בעקבות החלטת הנתל”ש על השופטים שנטען כנגדם שאילצו מתלוננת להדגים אונס: על הקלטת הדיונים ועל קשקשנות משולחת כל רסן

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

 

א.  לטובת הציבור והשופטים גם יחד: להקליט את כל הדיונים, בכל בתי המשפט!

 

הארץ סערה סעור בעקבות תלונה לפיה שופטים אילצו מתלוננת להדגים אונס, וכל הציפורניים נשלפו, מוכנות לשרוט, אלא שהשמחה הייתה מוקדמת, משום שבירור התלונה ע”י הנתל”ש, אליעזר גולדברג, העלתה שהתלונה הייתה מצוצה מהאצבע.

 

האם הנתל”ש זימן אליו את המתלוננת, עו”ד רוני אלוני-סדובניק, ואת השופטים, ואחר-כך “האמין” לשופטים ו”לא האמין” למתלוננת? אם כך היה הדבר, הציבור לא היה קונה את זה, והדיעה שהנתל”ש מחפה על השופטים – נכונה כשלעצמה – הייתה מתחזקת עו”ד יותר.

 

אלא מאי? שלא כמקובל, הדיון הזה הוקלט, וממנו התברר שלתלונה הזאת לא היה כל שחר (ואני אומר זאת בזהירות, משום שלא ההקלטה ולא תמלול שלה לא הובאו לידיעת הציבור, ואין לי שום נקודה ארכימדית לאישוש הדברים או להפרכתם).

 

ומהי המסקנה הראשונה שלי מכל הפרשה? שההיגיינה הציבורית מחייבת להקליט את כל הדיונים – גם מבחינת האינטרסים של השופטים עצמם.

 

ב.  על הקשקשנות

 

הביקורת על שרת המשפטים, ציפי לבני

 

החלטת הנציב גררה, בין השאר, ביקורת על ציפי לבני, על שהיא הגישה “תלונת שווא”, ר”ל.

 

לא שאני מעריץ מושבע של לבני בתפקודה כשרת המשפטים, אלא שגם לה מגיע צדק, ואכן הביקורת עליה, בעניין הזה, היא חסרת-שחר.

 

סע’ 14(ב) לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים (להלן – חנתל”ש), זה לשונו:

 

(ב) הנשיא או השר רשאי לבקש מהנציב לברר ענין הנוגע להתנהגותו של שופט במסגרת תפקידו כשופט לרבות בדרך ניהול המשפט על ידיו.

 

אז הגיע אליה מידע, והיא ביקשה מהנתל”ש לברר אותו. האם היא הייתה צריכה לברר בעצמה, ורק אחר-כך “לבקש” מהנציב שהוא “יברר” את מה שהיא כבר ביררה?

 

“כבוד השופטים אינו הפקר”…

 

“לסיום”, כתב גולדברג, “שופטים אינם חסינים מביקורת, אולם רב המרחק בין ביקורת ובין השתלחות חסרת רסן, שאין לה כל תשתית עובדתית. כבודם של שופטים אינו הפקר, ויש לתת את הדעת לבלימת מגמה זו, שסופה פגיעה אנושה באמון הציבור בהליכי משפט”.

 

נו, את המשפטים הרב-מפרקיים האלה אנחנו כבר מכירים: אלה הם משפטים מורכבים אשר, במקרים רבים, כל פרק שלהם הוא אמת לאמיתה, אמת צרופה, אבל באמצעות הצירוף שלהם בעליהם מוליכים אותך לאן שהם רוצים, ואתה כלל לא מרגיש איך מרמים אותך, איך מושכים אותך באף.

 

הבה נפרק את הקומפלקס הזה לגורמיו:

 

“שופטים אינם חסינים מביקורת”: נכון, אבל מיותר. נכון, משום שאף אחד בעולם אינו חסין מביקורת, ומיותר – משום שהשאלה הזאת כלל לא התעוררה. בדרך-כלל משתמשים במנטרה הזאת כדי להוסיף עליה את ה”אבל” או ה”בתנאי” וכו’: שופטים אינם חסינים מביקורת, בתנאי שהיא לא בסגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק, בלתי מרוסן, בלתי מנומס, בלה-בלה-בלה.

 

“אולם רב המרחק בין ביקורת ובין השתלחות חסרת רסן, שאין לה כל תשתית עובדתית”: נכון, אבל דמגוגי. דמגוגי, משום שהוא לא מגלה לנו מהו המרחק בין ביקורת ובין “השתלחות חסרת רסן, אשר יש לה תשתית עובדתית”, ומהו המרחק בין ביקורת ובין השתלחות מרוסנת, שאין לה כל תשתית עובדתית.

 

בחברה דמוקרטית, כל ביקורת היא לגיטימית, ובחברה מתוקנת שמו הטוב של אדם מוגן מפני ביקורת ללא תשתית עובדתית, והשאלה אם הביקורת מוגנת אינה תלוייה בשאלה אם היא “השתלחות” (שאנחנו ממש לא יודעים מה פשר המילה הזאת), ואם היא מרוסנת, או חסרת-רסן.

 

“כבודם של שופטים אינו הפקר”: אכן, גם זה נכון, וגם זה מיותר. נכון – משום שכבודו של כל אדם אינו הפקר, ומיותר – משום שגם בעניין הזה אף אחד לא טען כי כבודם של השופטים הפקר הוא.

 

“ויש לתת את הדעת לבלימת מגמה זו”: הנה, אחרי שלושה פרקים שכולם אמת צרופה, מוחדרת לתת התודעה שלנו עובדה חסרת-שחר, ואני מקשה: על איזו “מגמה” אדוני מדבר? כמה מקרים של “השתלחות חסרת רסן, שאין לה כל תשתית עובדתית” בשופטים אדוני ראה באלפיים השנים האחרונות?!

 

“שסופה פגיעה אנושה באמון הציבור בהליכי משפט”: כאן כבר באה מסקנה-מהמסקנה, ושני מרכיבים לה: הפגיעה באמון הציבור, והיותה “אנושה”.

 

אז ככה: כל ביקורת על גוף ציבורי מטרתה הלגיטימית היא לפגוע באמון הציבור במבוקר ובפעולותיו. כה זה לגבי הרמטכ”ל, המפכ”ל, שר הדואר היוצא, שר הדואר הנכנס, סגן יו”ר הכנסת ומנהל משרד הרישוי בזרנוגה גימ”ל, והוא הדין גם לגבי השופטים: כבר עשרות בשנים אני מנסה לפגוע באמון הציבור הישראלי בשופטיו, כי הם, לדעתי, לא ראויים לאמון. אני מאמין שיש לי חלק מסויים בפחיתת אמון הציבור בשופטיו, אבל, לצערי, אני לא יכול לזקוף לזכותי הצלחה מסחררת בת-כימות.

 

ובאשר ל”פגיעה אנושה”: אמון הציבור בשופטיו כבר פגוע אנושות. הוא נופל מכל המטוסים, בחצות היום ובצהרי הלילה, ואפילו אלוהים לא יכול להציל אותו – או שהוא יכול, אבל לא מעוניין.

 

ובקיצור – הנתל”ש הוסיף להחלטתו (הנכונה, כנראה) מלל מיותר אשר מטרתו להחדיר לתת-תודעתנו את ההנחה שאמון הציבור מרקיע שחקים, ושישנה איזו “מגמה” כללית של “השתלחות” בשופטי ישראל, השתלחות שהיא “חסרת רסן, שאין לה כל תשתית עובדתית”, וכשם שהתלונה של רוני אלוני-סדובניק היא מצוצה מהאצבע – כך גם ה”השתלחות” הזאת מצוצה מהאצבע.

 

גם לציפי יש מה לומר

 

שרת המשפטים, ציפי לבני, הגיבה בדף הפייסבוק שלה:

 

“אני שמחה על תוצאות סיומה של בדיקת השופט גולדברג נציב תלונות השופטים, שקובעת כי בפרסומים הקשים על כך ששופטים אילצו מתלוננת לכרוע ולהדגים את התקיפה בה ופגעו בכך בכבודה של מתלוננת תקיפה מינית, אין ממש וכי הם מילאו את חובתם באופן מקצועי וראוי”.

 

אז גם אני שמח על כל זיכוי מאשמה של כל אדם ואדם, אבל לא זכור לי ששר משפטים כלשהו, כולל השרה הנוכחית (גם בקדנציות הקודמות שלה בתפקיד הזה) בירכה על כל זיכוי וזיכוי של איש ציבור (למשל: אהוד אולמרט, מאיר שטרית, שמחה דיניץ ורבים-רבים אחרים).

 

ומוסיפה:

 

“כשהגשתי לנציב את בקשת הבירור סברתי שזו הדרך הטובה והנכונה ביותר לאפשר לרדת לחקר האמת בצורה עניינית, מקצועית וחסרת פניות”.

 

אוקיי, המחוקק העמיד לרשותה כלי, והיא השתמשה בו. יש לרשותה, אם היא רוצה, כלים נוספים, אבל זה לא יהיה יפה אם היא תשתמש דווקא בהם, ולא תפנה אל הנתל”ש. יחד עם זה, כידוע, סופרלטיבים לא עולים כסף, ולא ברור מדוע היא אומרת את הדברים האלה, כאשר אנחנו לא יודעים אילו דרכים אחרות, פחות טובות, היו לה, לדעתה.

 

הלאה:

 

“אלמלא בדק הנציב את הטענות עדיין הייתה רובצת מעל הפרשה ומע׳ המשפט עננה כבדה של חשדות”

 

נכון, אז מה? מישהו אמר שהנציב לא אמור היה לבדוק את הפרשה הזאת?

 

“ועתה, משעה שקבע הנציב כי לא נפל כל פגם בהתנהלות השופטים הושגו שתי מטרות: הוסר כליל הדימוי הביקורתי שדבק בשופטים; והתחזק אמון הציבור במערכת” …

 

נו, באמת … האם, בזכות זיכוי אחד “הוסר כליל” הדימוי הביקורתי שדבק בשופטים? האם זה היה המקרה ה”ביקורתי” היחיד בו חטפו השופטים ביקורת – במקרים רבים גם קטלנית ביותר?

 

ו”התחזק אמון הציבור במערכת”? אם אכן כך הוא, כדאי לפברק תלונות-שווא כל יום, כדי שהנתל”ש ימצא שהן “עלילות דברים”, ואחרי שנה אחת בלבד אמון הציבור בשופטיו יעבור את ה-100%. איך משיגים למעלה מ-100% אמון ציבורי? מייבאים מאמינים מחו”ל, בנוסף למהגרי-העבודה שיש עכשיו סיבה טובה להעניק להם תושבות-קבע.

 

גם שפיצר מקשקש

 

מנהל בתי המשפט, מיכאל שפיצר, כתב לשופטים בהקשר זה כי “צריך לזכור שלא פעם אנחנו פועלים בידיים קשורות. כך למשל, אין בידינו לפרסם מידע מתיקים שחל עליהם חיסיון, גם אם הפרסומים בקשר לאותם תיקים אינם מבוססים ומושתתים על חצאי ורבעי דברים. השופטים יודעים היטב שהמערכת מגינה עליהם בכל יכולתה, גם אם הדברים נעשים בצנעה”.

 

אז ככה: זה שהשופטים קושרים לעצמם את הידיים – זב”שם. הם יכולים לצאת להגנת עצמם כמה שירצו, ואם המערכת מגבילה אותם – שיחליטו אם הם רוצים להמשיך וליהנות מדבש השררה והכוח, אז שיקבלו עם עצמם עוקץ השתיקה, ואם הם רוצים להגן על עצמם – שיפרשו מהמערכת, אבל שלא יצפו שניתן להם ליהנות משני העולמות.

 

והאמירה “אין בידינו לפרסם מידע מתיקים שחל עליהם חיסיון, גם אם הפרסומים בקשר לאותם תיקים אינם מבוססים ומושתתים על חצאי ורבעי דברים” – גם האמירה חסרת-שחר במקרים רבים, גם כגון זה: גם אם בתיק הזה יש חסיון – וכנראה שכך הוא – הוא חל על פרסום השמות, ולא על הפרטים שהיו נושא התלונה. מכל מקום, במידה והחיסיון שהוטל בתיק עולה על המחוייב על פי החוק, כיוון שהשופטים במקרה הזה הם שהחליטו על החיסיון, שום דבר לא יכול למנוע מהם להסיר את החיסיון ה”עודף”.

 

ואחרון-אחרון, ממש חביב מאוד, על קצה השפיצר: “השופטים יודעים היטב שהמערכת מגינה עליהם בכל יכולתה, גם אם הדברים נעשים בצנעה”, אבל זה בדיוק מה שנטען כנגד “המערכת”: שהיא מצופפת שורות, ומחפה על הדברים הכי נוראיים שחבריה עושים.

 

ויש כאן עוד משהו ששפיצר לא נזהר שלא לומר אותו מהמקפצה: שהנתל”ש הוא חלק מ”המערכת”, בשר מבשרה. האם האמירה הזאת הייתה נחוצה? ממש לא, משום שבהקשר המקרה הנוכחי איש לא טען שגולדברג “מחפה” על השופטים.

 

אז תגיד לי, שפיצר, לשם מה לתת לאחרים רעיונות כאלה, ולספק “תחמושת לאוייב”?

 

כבוד הדוברת

 

דוברת בתי המשפט, איילת פילו, אמרה – איך לא – כי “ביקורת על מערכת בתי המשפט היא דבר לגיטימי, ומערכת המשפט קשובה לה. יחד עם זאת, ראוי שהביקורת תהא עניינית, הוגנת ומאוזנת. יש חשיבות עצומה לעצמאות השיפוטית המוענקת לשופטים בביצוע מלאכת השפיטה”.

 

מעניין, איילת, מה היינו עושים בלעדייך, ובלי ה”לגיטימיות” שאת מעניקה לביקורת שלנו.

 

וכמו שאמרנו לעיל, בעניין הקשקשנות של גולדברג, אנחנו שואלים אותך: בשביל מה צריך את זה, כאשר במקרה הנוכחי הלגיטימיות של הביקורת לא הייתה שנוייה במחלוקת?

 

הלאה: “ומערכת המשפט קשובה לה”: כאן הדוברת לא הולכת סחור-סחור במשפט רב-מפרקי, ומיד לאחר המפרק הראשון היא משקרת במצח נחושה: מערכת המשפט לא רק שהיא לא “קשובה לביקורת”, ולא רק שאזניה ערלות כליבה, אלא שהיא שונאת את הביקורת, ורודפת את מבקריה בחרי-אף.

 

והלאה: “ראוי שהביקורת תהא עניינית, הוגנת ומאוזנת” … הקלישאות האלה כבר היו לנו לזרא, ויצאו לנו מהאף ומכל שאר החורים.

 

“ביקורת עניינית”? כל ביקורת – לא רק על השופטים – צריכה להיות עניינית, אבל “עניינית” ו”נכונה” אינן מלים נרדפות: יכולה להיות ביקורת נכונה שאינה עניינית, ויכולה להיות ביקורת מצוצה מהאצבע, שתהייה  עניינית מאוד.

 

הביקורת על השופטים, נשוא מאמר זה, הייתה מצוצה מהאצבע, אבל הייתה עניינית מאוד, משום שעניין היותה של הביקורת “עניינית”, או “לא עניינית”, נבחן לפי התלונה עצמה, על פניה, עוד לפני הבירור, ואילו שאלת נכונותה של הביקורת נבחנת רק לאחר הבירור עצמו.

 

והוא הדין בדרישה שהביקורת תהייה “הוגנת” דבר המחייב כל מבקר, בין אם הוא מבקר את השופטים, בין אם הוא מבקר את מנהל משרד הרישוי בזרנוגה גימ”ל?

 

בעייתי במיוחד היא הדרישה שהביקורת תהייה “מאוזנת”: האם יחד עם ביקורת שלילית על שופט אחד אנחנו צריכים להביא גם ביקורת “חיובית” על שופט אחר, או, אפילו על אותו השופט ממש?

 

ואגב, כאשר אני מהלל ומשבח שופט פלוני – האם, לשם ה”איזון”, אני צריך להביא גם ביקורת שלילית? רק תגידי, הגב’ פילו!

 

ולסיום הצימוק-שבעוגה, היהלום-שבכתר: “יש חשיבות עצומה לעצמאות השיפוטית המוענקת לשופטים בביצוע מלאכת השפיטה”, וכאן ממש מתבקשת השאלה: מה עניין מחט לתחת?!

 

ועד העובדים של השופטים – גם הוא מקשקש בקומקום

 

ועד העובדים של שופטי ישראל, הקרוי גם “נציגות השופטים”, מברך על החלטת הנתל”ש, וזה בסדר גמור, וגם מוסיף ואומר כי “מדובר בהשתלחות חסרת רסן, נטולת תשתית עובדתית” … לא שמענו דברים כאלה?

 

כן, זה בדיוק מה שאמר הנתל”ש (ראו לעיל), אבל אם מעתיקים מאחרים, האם לא מן ההגינות לציין “כפי שקבע הנציב בהחלטתו”?

 

ושוב מזון לעוס, מאת ה”נציגות”: “החלטת הנציב מחזקת את האמון בבתי המשפט ובשופטים היושבים בדין ומכאן חשיבותה הרבה כלפי הציבור”, וגם על השאלה אם, ועד כמה, היא “מחזקת את האמון בבתי המשפט ובשופטים היושבים לדין כבר דיברנו לעיל, רק שהשאלה היא אם ההחלטה הזאת “חשיבותה כלפי הציבור”, או דווקא כלפי השופטים?

 

לדעתי היא חשובה רק כלפי השופטים הנילונים, ובמידה מסויימת גם כלפי המתלוננים, בדיוק כמו כל זיכוי, אשר מעניין את הציבור כקליפת-השום דאשתקד.

 

שאלת ה-64,000 דולר

 

שופטי ישראל אומרים, באמצעות ה”נציגות” שלהם, גם כי “במקרה זה אין מדובר היה בהטחת דברי ביקורת בשופטים אלא, בהשתלחות חסרת רסן, נטולת תשתית עובדתית, דבר אשר אסור שישנה”.

 

יופי, ואני מסכים, אבל מדוע לשופטים עצמם מותרת השתלחות חסרת-רסן, נטולת תשתית עובדתית? כן, ניחשתם נכונה: אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן ויורם דנציגר, השקרנים נטולי-הרסן, וצבי סגל – חלאת-אדם שהפעם לא חטף את מה שבאמת מגיע לו, בלי קשר למקרה המסויים הזה.

 

ונכון לא פחות – פסק-דין במצפון רע, מלא בוץ ורפש, משתלח ללא רסן וללא תשתית (לא עובדתית ולא משפטית), של מי שהיום בא ומטיף לאחרים – בשם שופטי ישראל כולם.

 

______________

 

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

 

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

 

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס