אבל היא החליטה לעמוד בהימנעותה מלשתף פעולה עם הוועדה.

מכל מקום, אילו ידעתי, בזמן-אמת, על ההתפטרות הזאת, נטיית-הלב המקצועית המקורית שלי הייתה חוזרת על-כנה: הפעם דווקא כן לשתף פעולה עם הוועדה.

יחד עם זאת, כפי שאמרתי במאמר האחרון, מעבר לנטיית-הלב המקצועית שלי לא יכולתי גם אז להביע דיעה נחרצת אם לשתף, או שלא לשתף, פעולה עם הוועדה, משום שלא היו לי כל הידיעות שישנן – או לפחות אמורות להיות – בידי הממשלה, ושעל פיהן יש לשקלל את כל נימוקי הבעד-ונגד.

אזכיר שוב את מה שאמרתי כאשר התנהל אצלנו הוויכוח אם לשתף פעולה עם גולדסטון 2:

“אם הממשלה תחליט גם הפעם לוותר על הזכות להתגונן, אני אתמוך בהחלטה, אבל אם, לאחר מכן, היא תתבכיין על היותו של הדוח ‘מוטה’ לרעת ישראל – אני לא אתמוך בה”.

והנה, מדינת ישראל אכן החרימה את הוועדה, וזו הוציאה את הדוח שלה, ועכשיו מדינת ישראל כמרקחה: ראש ממשלתנו, בנימין נתניהו, מתבכיין על כך שהדוח “מוטה” ו”לא אובייקטיבי”, ואילו כל הפוליטיקאים – מימין ומשמאל גם יחד – מתחרים ביניהם מי ירעיף יותר סופרלטיבים: צה”ל הוא צבא מוסרי, הצבא הכי מוסרי בעולם, צה”ל לא מבצע פשעי מלחמה, ולא צריך ועדות חקירה בין-לאומיות כדי לדעת זאת.

ועוד אומר לנו ראש ממשלתנו: ישראל לא מבצעת פשעי מלחמה, ישראל מגינה על עצמה מפניפשעי המלחמה של החמאס.

דברים ודיבורים כגון דא אני מגדיר כשימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת.

עובדות אמת – משום שצה”ל הוא אכן צבא מוסרי, ומשום שמדינת ישראל אכן לא מבצעת פשעי מלחמה, אלא מגינה על עצמה.

שימוש מניפולטיבי – משום שהדיבורים האלה מסיטים את הדעת מהשאלה האמיתית – לא אם צה”ל הוא צבא מוסרי, וכו’, אלא אם במבצע המסויים הזה, מבצע צוק איתן, היו, או לא היו, חריגות וכשלים בתחום דיני המלחמה ומוסר המלחמה.

אתחיל מהסוף: אין מחלוקת על כך שצה”ל הוא צבא מוסרי, ושאין צורך בוועדות חקירה בין-לאומיות כדי לדעת זאת. “הכי מוסרי בעולם”? כדי לומר זאת נחרצות יש צורך במחקר מקיף ועצמאי, ואם הפרקליט הצבאי הראשי, האלוף דני עפרוני, אומר כי “לא תשמעו ממני שצה”ל הצבא הכי מוסרי בעולם”, סימן הוא שהסופרלטיב הזה עדיין צריך ראייה.

כך או כך, סתם “מוסרי” או “הכי מוסרי בעולם” – גם צבא מוסרי, ואפילו הצבא הכי מוסרי בעולם, יכול להיכשל פה-ושם, גם בחכמת-המלחמה, וגם במוסר המלחמה, ואם ישנן טענות בנושא הזה – יש צורך לבדקן עד תום.

ארשה לעצמי להביא דברים שנאמרו בהקשר אחר, אבל, “בשינויים המחוייבים”, אפשר להתאים אותם גם לנושא דנן. אומר אהוב-נפשי, פרקליט המדינה שי ניצן, בישיבתה של ועדת החוקה, חוק ומשפט, של הכנסת, ביום 10.6.2015, בדיון על הצורך בביקורת על הפרקליטות:

”אני בטוח שכל אחד מ-950 הפרקליטים עושים עבודה טובה. יחד עם זאת אני בטוח שיש כשלים”.

והשאלה היא אם יכול מישהו מקברניטי הביטחון הלאומי – ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ”ל לבוא ולומר על צה”ל רק שבחים, משהו מעין:

”אני בטוח שכל אחד מחיילי צה”ל עושה עבודה טובה, ואני בטוח שאין שום כשלים”.

לא, אף אחד לא יעז לומר זאת: לצה”ל היו גם היו כשלים לאורך כל ההיסטוריה שלו: כשלים אסטרטגיים וכשלים טקטיים, כשלים מבצעיים וכשלים מודיעיניים, כשלים בשריים וכשלים חלביים – כשלים מכל מין וסוג, ומכל גוון וצבע.

וכן, כן … גם כשלים מוסריים: כפר קאסם, קיביה, ועוד.

כמובן שהיו אלה כשלים של יחידים, או של יחידות, ולא כאלה שהצבא החליט עליהם, אבל העובדה שצה”ל כשל במניעתם – גם היא כתם מוסרי על צה”ל כולו.

הקהילה הבינלאומית, מה לעשות, לא כל כך סומכת על נאשמים, חשודים ושאר גורמים שנגדם מופנות טענות, שישפטו את עצמם: תארו לעצמכם שהיו משאירים לגרמניה הנאצית, קמבודיה של החמר רוז’, טורקיה עם טבח הארמנים (1915), בוסניה, רואנדה, נמיביה, סודן, סוריה ומי לא – תארו לעצמכם שהיו משאירים לכל אלה לשפוט את עצמם.

לא, אני בשום אופן לא משווה את מדינת ישראל לכל אלה, אבל כאשר מעלים טענות כאלה בפני הקהילה הבינלאומית, מישהו צריך לברר אותן, והקהילה הבינלאומית מינתה לכך את הוועדה המסויימת הזאת.

גם במשפט הישראלי הפנימי מקובל שבעל-דין אינו בוחר את שופטיו, ומה חדש בכך?

מי שיתף פעולה עם הוועדה, מי לא?

מדינת ישראל לא התירה לוועדה להיכנס לתחומה, וגם לא לשטחים שבשליטתה, וכתוצאה מכך את ישיבותיה באזורנו הוועדה קיימה בתחום ממלכת ירדן.

גם החמאס לא שיתף פעולה – עוד ברית מוזרה מאלה שמפרנסות את המקלדת שלי, ועושות לי טוב על הלב.

הרשות הפלשתינית, לעומת זאת, דווקא שיתפה פעולה, והתוצאה הייתה שב”מאזן הנוכחות” היינו בעמדת נחיתות.

עבודת הוועדה, בראייה שלאחר-מעשה

לא התעמקתי בדוח, אבל גם ברפרוף קל ומהיר עולה שהוועדה לא הייתה חד-צדדית לתלפיות. היא “הכניסה” גם לישראל, וגם לחמאס. ייתכן מאוד שחמאס היא הכניסה יותר, הרבה יותר, אבל אף אחד, כנראה, לא מדבר על כך – אולי משום שזה לא מתיישב עם “העולם כולו נגדנו”.

האם הדוח שהוציאה הוועדה הוא מאוזן לתלפיות? עד כדי כך לא התעמקתי בו, ולאור האמור בהמשך – זה לא ממש חשוב, כי במאמר הזה אני מטפל בממשלתי, ולא באחרים – לא באו”ם, לא בוועדה ולא בחמאס, שאת הטיפול בהם אני משאיר לאלה שייטיבו ממני לעשות זאת.

מה היה אילו

אין לי שום ספק: אם מדינת ישראל הייתה מכבדת את הוועדה, מצבה בדוח היה טוב יותר, טוב בהרבה.

מדינת ישראל יכלה להתייצב בפני הוועדה עם כל ה”תותחים” שלה, עם כל המומחים שלה בענייני צבא ובענייני משפט, עם כל המידע המודיעיני והאחר שבידיה, עם ההסברים מה צה”ל עשה, עד כמה הוא נזהר שלא לפגוע שלא לצורך באוכלוסייה ה”לא מעורבת”, ועד כמה החמאס אילץ את ישראל לנהוג כפי שהיא נהגה.

אם מדינת ישראל הייתה מתייחסת אל הוועדה כך, היא יכלה לצאת נקייה לגמרי, או כמעט לגמרי, ואילו החמאס יכול היה לצאת שחור-משחור – הרבה יותר שחור ממה שהוא יצא בפועל.

להזכירכם: היו”ר המקורי של הוועדה, William Schabas, זה שאמר שהוא היה רוצה לראות את בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, “עומד לדין בפני בית המשפט הבין-לאומי הפלילי” – היו”ר הזה התפטר, ואיתו התפטר גם התירוץ של ישראל שלא לשתף פעולה עם הוועדה, אבל מדינת ישראל טמנה את ראשה בחול.

אמרתי כי אם ישראל הייתה מכבדת את הוועדה, היא הייתה יכולה לצאת “נקייה לגמרי, או כמעט לגמרי”, כי ייתכן שהוועדה הייתה מוצאת פה-ושם חריגות כאלה ואחרות מצד צה”ל.

היא גם יכלה לומר אמנם מצאנו כמה חריגות, אבל ניכר היה שישראל הייתה מודעת להן, ועשתה כמיטב יכולתה למנוע אותן.

אם היינו מנצלים את זכותנו לטעון בפני הוועדה, ולהביא ראיות, אזי גם אם הוועדה הייתה מוצאת חריגות כלשהן, היינו יכולים להתווכח איתה, ולומר שהיא התעלמה מהראיות האלה-והאלה, ומהטענות האלה-והאלה, ולנהל את הוויכוח הזה מול הקהילה הבין לאומית, מול התקשורת הבין לאומית, ומול מוסדות האו”ם אשר אמורים להחליט מה לעשות עם הדוח הזה, אבל משוויתרנו על “יומנו” בפני הוועדה – אנחנו לא יכולים לבוא אליה בטענות, כי היא דנה רק במה שהיה לפניה.

משל למה הדבר דומה: לאדם שקיבל הזמנה לבית המשפט לתעבורה, ויתר על “יומו בבית המשפט” והורשע בהיעדרו: אם הוא היה מתייצב בבית המשפט, מנהל את הגנתו ומפסיד – הוא היה יכול להתווכח עם פסק-הדין, בין בערכאת הערעור, בין בפני הציבור הרחב, אבל משוויתר הוא על כך – אין הוא יכול לבוא אל הציבור ולומר “אני לא עבריין תנועה, אני משתמש ברכב לצרכי פרנסתי”.

אני מוכן לקבל שהאיש אכן אינו עבריין תנועה, ושהוא משתמש ברכב לצרכי פרנסתו, אבל השאלה אינה עם הוא עבריין או לא, ולמה הוא משתמש ברכב, אלא אם בזמן ובמקום המפורטים בכתב האישום הוא ביצע, או לא ביצע, את העבירה שיוחסה לו.

הדבר היחיד שיכול האיש לעשות הוא לטעון לאי-חוקיות ההליך (פגם שאינו מתמרק מחמת אי-התייצבותו), או לכך שלמרות שהתובע “שיחק לבדו 90 דקות על המגרש, הוא לא הצליח להבקיע את השער”, וכך יכולה לעשות גם מדינת ישראל ביחס לדוח ועדת החקירה, אם יש לה טענות טובות לכך.

אבל מדינת ישראל לא טוענת לאי-חוקיות הוועדה והדוח שלה, וגם לא טענה שהראיות שהיו לפני הוועדה לא הצדיקו את המסקנות אליהן היא הגיעה. היא מתווכחת עם המימצאים והמסקנות, לגופם, על סמך מה שהיא – מדינת ישראל – חושבת על עצמה, ואת מה שהיא יודעת, אבל השאירה אותו לעצמה, כגלולת הבוקר-שאחרי.

מדינת ישראל הביאה את עצמה למצב פאתטי, בדיוק כמו אותו הנהג, שוויתר על הזכות להתגונן, ועכשיו הוא מבקר את פסק-הדין, לא על סמך מה שיש בתיק, או אין בו, אלא על סמך מה שהוא חושב על עצמו.

א-פרופו משפטי התעבורה, והדין הישראלי

לפי החוק בישראל, נאשם בפלילים לא יכול לוותר על הגנתו בכך שלא יתייצב למשפט. הוא יכול להתייצב למשפט ולשתוק, אבל אם הוא לא מופיע, דוחים את המשפט, ומוציאים נגדו צו-הבאה.

לעיקרון הזה ישנו חריג: בעבירות תעבורה ועבירות לפי חיקוקים מסויימים נוספים, ניתן לשפוט את הנאשם בהיעדרו, אם הוא לא מתייצב למשפט.

אין לי בעייה עם זה, כי לנאשם מותר לוותר על זכותו להתגונן. מותר לו לוותר על זכותו לחקור את עדי התביעה, להביא ראיות משל עצמו, להשיב לטענות התביעה, ולטעון לחפותו. מותר לו לוותר על זכותו להגנה “אקטיבית”, אבל בכך לעולם אין משום ויתור על זכותו לכך שהתביעה תביא מספיק ראיות להרשעתו.

הבעייה היא בכך שהתביעה ובית המשפט לא נזקקים לנוכחות הנאשם מתוך דאגה כנה לעשיית הצדק עימו, או מתוך חשש אמיתי שהנאשם לא מבין שבהימנעותו מלהתייצב למשפט הוא עושה עוול לעצמו (ובית המשפט, כידוע, הוא מגינם של החלשים – הן מפני עוולות השלטון, והן מפני מה שהם, בטיפשותם, מעוללים לעצמם). הם זקוקים לנאשם כדי שזה ינהל את התיק כנגד עצמו!

כן, כבר דיברתי על כך בעבר, ובהזדמנות אפרט עו”ד יותר.

בשנת 1995 משרד המשפטים עשה לזה סוף, והעביר בכנסת תיקון לחוק סדר הדין הפלילי, לפיו נאשם שלא מתייצב למשפט רואים אותו כמודה בכל העובדות, ודנים אותו בהיעדרו.

בדברי ההסבר להצעת החוק, שנערכה על ידי עו”ד לבנת משיח ממחלקת הייעוץ והחקיקה במשרד המשפטים, ולימים משנה ליועץ המשפטי לממשלה, נאמר – בחוצפה ובחוסר-בושה – כי היא באה משום שנאשם שלא מתייצב למשפט “מכשיל בכך את ההליך המשפטי”.

שומו שמיים: תארו לעצמכם שקבוצת כדורגל לא מתייצבת למשחק, ותארו לעצמכם שלפי כללי המשחק נותנים למתחרה לשחק 90 דקות לבדה, ולהבקיע כמה שערים שהיא רוצה ויכולה. במה הקבוצה שלא הופיעה “מכשילה” את המשחק?!

אבל כאשר התביעה מכינה תיק “שדוף” – וזה אצלה שיטת-עבודה, למרות הביקורת שביהמ”ש העליון מתח על כך – והנאשם לא מתייצב למשפט, הוא מסרב למלא את התפקיד אשר, כאמור, מיועד לו – לנהל את המשפט כנגד עצמו – ובכך הוא אכן “מכשיל את ההליך”…

צדק נוסח משרד המשפטים, צדק נוסח מדינת ישראל.

בהצעת החוק הנ”ל הבטיחה המדינה שהרשעת הנאשם בהיעדרו לא תהייה “אוטומטית”, ובכל מקרה בית המשפט יפעיל את שיקול-דעתו לפני שהוא עושה כן. ואכן הדבר גם משתקף מנוסח החוק, כפי שהתקבל בכנסת.

סעיף 240(א) לחוק סדר הדין הפלילי, כפי שתוקן, זה לשונו:

240.(א)בעבירות לפי פקודת התעבורה, או לפי … יחולו סדרי דין אלה:

(1)על נאשם לפי סעיף זה לא יחולו הוראות סעיף 123 (הסעיף המתיר לנאשם לשלוח לבית המשפט הודעה בכתב, כולל הודעת כפירה בעובדות ובאשמה – ש’ נ’), אולם אין בכך כדי למנוע ממנו להודיע לבית המשפט בכתב מה הן טענותיו לענין העונש;

(2)נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סניגור מטעמו;

(3) בית המשפט רשאי לדון נאשם לפי הוראות פסקה (2), שלא בפניו, אם הוא סבור שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם …

ואכן, לפי נוסח ההוראה, תנאי מוקדם ל”יראוהו כמודה בכל העובדות” הוא שבית המשפט יהיה “סבור” שלא ייגרם בכך עיוות דין לנאשם, ואם זה אכן תנאי מוקדם, הרי שכל עוד הוא לא התקיים, ברירת-המחדל היא שהתביעה עדיין חייבת להוכיח את ה”קייס” שלה.

איך אנחנו יודעים אם בית המשפט היה “סבור”? אם הוא ייתן החלטה מנומקת האומרת כי “מנימוקים אלה ואלה אני סבור כי לא ייגרם לנאשם עיוות דין, ואני רואה אותו כמודה בכל העובדות”.

אלא מאי? החלטה כזאת מצריכה מאמץ אינטלקטואלי, ומקימה את החשש שהיא לא תעבור את מבחן הערעור, או את מבחן הביקורת הציבורית, ולכן שופטי התעבורה מעולם לא קיימו את המצווה הזאת, וקבעו אוטומטית את אשמתו של הנאשם אשר לא התייצב.

כיבוד החוק נוסח שופטי ישראל, צדק נוסח מדינת ישראל.

אבל זה עו”ד לא הכל: מעשה בנאשם אשר לא התייצב, והשופטת כיבדה את החוק, לא קפצה על המציאה, הורתה לתובע להביא את ראיותיו, והרשיעה את הנאשם על פי הראיות שהיו לפניה – אשר בדיעבד הסתבר שלא היה די בהן לצורך ההרשעה.

בערעור לבית המשפט המחוזי טען הנאשם: בית המשפט לתעבורה כיבד את החוק, סבר כי ללא ראיות אכן ייגרם לי אי עיוות דין ולכן החלט לשמוע את ראיות התביעה, אבל התביעה שיחקה 90 דקות על המגרש, לבדה – ולא הצליחה להבקיע את השער!

בערעור אפילו המדינה לא חלקה על כך שהראיות אשר נשמעו במשפט לא הספיקו להרשעה, אבל עמדה על כך שה”יראו אותו כמודה” אכן מספק את ה”הוכחה” לאשמתו של הנאשם, למרות שבית המשפט לתעבורה לא “סבר” שיש לראות את הנאשם כמודה ללא שמיעת הראיות.

ואכן, גם בית המשפט המחוזי וגם בית המשפט העליון צפצפו על החוק, צפצפו על שיקול-הדעת של שופטת התעבורה, וקיימו את ההרשעה – למרות שלתביעה לא היו מספיק ראיות לכך.

צדק נוסח שופטי ישראל, צדק נוסח מדינת ישראל.

צדק נוסח ועדת החקירה לעומת צדק נוסח מדינת ישראל

אילו נהגה ועדה החקירה עם מדינת ישראל כפי שמדינת ישראל נוהגת עם אזרחיה, מדינת ישראל הייתה יוצאת בשין-ועין. הוועדה הייתה “רואה אותה כמודה בכל העובדות”, ודנה אותה על פי העובדות שהיא “הודתה” בהן.

היא יכלה, אגב, לעשות כך גם לחמאס, אם סדרי הדין הפלילי הנהוגים אצלו דומים לאלה של מדינת ישראל, וכיוון שאף אחד מהצדדים לא מימש את זכותו להגן על עצמו (ולתקוף את זולתו) היא יכלה לנהוג כחפצה, בלי שאף אחד מהצדדים יוכל לייחס לה “חד צדדיות”, אבל כאן אני מדבר על שלושה וארבעה פשעי ישראל – הוי ארצי, מולדתי, הר טרשים קרח! – כלפי עצמה, ולא על פשעי המלחמה שצד זה או אחר ביצע במהלך מבצע “צוק איתן”.

אבל לא רק שהוועדה – בניגוד לשופטי ישראל – לא עשתה לעצמה חיים קלים, היא אפילו הסתמכה על פרסומים ישראליים רשמיים, ואין לי שום ספק שאם ישראל הייתה משתפת פעולה עם הוועדה, מצבה היום – מול העולם כולו – היה טוב בהרבה.

מדינת ישראל לא נעדרה מדיוני ועדת החקירה משום שהיא “נתקעה בפקקים” – תירוץ שכיח מאוד למי שמצפה לפסק-דין נוח לו (נניח חצי לירה קנס), אבל חוטף 18 חדשי שלילת רישיון. מדינת ישראל החרימה את הוועדה ביודעין, ובכוונת-מכוון, ובכך היא נהגה בטיפשות משוועת, מבחינת האינטרסים של עצמה. וכמו שהראיתי לעיל, לזכותה של הוועדה ייאמר שהיא נהגה כלפי מדינת ישראל בהגינות רבה יותר מאשר מדינת ישראל נוהגת כלפי אזרחיה-היא.

אם הוועדה לא הייתה קיימת, היה צריך להמציא אותה

אכן, מדינת ישראל “לא זקוקה לשום ועדת חקירה כדי לקבוע שהיא לא מבצעת פשעי מלחמה”, או שהיא “לא מבצעת פשעי מלחמה, אלא מגינה על עצמה”.

היא “לא זקוקה” לכך, בדיוק כשם שנהג אשר נאשם בעבירת תעבורה “לא זקוק לבית המשפט” כדי לקבוע שהוא “נהג זהיר”, ושהוא “לא מבצע עבירות תעבורה, אלא משתמש ברכב לפרנסתו”.

אכן, אנחנו “לא זקוקים” לכל אלה כדי לשכנע את עצמנו, או את חברי הקונגרס האמריקאי, בנאומו הבא של ביבי נתניהו לפניו.

ייתכן גם שאנחנו לא זקוקים לשכנועה של דעת הקהל העולמית – בבחינת עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב (היום קוראים לכך אוטיזם), או, כמו שאמר דוד בן גוריון כמה שבועות לאחר מכן, לא חשוב מה יאמרו הגויים, אלא מה יעשו היהודם.

ייתכן מאוד שאנחנו לא זקוקים לזה, ואנחנו יכולים לחיות גם בלי דעת הקהל העולמית. ייתכן מאוד שאנחנו יכולים להמשיך להתבשל במיצים של עצמנו. ייתכן. הכל ייתכן, אבל קצת תמיכה נוספת מדעת הקהל העולמית לא יכולה להזיק.

כן, אני מכיר את התשובה הניצחית, התשובה הניצחת: העולם כולו נגדנו, לערבים יש נפט, וכל העולם שם עצמו עפר לרגליהם.

יכול להיות, אבל, מאידך, ברור שבין ידידי ישראל המושבעים לבין אויביה המושבעים לא פחות, ישנם הרבה מקרי-ביניים, אשר מוכנים להקשיב, בנפש חפצה ובלב פתוח, לכל הסבר שיש בו להטות את הכף לטובת ישראל (ובמקרה ההפוך – גם נגדה).

ואל “פלח” דעת הקהל הזאת יותר קל להגיע בצירוף דוח של ועדת חקירה בינלאומית המיטיב עם ישראל, מאשר כזה אשר מיטיב איתה פחות, או שבכלל אינו מיטיב איתה.

ואת האופציה הזאת מדינת ישראל, בטיפשותה כי רבה, החמיצה לחלוטין.

מכל האמור עולה בבירור כי מדינת ישראל הייתה זקוקה לוועדת החקירה הזאת עד כדי כך שאם היא לא הייתה מוקמת – היה צריך להמציא אותה: לפחות כדי לשפר, ולו במעט, את הפוזיציות שלנו מול דעת הקהל העולמית – לפחות במקרים ה”גבוליים”, של אלה אשר מוכנים להקשיב ולשמוע, וגם להשתכנע.

השלב הבא: ביה”ד הפלילי הבין-לאומי

אין ספק שעכשיו יבוא מישהו ויתבע את מדינת ישראל בפני ביה”ד הפלילי הבין-לאומי בהאג, ולא צריך להיות גאון, או נביא, כדי להבין שככל שדוח וועדת החקירה של האו”ם היה מיטיב איתנו, תהיה לנו עמדת-פתיחת נוחה יותר בהליך הזה.

אלא מאי?

כשם שמדינת ישראל החרימה את ביה”ד הבין-לאומי בהאג בפרשת גדר המחלוקת, כך היא, ככל הנראה, תחרים את המוסד הזה אם היא תוזמן אליו גם הפעם.

בפרשת גדר המחלוקת מדינת ישראל ויתרה על הזכות להציג את עמדתה, ואחר-כך התבכיינה שביה”ד הבין-לאומי לא הזכיר את בטחונה של מדינת ישראל אפילו פעם אחת, וגם את המילה “טרור” הוא לא הזכיר, ואז כתבתי כי מדינת ישראל הרוויחה את זה ביושר, משום שגם שופטי ישראל מתעלמים ממה שלא מתיישב עם התוצאה אותה הם סימנו מראש, ואם לפי הדין הישראלי זה כשר, מה לה לישראל כי תלין על אחרים הנוהגים כך כלפיה.

היא, כמובן, הרוויחה את זה ביושר גם משום שהיא, כאמור, ויתרה על זכותה, וכמו שאומרים שופטי ישראל – אין לה להלין אלא על עצמה.

וגם הפעם, חוששני, מדינת ישראל תחזור על אותה השטות.

ביבי נתניהו, מודל הקלטת הלוהטת, ביבי וועדת החקירה

זוכרים את פרשת הקלטת הלוהטת?

לפני כעשר שנים נתפס ביבי בפרשה מביכה: כאשר הוא כבר היה נשוי לשרהל’ה, הוא ניהל פרשיית אהבים עם אחת בשם רות בר, ובידי מישהו מדורשי-רעתו הייתה קלטת המוכיחה את הדבר.

לו היה הדבר קורה לאחד השופטים, הוא היה מפעיל את דוברות הנהלת בתי המשפט, וזו הייתה שולחת איזה משנה לסגנית הדוברת כדי להכחיש את הדבר, ולהתבזות עבור השופט, כאשר הדבר עתיד להיחשף במלוא מערומיו ביום המחרת.

אבל ביבי נתניהו, חניך האסכולה האמריקאית, תפס את השור בקרניו, ובמקום שהוא יתחמק מהנושא, בתקווה שהדבר לא יגיע לציבור, ויצטרך לגמגם אם הוא כן יגיע לציבור, הוא, מיזמתו, יצא עם זה אל התקשורת, סידר לעצמו ראיון טלוויזיוני בשעות של צפיית-השיא, אמר “חטאתי, ואני מצטער” – והנושא דעך.

הנושא דעך, וביבי חזר ונעשה שוב ראש הממשלה.

הנושא דעך ומי זוכר אותו היום?

אם היינו מתייצבים בפני ועדת החקירה של האו”ם, עושים את כל מה שאנחנו יודעים – ויכולים – כדי להגן על שמה הטוב של מדינת ישראל וצבאה, אבל הוועדה בכל זאת הייתה מגלה כשלים כלשהם, כשלים מוכחים שאי אפשר לחלוק עליהם – ביבי לא היה מתחמק ומתחכם. הוא היה יוצא אל התקשורת העולמית ואומר נכון, היו כשלים, אבל עשינו – ואנחנו עושים זאת תמיד – כמיטב יכולתנו להימנע מהם, ואנחנו מצטערים על כל כשל שלא הצלחנו למנוע, אבל כאשר מדינה מגינה על עצמה מפני הטרור – לא תמיד אפשר להימנע מכשלים פה-ושם.

שפה כזאת העולם מבין, במיוחד בשנים האלה, כאשר כל העולם נאבק בטרור העולמי, וכאשר ארגונים כגון טליבאן, אל-קעידה, דאע”ש ודומיהם מאלצים את העולם החופשי לשלוף ציפורניים – לא תמיד סטריליות לחלוטין – יותר קל לישראל להגן על עצמה בשדות ההסברה, גם כאשר היא כושלת פה-ושם.

אבל כשם ששופטי ישראל משדרים חולשה – מוצדקת, אפשר לומר – כאשר הם נאלצים להתמודד עם הביקורת הציבורית על מוסריותם ועל יושרם – וכידוע “הלקוח לעולם צודק” – גם מדינת ישראל משדרת חולשה – לחלוטין לא מוצדקת! – כאשר היא צריכה להתמודד עם הביקורת על מוסר-המלחמה של צבאה.

מדוע מדינת ישראל משדרת חולשה לא-מוצדקת בנושא הזה?

משום שצה”ל אולי אינו “הצבא הכי מוסרי בעולם”, אבל הוא מספיק מוסרי, ומספיק משתדל. במאמצים למנוע פשעי מלחמה.

וכשם ששופטי ישראל, בטיפשותם, יורים לעצמם ברגל כאשר הם מתמודדים עם הביקורת הציבורית, כך גם מדינת ישראל ירתה לעצמה ברגל כאשר היא החרימה את ועדת החקירה בה אנו מדברים.

אמרתי לכם, אמרתי לכם, אמרתי לכם – ואתם עדיין לא אובים שמוע

זה חמישים שנה אני מנהל מאבק-יחיד כנגד ההסתאבות והשחיתות במערכת המשפט ובמינהל הציבורי.

לצערי – ובמידה מסויימת גם לבושתי – לא נחלתי הצלחות דרמטיות. ללא ספק הצלחתי להזיז דברים שאף אחד זולתי לא הצליח להזיזם, בבחינת גם מסע בן אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן, אבל משהו שייזכר לדורות – את זה עדיין לא הצלחתי להשיג.

אבל דבר אחד איש לא יוכל לקחת ממני: את ה”אמרתי לכם”.

אמרתי-לכם (א)

בשנת 1985, בעתירה לבג”ץ בעניין נוהל מסויים של אגף הרישוי, אמרתי עליו כי מכאן ועד לתעשייה של שוחד הדרך קצרה מאוד. זה לא עזר לי, ואני הועפתי מכל המדרגות, כשם שהבג”ץ מעיף מכל המדרגות 99% מהעותרים, אבל טרם יבש הדיו על פסק-הדין, והתפוצצה במשרדי הרישוי פרשת שוחד אשר בהיקפה ובמספר המעורבים בה האפילה על סך-כל פרשיות השוחד שהיו במשרדי הרישוי מאז פרוץ המדינה ועד אז (והיו!).

אמרתי להם, והם לא אבו שמוע.

אמרתי-לכם (ב)

בבחירות למוסדות לשכת עורכי הדין, בשנת 2003, הזהרתי את יראון פסטינגר, שהתמודד אז על ראשות הלשכה, מפני החבירה אל אילן בומבך, אז יו”ר ועד מחוז תל-אביב, שתעלה לו ביוקר בבחירות שלאחר מכן, משום שבחבירה הזאת הוא מטפח את יריבו העתידה.

התוצאה: החבירה לבומבך לא סיפקה לפסטינגר את הסחורה, שלמה כהן, יריבו, קיבל למעלה מ-40% בסיבוב הראשון (ונבחר כראש הלשכה), ואילו בבחירות שלאחר מכן (2007) בומבך אכן התמודד כנגד פסטינגר. אמנם הוא, בומבך, לא זכה, אבל הוא לקח מפסטינגר את מעט הקולות שהיו מאפשרים לו לזכות בסיבוב הראשון, ובסיבוב השני זכה יורי גיא-רון, ולפסטינגר נגמר הכסף, והוא לא התמודד בשלישית.

ראו אתההתבכיינות של מחנה פסטינגר על ה”בוגדנות” של בומבך, ואת ה”אמרתי לכם” שלי, בזמן-אמת, אז.

בבחירות הבאות למוסדות הלשכה (2011) הזהרתי את דורון ברזילי מפני חבירה אל הקלגס אפרים נוה, אבל גם הוא לא אבה שמוע, הברית בין השניים באה אל קיצה מהר מאוד (כצפוי, וכהכנה לבחירות הבאות (2015), ואכן, בבחירות שנערכו זה עתה אפרים (אפי, בשביל מנועי החיפוש) נוה היכה את ברזילי שוק על ירך.

הזהרתי את כולם, והם לא אבו שמוע.

אמרתי-לכם (ג)

בחודש אוקטובר 2010, במכתב אל חה”כ יואל חסון, יו”ר ועדת הכנסת לביקורת המדינה של הכנסת, בעניין ביקורת המדינה במערכת ההוצאה לפועל, חזיתי שורה של אירועים אשר יקרו בעתיד הקרוב והפחות-קרוב. הדבר היחיד מהם שלא התגשם הוא תחזיתי לשנת 2028.

אמרתי לו, והוא לא אבה שמוע, אבל אל דאגה – גם זה יגיע, באחריות.

אמרתי-לכם (ד)

בשנת 2000, תחת הכותרת אהרן ברק: לא מלאך ולא מפלצת, אבל יש לו בעייה / על פרשת אריה דרעי ועל אמון הציבור במערכת המשפט, אמרתי:

מערכת המשפט אינה מוכנה לקיים בביתה–פנימה בדק–בית ראוי ונוקב. מי שלא מוכן לקיים את בדק–הבית הזה, מי שסבור כי אמונו של הציבור במערכת המשפט מחוסן מפני שחיקה, עשוי לחטוף מכה אנושה וכואבת, ולקום בוקר אחד עם כאבי–גב נוראים. זה יכול להיות תוך שנה, וזה יכול להיות תוך חמש שנים, אבל זה יכול להיות עוד לפני שהדברים הכתובים כאן יראו אור.

… אותה “מכה אנושה וכואבת” שאני צופה למערכת המשפט יכולה להתבטא באחת מאלה (לא רשימה ממצה):

א.ניסיונות לשחד שופטים, חלקם יצלחו וחלקם לא;

ב.פגיעה בשופטים, כולל רצח;

ג.התאבדות של יחיד או של קבוצה עם גילוי מחאה פומביים על אטימות וחוסר צדק במערכת;

ד. “חאראקירי” מוסרי: התפטרות של שופט המלווה בהתנצלות פומבית “בשם מערכת המשפט לדורותיה”, יחד עם הכאה–על–חטא, בין על חזהו-שלו, בין על חזם של אחרים (“עם שופטים כאלה איני מוכן לשבת יחד”);

ה. חאראקירי ממש: התאבדות של שופט, מלווה באותה הכאה–על–חטא.

אין זו הפעם הראשונה שאני אומר את הדברים האלה. אמרתי אותם אפילו בהליכים בבית המשפט העליון – ואין שומע.

אבל הכתובת, רבותי, כבר על הקיר, ואם–וכאשר הדבר יקרה, אל תגידו לא שמענו, לא הוזהרנו.

אמרתי להם, הם לא אבו שמוע, והם קיבלו את זה, בחלקו מהר ממה שחזיתי:

• רצח שופט הם קיבלו תוך פחות מארבע שנים.
• פרשה בעלת ריח כבד של שוחד – יחסי התן-וקח שבין השופטת דליה מארק-הורנצ’יק לבין עו”ד גד פרנקל – הם קיבלו תוך פחות משבע שנים. מערכת המשפט השתיקה את הפרשה, ככל שהדבר נוגע לשופטת, אבל אל דאגה: ישנן בצנרת עוד פרשיות כאלה, ולא לעולם השתקות וחוסן.
• התפטרות של שופט המלווה בהתנצלות פומבית “בשם מערכת המשפט לדורותיה” – תוך שבע שנים ומשהו הם קיבלו את התפטרותו של השופט שלי טימן, שאמר כי “יש שופטים שלא מכירים את המלה זיכוי” – והוא לא היה היחיד.
• התאבדות של שופט (מוריס בן-עטר) במחאה על אטימות המערכת – תוך עשר שנים ומשהו: אמנם האטימות של המערכת הייתה מכוונת הפעם פנימה, אל בניה-היא, אבל אטימות היא אטימות היא אטימות.
• התאבדויות במחאה על אטימות וחוסר צדק במערכת המשפט (בתיהמ”ש למשפחה, הוצאה לפועל ומה לא) – כמה מאות בשנה.
• נעל בפרצוף, הצתת רכבו של שופט, איומים על שופטים, כולל כדורי 9 מ”מ במעטפות – כל הזמן.

אמרתי-לכם (ה)

ומה”אמרתי לכם”-ים הקודמים (שהיו רק “דגימות אקראי”) ל”אמרתי-לכם” הנוכחי: כאשר התנהל אצלנו הוויכוח אם לשתף פעולה עם גולדסטון 2, או שלא לשתף איתה פעולה, הבאתי בחשבון כי שתי האפשרויות המנוגדות הן לגיטימיות, לכל אחת ישנם חסרונות ויתרונות, וכך אמרתי בכל שלושת המאמרים בסדרה לקראת גולדסטון 2 (קישורים לעיל):

“אם הממשלה תחליט גם הפעם לוותר על הזכות להתגונן, אני אתמוך בהחלטה, אבל אם, לאחר מכן, היא תתבכיין על היותו של הדוח “מוטה” לרעת ישראל – אני לא אתמוך בה”.

אמרתי לכם, ובמבחן-התוצאה מתברר שצדקתי, כי אם מדינת ישראל הייתה מתגוננת, מצבה בשום אופן לא יכול היה להיות גרוע יותר – ואין ספק שמצבה היה טוב בהרבה.

אמרתי לכם (ו)

אמרתי לכם, לא אביתם שמוע, ועכשיו אתם מתבכיינים.

זה לא שאני יותר חכם מכם, כי אני באמת לא. אני רק מתכופף ומרים את אשר נקרה בדרכי, והוא מתגולל כדומן שעל פני האדמה, בעוד שאתם חולפים על פניו, ואומרים זה רק דומן שעל פני האדמה.

גם הילד שזעק “המלך עירום” לא היה חכם יותר מכל המבוגרים שמסביבו, אבל עיני-הילד שלו לא כוסו ב”פילטרים”, או – גרוע מזה – בירוד (קטרקט) הטח את עיניהם של המבוגרים, המונע מהם לראות לאשורו את מה שנמצא לנגד עיניהם.

הגיע הזמן שמדינת ישראל תתחיל להקשיב למה ששמחה ניר אומר, כי כבר אין לי מספיק חורים בחגורה לכל ה”אמרתי לכם”-ים שהתגשמו – והנה עוד אחד.

מדוע אני עצוב, ועל מה נפשי בוכיה

השחיתות וההסתאבות במערכות הציבוריות מקוממות אותי, וכנגדן אני נלחם, כאמור, כבר חמישים שנה.

כן, כן, במלחמה כמו במלחמה – אין מלחמות שמחות, וכשנלחמים גם נפגעים, ואני אכן שילמתי מחיר כבד על כך – אבל זה מה שבחרתי לעצמי.

במלחמה נגד השחיתות וההסתאבות יש לי כלים. יש לי מקלדת, יש לי אתר, יש לי פייסבוק, ועוד פייסבוק, ועוד פייסבוק, יש לי נכונות להקריב ויש לי גם תקווה לראות פרי בעמלי.

אבל בפרשת גולדסטון 2 לא מצאתי לא שחיתות ולא הסתאבות. מצאתי בה רק טיפשות וטימטום, ועל כך נפשי בוכיה.

נפשי בוכיה כי אין לי כלים למאבק בטיפשות, בטימטום, ובמה שהטיפשים והמטומטמים עושים לעצמם. בוודאי שאני לא יכול “להגיש בג”ץ”, כי אם השופטים מחפים על השחיתויות – מה הם יעשו עם הטיפשויות? יקבעו שהטיפשות היא “בלתי סבירה באופן קיצוני”?!

נפשי בוכיה על מה שמדינת ישראל מעוללת לעצמה, ברוב טיפשותה. נפשי בוכיה – ואין מנחם.

אגב, לאחר שסיימתי את כתיבתו של המאמר הזה גיליתי שלאחר דוח ועדת גולדסטון (המקורית) כתבתי דברים דומים מאוד על טיפשותה של מדינת ישראל.

במה אני בכל זאת מתנחם?

אני מתנחם בכך שקריאתי – הרפוייה-במעט – שלא להחרים את הוועדה לא המיטה עלי את כל כינויי-הגנאי האפשריים והבלתי-אפשריים: “סמולן”, עוכר ישראל, אכול שנאה עצמית, בועל קטינות, מדבר בסגנון “בוטה ומשתלח” – וחונה במרחק של פחות משני מטרים מברז כיבוי (הידרנט).

אלא מאי? אם זה היה קורה, הייתי נשאר בחיים, כי כבר הייתי בכל הסרטים האלה – ושרדתי גם שרדתי.

אני מחכה …

בתוך כל המולת-הביקורת על ועדת החקירה, עדיין לא שמעתי אפילו דובר אחד של המימסד אשר אומר אכן נהגנו בטיפשות, אכן היינו צריכים להופיע בפני הוועדה.

אני מחכה למישהו בעל אומץ ויושר אינטלקטואלי, אשר ירים את הכפפה הזאת.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס