דמדומי הנציבה (ד): לבטל את החוק, או, לפחות, לתקנו
|
לפי חוק נציב תלונות הציבור על שופטים אין לנציב כל סמכות, זולת סמכות “מייעצת” בלבד *** התואר “נציב” הוא קצת, איך לומר, קצת מגאלומני למי שיש לו פונקציה מייעצת בלבד *** לאור כשלונם של החוק ושל הנציבה אני פונה אל שר המשפטים ואל יו”ר וחברי ועדת החוקה, חוק ומשפו, של הכנסת, בקריאה לבטל את חוק הנתל”ש, ולהקים תחתיו מנגנון מייעץ אחר, במשרד המשפטים, או, לחלופין, להכניס בו שינויים רדיקליים.
דמדומי הנציבה שטרסברג-כהן:
(א): איכה הייתה לזונה, או: הפאוץ’ הכפול של הטובה-למי
(ב): להעיף את האידיוטית, לאלתר!
(ד): לבטל את החוק, או, לפחות, לתקנו
שמחה ניר, עו”ד
משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281
טל’ 09-7424838, נייד 050-7520000
פקס 09-7424873
כפר סבא, 1.8.2008
לכבוד
הפרופ’ דניאל פרידמן הפרופ’ מנחם בן-ששון
שר המשפטים יו”ר ועדת החוקה, חוק ומשפט
משרד המשפטים הכנסת
ירושלים ירושלים
נכבדי,
הנדון: לקראת חילופי המשמרות בנציבות תלונות הציבור על שופטים(נתל”ש):
הצורך בתיקון חוק הנתל”ש
בעוד שבועות ספורים מסיימת הנציבה טובה שטרסברג-כהן את הקדנציה שלה.
לא בכדי זכתה הנציבה היוצאת לתואר “הטובה-למי”.
במכתבי זה אעמוד על הצורך בביטולו של חוק הנתל”ש – או, לחלופין, בתיקונו.
על חוק הנתל”ש: האם הוא בכלל נחוץ?
כמו שנראה בהמשך, הנתל”ש הוא גוף בעל סמכות מייעצת בלבד.
עוד נראה בהמשך, כי החוק הזה לקוי מכל בחינה אפשרית.
בסדרת מאמרים באתר שלי אני מראה כיצד החוק הזה נכשל הן מבחינת בחירתו של הנציב, והן מבחינת אופן יישומו.
כבר בתיק הראשון שלה (תיק כללי נ/1) קבעה הנציבה היוצאת כי היושר האינטלקטואלי של השופטים “אינו בתחום טיפולה”, ובהופעתה בפני ועדת החוקה, חוק ומשפט, ביום 28.8.2005, היא הכריזה, ממרומי המקפצה, כי התעלמות מטענות של בעלי הדין (“צפצוף על בני אדם”, כהגדרתו של הד”ר מישאל חשין, בהפנותו אצבע מאשימה אל שופטי ביהמ”ש העליון) היא “לגיטימית” (!!!).
השוו, למשל, את ההכרזה הזאת עם החלטתו של כב’ הנשיא (שמגר) בפרשת בקר נ’ שטרן. ותבינו על מה אני מדבר.
כדי להקים מנגנון מייעץ אין צורך בחוק נפרד, ובוודאי שלא בחוק יסוד, כהצעתה הנלעגת ומעוררת-הרחמים של הנציבה היוצאת, על הנמקתה האומללה – נושא המצריך דיון נפרד.
בתקציבה של הנציבות – כולל משכורתה של שיאנית-השכר בשירות המדינה, ושאר ההוצ’ הנלוות לה – אפשר להקים מחלקה מפוארת בפרקליטות המדינה, משהו כמו מח”ש – בתנאי שישמשו בה האנשים המתאימים.
צריך לזכור: לפי החוק הקיים (אותו אני לא מציע לשנות) שר המשפטים הוא המוציא-ומביא בכל הנוגע להתנהגותם של השופטים ולהתאמתם לתפקיד. הוא נציגו הנבחר של הציבור לפיקוח על מערכת המשפט בכלל ועל השופטים בפרט, ולכן המנגנון המייעץ לשר צריך להיות כפוף אליו, ולפעול על פי מדיניותו (ואם יש החפצים להחמיר עם השופטים, ולהוסיף עוד מנגנוני-פיקוח – יבורך, אבל הנציבות כיום אינה אלא מנגנון-חיפוי העוסק בזוטות – ואת זה אני מציע לשנות).
יש לי אפילו מועמד טוב לעמוד בראש המחלקה המוצעת: עו”ד שי ניצן, היום המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים.
לא שאני אוהב במיוחד את שי ניצן, ומי שיחפש אותו בגוגל יגלה שהוא, בעיני הציבור, אחד הפרקליטים המתועבים ביותר בשירות הציבורי – אם לא המתועב שבהם, אבל אם אפשר לתעל את האגו המקצועי שלו לפסים אחרים, חיוביים – יכול להיות שזה יצליח.
ואם זה לא יצליח – תמיד אפשר יהיה לסדר לו ג’וב אחר.
כמובן שמי שנכנס;לעבודה במחלקה הזאת לעולם לא יוכל להיות שופט.
הצעתי הבסיסית היא, איפוא, לבטל את חוק הנתל”ש, ולהקים תחתיו מנגנון מייעץ אחר, במשרד המשפטים, וכל האמור להלן לגבי ביטולו או תיקונו של החוק הזה הוא לחלופין בלבד.
אפשר – וזה אולי אפילו עדיף אבל יקר יותר – להקים מיניסטריון ממשלתי נפרד, עם שר בראשו, אשר יטפל באיכותם של השופטים, ובהתנהגותם. ליצור בין משרד המשפטים לבין משרד השופטים הפרדה בדומה להפרדה המוצעת כיום בין היועץהמשפטי לממשלה לבין ראש התביעה הכללית.
כן, אני מכיר את הקשקשנות על ה”פוליטיזציה” של השפיטה, אבל פוליטיקה זה לא משהו גס, והפוליטיקה היא-היא הקובעת את איכות חיינו בכל התחומים.
כמובן, כדי להרגיע את החוששים, אפשר למנות לתפקיד הזה איש-ציבור שאינו מזוהה פוליטית. אני אפילו הייתי בוחר לתפקיד הזה את הפרופ’ דניאל פרידמן, שר המשפטים הראשון והיחיד אשר הבין את תפקידו ומקומו במימשק שבין הציבור לבין שופטיו.
אולי, אם יתקבל הרעיון הזה, פרידמן יוכל לקבל 10 בסולם פרידמן, במקום 5 באותו הסולם (ראו את מאמרי הטרגדיה של דניאל פרידמן בגוב המשפטים), אבל זו רק הערת-אגב.
ואם תהיה – ותהיה! – התנגדות מצד מפלגת העבודה, אפשר לקחת את השר-לשעבר מטעמה, הפרופ’ שמעון שטרית, אשר, כידוע, הנושא הוא בתחום התמחותו האקדמית.
במאמר מוסגר אוסיף עוד כי התואר “נציב” הוא קצת, איך לומר, קצת מגאלומני למי שיש לו פונקציה מייעצת בלבד.
על חוק הנתל”ש – כללי: לעניין סמכותו של הנציב
בניגוד לתפיסה המקובלת, הנתל”ש הוא גוף בעל סמכות מייעצת בלבד. דבר זה עולה בבירור מסע’ 22 לחוק, אשר זה לשונו:
תוצאות הבירור
22. (א) מצא הנציב שהתלונה היתה מוצדקת יודיע על כך למתלונן, לשופט הנילון ולמי שמנוי בסעיף 19(ד), לפי הענין, בצירוף החלטתו; בהודעה כאמור רשאי הנציב לפרט את תמצית ממצאיו, כולם או חלקם, ואם העלה הבירור כי קיים ליקוי, רשאי הוא להצביע על הצורך בתיקונו ועל הדרך הראויה לכך.
(ב) התקבלה הודעה על צורך בתיקון ליקוי כאמור בסעיף קטן (א) יודיע השופט הנילון, המנהל או נשיא בית המשפט או בית הדין שבו מכהן השופט, לנציב, על הצעדים שננקטו לתיקון הליקוי; לא התקבלה הודעה בתוך זמן סביר או שההודעה אינה מניחה את דעתו של הנציב, רשאי הוא להביא את הענין לפני הנשיא והשר.
(ג) מצא הנציב שהתלונה לא היתה מוצדקת, יודיע על כך בכתב למתלונן ולמי שמנוי בסעיף 19(ד), לפי הענין, ורשאי הנציב לפרט להם את תמצית ממצאיו.
(ד) העלה בירור התלונה חשש למעשה פלילי, יביא הנציב את הענין לידיעת היועץ המשפטי לממשלה, וכן לידיעת השר והנשיא; העלה בירור התלונה חשש לעבירה משמעתית יביא הנציב את הענין לידיעת השר והנשיא ורשאי הוא להמליץ לשר על הגשת קובלנה לבית הדין המשמעתי לשופטים.
(ה) הנציב רשאי, אם מצא לנכון לעשות כן בעקבות ממצאיו, להמליץ לועדה לבחירת שופטים, לסיים את כהונתו של שופט על פי סמכותה או להמליץ לשר או לנשיא להביא לועדה לבחירת שופטים הצעה לסיים את כהונתו של שופט; החליטו הועדה, השר או הנשיא שלא לקבל את המלצת הנציב, ינמקו את החלטתם.
אכן, אם הוועדה, השר או הנשיא לא מקבלים את המלצתו של הנציב לפי ס”ק (ה) החוק מחייב אותם לנמק את החלטתם, בניגוד להמלצות האחרות של הנציב, הניתנות להשלכת לסל לא הנמקה, אבל כל זה אינו אלא עניין סמנטי גרידא, משום שגופים סטאטוטוריים בני-תרבות מנמקים ממילא את החלטותיהם, ואם הם לא היו מנמקים, ממילא יכולים המתלוננים לפנות אל הגופים האלה בדרישה לקיים את ההמלצות, ואם דוחים את הדרישה, ממילא חל עליהם מה שקורין במקומותינו חוק ההנמקות.
ומה אם הנציב דוחה תלונה, או שקובע מימצאים אבל מסתפק – אם בכלל – רק ב”הצבעה” על “הצורך בתיקונו (של הליקוי) ועל הדרך הראויה לכך”, ואינו ממליץ לנקוט צעדים אופרטיביים כלשהם נגד השופט הנילון?
התשובה היא שהחלטת-נציב שאינה מספקת את הנילון אינה שוללת שום סמכות הנתונה בדין למישהו אחר, וממילא ניתן לפנות אל השר, היועץ המשפטי, או אל כל מי שרוצים, כדי שיפעילו את סמכותם – בין כתלונה מקורית, בין כתלונה שיש בה השגה על החלטת הנציב. כמובן שאלה רשאים להתייעץ עם כל מי שימצאו לנכון, ולשם כך ישנם במשרד המשפטים עשרות ומאות רפרנטים.
הגורמים האחרים האלה גם יכולים, אם כך נראה להם, לחזור אל הנציב ולשמוע את דעתו (ככל שלא ניתנה בהחלטתו המקורית) – אם זה יהיה מוכן “לתרום” ממשאביו לשם כך.
הנה כי כן, חוק הנתל”ש יצר מוסד מייעץ – יקר, תקציבית – אשר אינו מוסיף דבר וחצי דבר על הגורמים המייעצים הקיימים גם בלעדיו – במשרד המשפטים, במשטרה או בכל מקום אחר, ולכן, במקום המוסד היקר והכושל הזה, אפשר – כפי שכבר הצעתי לעיל – להקים בפרקליטות המדינה מחלקה דמויית-מח”ש (המחלקה לחקירות שוטרים) – אבל, ככל הנראה, בהיקף קטן יותר.
אציין עוד כי מסעיף קטן 22(ד), המחייב את הנציב להביא את העניין לידיעת היועץ המשפטי לממשלה, השר והנשיא, כאשר בירור התלונה מעלה חשש למעשה פלילי או לעבירה משמעתית, אפשר להסיק, אם רוצים, כי סמכותו של הנתל”ש נועדה מלכתחילה לעניינים טריוויאליים אשר אינם עולים כדי עבירה משמעתית (ובוודאי שלא כדי עבירה פלילית), ועל כן אולי צודקת הנציבה היוצאת בראותה את סמכותה כמוגבלת לעניינים קלים, טכניים – כגון איחור קל – שאינם מגיעים כדי עבירות-משמעת, הכל כפי שכתבתי עוד בחודש יוני 2006.
הערות לחוק הנתל”ש, כפי שהוא היום
תפקידיה של הנציבות וסמכותו של הנציב
סעיף 2 לחוק, זה לשונו:
נציבות תלונות הציבור על שופטים
2. נציב תלונות הציבור על שופטים יעמוד בראש יחידה שתיקרא “נציבות תלונות הציבור על שופטים” שתברר, בהתאם להוראות חוק זה, תלונות על התנהגות שופטים במסגרת מילוי תפקידם, לרבות בדרך ניהול משפט על ידם.
וסעיף 14 לחוק משלים את ההוראה, וזה לשונו:
הגשת תלונה
14.(א) רשאי להגיש תלונה לנציב כל אדם הרואה עצמו נפגע בשל התנהגותו של שופט במסגרת מילוי תפקידו כשופט לרבות בדרך ניהול המשפט על ידיו, או מי שאותו אדם הסמיך לכך.
(ב) הנשיא או השר רשאי לבקש מהנציב לברר ענין הנוגע להתנהגותו של שופט במסגרת תפקידו כשופט לרבות בדרך ניהול המשפט על ידיו.
מילות-המפתח הן, איפוא, התנהגותו של שופט במסגרת מילוי תפקידו כשופט לרבות בדרך ניהול המשפט על ידיו.
הנציבה הנוכחית הרחיבה את סמכותה לעניין התנהגותו של שופט “מחוץ לכס המשפט”, אבל צמצמה אותה לעניין הנמקות חסרות או לקויות, לרבות זדון והעדר יושר אינטלקטואלי, כאילו שאלה אינם שייכים ל”התנהגותו של שופט במסגרת מילוי תפקידו כשופט“.
בחוות-דעת ערטילאית מסויימת (יש החולקים, בעיקר שופטים, מן הסתם, על סמכותה לתת חוות-דעת כאלה) עמדה הנציבה על חובת ההנמקה, אבל היא לא נתנה שום אינדיקציה לעמקות-ההנמקה הנדרשת. האם הנמקת “נחה דעתי” די בה כדי לדחות ערעור? לא אתפלא אם במקרה ספציפי היא תגיד “נחה דעתי כי בנסיבות העניין די היה בהנמקה שניתנה”.
בהופיעה בפני וועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת (28.8.2005) חיוותה הנציבה את דעתי לפיה התעלמות – גם מכוונת – מטענות בעלי-דין, היא “לגיטימית”, ואין בה רבב התנהגותי.
באשר לסמכותה לטפל בהתבטאויות לא-ראויות בהחלטות שיפוטיות נתנה הנציבה החלטות שאינן מתיישבות זו עם זו.
· המסקנה מכל אלה היא שיש צורך להגדיר מחדש, עם פירוט ממוקד יותר, את העילות לתלונה לפי חוק הנתל”ש.
על תנאי הכשירות לכהונת הנתל”ש
סעיף 3 לחוק, זה לשונו:
כשירות הנציב ומינויו
3. (א) מי שכשיר להתמנות שופט של בית המשפט העליון כשיר להתמנות נציב תלונות הציבור על שופטים.
(ב) הנציב יתמנה בידי הועדה לבחירת הנציב, לפי הצעת שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון כאחד; הועדה רשאית לקבל את ההצעה או לדחותה, ואם הוצע יותר ממועמד אחד – למנות אחד מקרב המועמדים או לדחות את ההצעה.
(ג) מעמדו הציבורי של אדם והיכרותו עם מערכת המשפט יובאו בחשבון לענין הצעת מועמד לנציב ולענין מינויו.
הכשירות לשפיטה בביהמ”ש העליון מובנת מאוד, בגלל ה”אוטוריטה”, אבל יש בה גם מן השלילי, משום שהדרישה הזאת יוצרת מקור תעסוקה פוטנציאלי לשופטי ביהמ”ש העליון בדימוס, וכפי שאני מראה בסדרת המאמרים עם דמדומי-הנציבה, מי ש”היה שם”, אינו יכול לטפל במנהגים גרועים שהוא עצמו היה שותף להם שנים רבות (הנמקה חסרה או קלוקלת, אי-רישום פרוטוקולים ועוד).
עדיף, לטעמי, איש-ציבור בעל יושרה ומעמד ציבורי מוכר. אין זה שולל את האפשרות למנות לכהונה הזאת משפטן בעל-מוניטין ציבורי מתאים, אבל הגדרת ה”כשירות” לא צריכה לכלול את זה, ואם נצא מתוך הנחה שהגוף הבוחר את הנציב הוא גוף בעל אחריות ציבורית, אין צורך בכל הגדרת כשירות.
ואם הגוף הבוחר לוקה בחוסר-אחריות – ממילא שום דבר לא יעזור, כי גם לשופט-השלום בזרנוגה גימ”ל סביר להניח שיש עשר שנות ותק במקצוע המשפט.
סעיף קטן (ב) הוא בעייתי משתי בחינות:
האחת – הצורך בהסכמת נשיא ביהמ”ש העליון למועמד המוצע, דבר הנוגד את העיקרון שאדם אינו בוחר את שופטיו. תארו לעצמכם שמועצת העולם התחתון תדרוש ייצוג “פריטטי” בוועדה לבחירת שופטים, או בוועדת-האיתור למועמדים לכהונת היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה או מפכ”ל המשטרה … אבסורד.
והשנייה – זהות הגוף הבוחר: הוועדה לבחירת הנציב היא (עפ”י סע’ 1 לחוק) הוועדה לבחירת שופטים (ולב”ש). ועדה זו בוחרת שופטים, ובכך התמחותה. סביר, איפוא, להניח שבבחירת הנתל”ש היא תראה לנגד עיניה דמות של מעין “שופט-על”, בצלמם ובדמותם של השופטים אותם הוא יצטרך לבקר, עם כל הבעייתיות עליה עמדתי לעיל. נראה לי, איפוא, כי עדיף שהכנסת תעשה זאת, כשם שהיא בוחרת את מבקר המדינה, שהוא גם נציב תלונות הציבור הכללי (להלן – נת”צ).
סעיף קטן (ג) הוא ייפיוף מיותר. אפשר להשאירו ואפשר למחקו.
· המסקנה: יש צורך לשנות את המנגנון הבוחר את הנציב, ואת הגדרת כשירותו.
ה”סייג למינוי לשופט” – האם די בו?
סעיף 10 לחוק, זה לשונו:
סייג למינוי לשופט
10. מי שהיה נציב לא יתמנה לשופט.
ההוראה הזאת מובנת וראוייה, כי אם הנציב ישאף ל”קידום” אל מערכת המשפט, הוא יצטרך להתמודד עם הרצון לרצות אותה.
אבל, מאידך, מי שהיה שופט, מביא עימו את הנאמנות ל”מדורת השבט”, ובמכתבי הבא אעמוד על כך ביתר פירוט.
· המסקנה: יש צורך, איפוא, להבטיח שגם שופט-בדימוס לא יכהן כנציב. לחלופין יש להבטיח תקופת-צינון משמעותית – עשר שנים לפחות.
על “חובת הסודיות” של הנתל”ש ועובדי הנציבות
סעיף 13 לחוק, זה לשונו:
חובת סודיות
13. (א) הנציב, עובדי הנציבות וכל אדם אחר שבעזרתו מבצע הנציב את תפקידיו חייבים לשמור בסוד כל ידיעה שהגיעה אליהם עקב עבודתם, לא לעשות בה שימוש ולא לגלותה לאחר, אלא לשם ביצוע תפקידיהם לפי חוק זה; העובדים יחתמו על כתב שמירה על סודיות עם תחילת עבודתם.
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א) רשאי שר המשפטים או נשיא בית המשפט העליון, לקבל לידיו, לפי דרישתו, עותק מכל חומר או מידע המצוי בנציבות שהושג במסגרת פעילותה, ואולם חומר או מידע לגבי תלונה מסוימת יימסר לאחר שהטיפול בה הסתיים.
(ג) הנשיא והשר כאחד רשאים להתיר פרסום פרטי תלונה מסוימת על שופט, כולם או חלקם, שהטיפול בה הסתיים.
בהסתמכות על הסעיף הזה (ועל המקביל לו לעניין הנת”צ) אין מגלים למתלוננים מה השיבו הנילונים, ואילו ראיות הם הציגו. הניסיון המצער עם נילונים כאשר הם בסטאטוס של משיבים בבג”ץ מראה שהם משקרים במצח נחושה, על ימין ועל שמאל, מהמקפצה, וכאשר תשובותיהם חסויות מפני המתלונן, התמריץ לשקר רב עוד יותר.
הנסיון המצטבר, רב-השנים, בעניין זה עם הנת”צ הוא רע-ומר. עם הנתל”ש אין הרבה נסיון, הן משום שהמוסד הזה צעיר הוא, הן משום שמספר התלונות לכל פרק-זמן נתון הוא מועט, והן משום הנאמנות למדורת-השבט, והרצון (הנובע מכך) שלא לדחוק את הנילונים לפינה, אבל סביר להניח שאצל הנתל”ש הבעייה חמורה עוד יותר ביחס לכל מקרה בנפרד.
כאשר תשובותיהם של הנילונים חסויות, הן אינן זוכות לאותו חומר-החיטוי המפורסם, והמתלוננים לא יכולים להפריך אותן, כך שברוב המקרים הנילונים הם אשר “שופטים את עצמם”, והתופעה שהחלטת הנציב היא מעין copy-paste של תשובת המתלונן ידועה לשמצה הרבה לפני שה-copy-paste ראה אור יום. היא מוכרת עוד מימיו הראשונים של הנת”צ, ועד היום – גם אצל הנתל”ש.
היום, כאשר הליכי המשמעת לפי חוק לשכת עורכי-הדין עומדים בפני “פומביזציה”, מן הראוי שגם הטיפול בהתנהגותם של השופטים יהיה פומבי, ומי שחושש מלתת את הדין קבל הציבור כולו, אל ישים עצמו דיין על הציבור.
· המסקנה: יש לגלות למתלוננים את תשובותיהם של הנילונים, ולאפשר להם להגיב עליהם.
על “זכות העמידה” בפני הנציב
סע’ 14 לחוק, זה לשונו:
14.(א) רשאי להגיש תלונה לנציב כל אדם הרואה עצמו נפגע בשל התנהגותו של שופט במסגרת מילוי תפקידו כשופט לרבות בדרך ניהול המשפט על ידיו, או מי שאותו אדם הסמיך לכך.
(ב) הנשיא או השר רשאי לבקש מהנציב לברר ענין הנוגע להתנהגותו של שופט במסגרת תפקידו כשופט לרבות בדרך ניהול המשפט על ידיו.
מתעוררת כאן השאלה מדוע לא ניתן יהיה לכל אדם להתלונן, כשם שכל אדם יכול להתלונן במשטרה על עבירה פלילית, וכשם שכל אדם רשאי להתלונן בפני שר המשפטים על עבירה משמעתית של שופט, גם אם הוא לא נפגע אישית.
השאלה הזאת מתחדדת עוד יותר לאור הרחבתה של הנציבה, כאמור לעיל, את סמכותה גם לגבי התנהגות של שופטים “מחוץ לכס המשפט”, התנהגות שבמקרים רבים אין “נפגע” ממנה.
תשובה חלקית לשאלה נמצאת בסעיף קטן (ב), אבל היא לא מספקת, הן משום שהשר או הנשיא ממילא רשאים להתייעץ עם מי שהם רוצים, והן משום שבס”ק (ב) אין שום עילה שאינה קיימת בלעדיו.
ס”ק (ב) יוצר, לכאורה, שרשרת מסורבלת של פניות: המתלונן חסר זכות-העמידה יפנה אל השר או אל הנשיא, יבקש מהם להשתמש בסמכותם לפנות אל הנציב. אם אלה יסרבו לפנות, יוכל המתלונן לעתור לבג”ץ (כי הנציב עצמו הוא “חסין בג”ץ”, כעולה מסעיף 24(ג) לחוק, בו נדון בהמשך), וכן יוכל הוא לעתור נגדם (בעיקר כנגד השר) אם הם יפנו אל הנציב, וטיפולם בעקבות החלטתו של הנציב לא תניח את דעתו.
נשאלת השאלה למה נחוצה כל התסבוכת הזאת, אם, ממילא, הנציב הוא רק בעל “דיעה מייעצת”.
· המסקנה: יש לבטל את הצורך ב”זכות עמידה” (כמו בחסד”פ).
עניינים החורגים מסמכותו של הנציב
סעיף 17 לחוק, זה לשונו:
17. הנציב לא יברר תלונה שהיא כמפורט להלן:
(1) התלונה אינה על שופט או שאינה בענין הנוגע להתנהגותו של שופט במסגרת מילוי תפקידו כשופט לרבות בדרך ניהול משפט על ידיו;
(2) התלונה היא קנטרנית או טורדנית על פניה או עוסקת בזוטי דברים;
(3) ענינה של התלונה בשאלה משפטית או ראייתית מהותית;
(4) התלונה היא בענין הניתן לערעור על פי דין, למעט בענין הנוגע להתנהגותו של שופט במסגרת מילוי תפקידו כשופט לרבות בדרך ניהול המשפט על ידיו;
(5) בקשה של בעל דין ששופט פלוני יפסול עצמו מלישב בדין כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט; כללה התלונה נוסף על בקשת הפסלות כאמור ענינים שרשאי הנציב לברר לפי הוראות חוק זה, יברר הנציב את אותו החלק שבו לא התבקשה פסלות השופט כאמור;
(6) התלונה היא על מעשה שמתנהלת בשלו חקירה במשטרה או שהוגשה בשלו קובלנה לבית הדין המשמעתי לשופטים.
הבעייה הראשונית עם הסעיף הזה היא שהוא אינו מבחין בין חוסר סמכות לבין חוסר עילה. אם הנציב דוחה תלונה מחמת חוסר-סמכות – אפשר לפנות אל מי שכן מוסמך, אבל אם האבחנה אינה ברורה אפשר להגיד למתלונן, אם הוא ממשיך ופונה לרשות מוסמכת אחרת (נניח שר המשפטים, בממונה על המשמעת של השופטים), כי “הנציב כבר דחה את תלונתך”.
גם הסעיפים הקטנים, כשלעצמם, אינם חפים מבעייתיות.
ס”ק (2) מאפשר לדחות כל תלונה בנימוק הסתמי שהתלונה היא “קנטרנית או טורדנית על פניה” (לגבי “זוטי דברים” אין לי בעייה). הבעייה אם תלונה היא “קנטרנית” או “טורדנית” נעוצה בכך שאין לה קשר להתנהגותו של השופט, אלא, ככל הנראה, באופן בו היא ערוכה, או במניעיו שלן המתלונן, ואם תלונה נדחית מהטעם הזה, השופט זוכה מן ההפקר, מנימוקים שאינם בדין המהותי החל על התנהגותו.
ביום שהעיקרון הזה יוחל גם על אישומים פליליים, אפשר יהיה לחזור ולבחון אותו מחדש גם באשר להתנהגות של השופטים, אבל בינתיים זה עוד רחוק-רחוק.
ס”ק (3) מדבר על תלונה אשר עניינה ב”שאלה משפטית או ראייתית מהותית”, והכוונה היא, ללא ספק, למנוע הפיכת הנתל”ש ל”ערכאת ערעור מקבילה” (או חלופית), אבל במציאות הנציבה הרחיבה את המושג “שאלה משפטית מהותית” ל”שאלה משפטית” בכלל, וכיוון שעצם השאלה אם התנהגותו של השופט הנילון נכנסת לגדרי החוק גם היא שאלה משפטית, ממילא לא נשאר דבר בתחום טיפולו של הנציב.
לס”ק (4) ישנו הגיון פנימי. הוא מוציא מגדר הטיפול תלונה שהיא “בענין הניתן לערעור על פי דין”, אבל מחזיר לגדר הטיפול תלונה שהיא “בענין הנוגע להתנהגותו של שופט במסגרת מילוי תפקידו כשופט לרבות בדרך ניהול המשפט על ידיו”.
כך, למשל, אם שופט מגביל באופן בלתי סביר באופן קיצוני את זמן-הטיעון של בעל-דין, או מפלה ללא הצדקה בזמן הטיעון הניתן לבעלי-הדין – יש בכך עילת-ערעור, אבל זהו גם פגם “התנהגותי”, המהווה עילה לטיפול הנתל”ש, בלתי תלוייה בתוצאות הערעור.
ס”ק (5), לעומת זאת, דן בתלונה שהיא בקשה לפסול שופט הכוללת גם “ענינים שרשאי הנציב לברר לפי הוראות חוק זה”. כאן “יברר הנציב את אותו החלק שבו לא התבקשה פסלות השופט”, ולא מובאת בחשבון שטענת הפסלות יכולה לכלול גם תלונה על פגם “התנהגותי”.
ס”ק (6) דן בתלונה שהיא על מעשה שמתנהלת בשלו חקירה במשטרה או שהוגשה בשלו קובלנה לבית הדין המשמעתי לשופטים.
לגבי החצי השני – אין בעייה, כי אם המעשה שעליו התלונה מתברר כבר בהליך משמעתי נגד השופט, זה כבר יותר מ”כיתה אחת למעלה”, אבל החקירה המשטרתית לא בהכרח מכסה את הפן ההתנהגותי, כי זה לא בהכרח מעניין את המשטרה.
זאת ועוד: כיוון שחקירה משטרתית לא בהכרח מעכבת הליכי משמעת, וכיוון שהנציב משמש “גוף מייעץ” לשר בנוגע להליכי משמעת – מה טעם לוותר על שירותיו הטובים במקרה כזה? ואולי צריך להפעיל את השרשרת המפותלת לפי סע’ 14(ב), בה דיברנו לעיל?
· המסקנה: יש צורך לערוך מחדש, ברוח האמור, את ההוראות הקובעות אילו תלונות לא תבוררנה, וכן להבהיר את התחומים בין חוסר-סמכות לחוסר-עילה.
דינן של תלונות בעניינים החורגים מסמכותו של הנציב, או של תלונות שהנציב החליט לא לבררן, או להפסיק את בירורן
סעיף 17 לחוק, כאמור, דן ב“תלונות שאין לברר אותן”, סעיף 18 – ב“תלונות שבירורן מצריך סיבה מיוחדת” וסעיף 21 – ב“הפסקת הבירור”, דהיינו במקרים בהם הנציב רשאי להפסיק את בירור התלונה.
תלונות כאלה כוללות, מטבעם של דברים, עניינים אשר יכולים להוות עילה להליכי משמעת או הליכים פליליים, ואין כל טעם “לדחות” תלונה שהנציב החליט שלא לבררה.
מתלונן אשר תלונתו נדחתה, או שבירורה הופסק, יכול להיות שלא יהיה מודע לחלופות הנוספות אשר נותרו לו, ואולי סתם “נגמר לו האוויר”, וכוחותיו לא יעמדו לו להתלונן שוב. אולי גם לא יאמין שגוף אחר יתייחס לתלונתו אחרת, אבל האינטרס הציבורי אינו נותן שתישאר תלונה לא-מבוררת.
· המסקנה: יש לקבוע הוראה לפיה הנציב יעביר לשר וליועץ המשפטי לממשלה כל תלונה שהחליט שלא לבררה, ואלה יתייחסו אליה כאילו מוענה אליהם מלכתחילה. הנציב ימסור למתלונן הודעה על כך, והשר והיועץ ישיבו למתלונן, הכל כאמור בחוק ההנמקות.
חסינות הנציב מפיקוח בג”ץ
סעיף 24(ג) לחוק, זה לשונו:
זכויות וסעדים
24. – – –
(ג) לא ייזקק בית המשפט לבקשת סעד נגד החלטותיו וממצאיו של נציב תלונות הציבור בענין תלונה.
מבלי להיכנס לשאלה אם הוראה כזאת אכן יכולה לחסום בג”ץ בדישו, אם הוא רוצה (השוו פסק דינו של בית הלורדים משנת 1969, בפרשת Anisminic) נשאלת השאלה לשם מה זה נחוץ כאשר הנציב הוא גוף מייעץ בלבד. הרי שר המשפטים רשאי להעמיד שופט לדין משמעתי גם אם הנציבה “זיכתה” אותו, והוא יכול שלא להעמיד שופט לדין משמעתי למרות ההמלצה לעשות כן – והוא הדין גם באשר לוועדה לבחירת שופטים, אשר רשאית לפעול לפי הבנתה-היא – ושניהם כפופים גם כפופים לשיפוטו של הבג”ץ.
התשובה היא שאפשר לחיות עם הסעיף הזה, ואפשר לחיות גם בלעדיו, כשם שאפשר לחיות עם החוק כולו, ואפשר לחיות גם בלעדיו.
· והמסקנה: עדיף, כאמור לעיל, לבטל את החוק כולו, ואז ממילא לא נימצא במצב הנלעג הזה.
בכבוד רב,
שמחה ניר, עו”ד
העתקים:
חברי ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת
עו”ד אורית קורן, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (חקיקה)
חוק נציב תלונות הציבור על שופטים, תשס”ב-2002*
1. בחוק זה –
“שופט” – כל אחד מאלה:
(1) שופט כהגדרתו בחוק-יסוד: השפיטה, לרבות שופט בקצבה הממלא תפקיד שיפוטי לפי סעיפים 57 או 66 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ”ד-1984 (בחוק זה – חוק בתי המשפט) או לפי סעיף 58 לחוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ”ח-1998 ושופט עמית כמשמעותו בסעיף 10א לחוק בתי המשפט;
(2) רשם כהגדרתו בסעיף 84 לחוק בתי המשפט;
(3) שופט ורשם כמשמעותם בחוק בית הדין לעבודה, תשכ”ט-1969 (בחוק זה – חוק בית הדין לעבודה), לרבות שופט שיצא לקצבה הממלא תפקיד שיפוטי לפי סעיף 31(ז) לחוק בית הדין לעבודה;
(4) שופט צבאי-משפטאי כמשמעותו בחוק השיפוט הצבאי, תשט”ו-1955 (בחוק זה – חוק השיפוט הצבאי);
(5) דיין כהגדרתו בחוק הדיינים, תשט”ו-1955 (בחוק זה – חוק הדיינים) לרבות דיין עמית, כמשמעותו בסעיף 9א לחוק הדיינים;
(6) קאדי כהגדרתו בחוק הקאדים, תשכ”א-1961 (בחוק זה – חוק הקאדים);
(7) קאדי מד’הב כהגדרתו בחוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים, תשכ”ג-1962 (בחוק זה – חוק בתי הדין הדרוזיים);
(8) דיין של בית דין של עדה נוצרית כמשמעותו בסימן 54 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922-1947;
“השר” –
(1) לענין שופט כהגדרתו בפסקאות (1) עד (3) וכן (6) ו- (7) – שר המשפטים;
(2) לענין שופט כהגדרתו בפסקה (4) – שר הביטחון;
(3) לענין שופט כהגדרתו בפסקאות (5) ו- (8) – השר לענייני דתות;
“בית דין משמעתי לשופטים” –
(1) לענין שופט כהגדרתו בפסקאות (1) עד (3) – בית הדין המשמעתי לשופטים לפי סעיף 17 לחוק בתי המשפט;
(2) לענין שופט כהגדרתו בפסקה (4) – בית דין משמעתי לפי סעיף 192ד לחוק השיפוט הצבאי;
(3) לענין שופט כהגדרתו בפסקה (5) – בית הדין המשמעתי לפי סעיף 20 לחוק הדיינים;
(4) לענין שופט כהגדרתו בפסקה (6) – בית הדין המשמעתי לפי סעיף 17 לחוק הקאדים;
(5) לענין שופט כהגדרתו בפסקה (7) – בית הדין המשמעתי לפי סעיף 22 לחוק בתי הדין הדרוזיים;
“הועדה לבחירת שופטים” –
(1) לענין שופט כהגדרתו בפסקאות (1) ו-(2) – הועדה לבחירת שופטים כמשמעותה בסעיף 4(ב) לחוק- יסוד: השפיטה;
(2) לענין שופט כהגדרתו בפסקה (3) – הועדה לבחירת שופטים כמשמעותה בסעיף 4(א) לחוק בית הדין לעבודה;
(3) לענין שופט כהגדרתו בפסקה (4) – הועדה לבחירת שופטים צבאיים- משפטאים לפי סעיף 187 לחוק השיפוט הצבאי;
(4) לענין שופט כהגדרתו בפסקה (5) – ועדת המינויים לפי סעיף 6 לחוק הדיינים;
(5) לענין שופט כהגדרתו בפסקה (6) – ועדת המינויים לפי סעיף 4 לחוק הקאדים;
(6) לענין שופט כהגדרתו בפסקה (7) – ועדת המינויים לפי סעיף 11 לחוק בתי הדין הדרוזיים;
“המנהל” –
(1) לענין שופט כהגדרתו בפסקאות (1) עד (3) – מנהל בתי המשפט;
(2) לענין שופט כהגדרתו בפסקה (4) – נשיא בית הדין הצבאי לערעורים לפי חוק השיפוט הצבאי או מי שהוא הסמיך;
(3) לענין שופט כהגדרתו בפסקה (5) – מנהל בתי הדין הרבניים;
(4) לענין שופט כהגדרתו בפסקה (6) – מנהל בתי הדין השרעיים;
(5) לענין שופט כהגדרתו בפסקה (7) – מנהל בתי הדין הדתיים הדרוזיים;
“הנשיא” –
(1) לענין שופט כהגדרתו בפסקאות (1) ו- (2) – נשיא בית המשפט העליון;
(2) לענין שופט כהגדרתו בפסקה (3) – נשיא בית הדין הארצי לעבודה;
(3) לענין שופט כהגדרתו בפסקה (4) – נשיא בית הדין הצבאי לערעורים;
(4) לענין שופט כהגדרתו בפסקה (5) – נשיא בית הדין הרבני הגדול;
(5) לענין שופט כהגדרתו בפסקה (6) – נשיא בית הדין השרעי לערעורים;
(6) לענין שופט כהגדרתו בפסקה (7) – ראש בית הדין הדתי הדרוזי לערעורים כהגדרתו בחוק בתי הדין הדרוזיים;
“הנציב”, “נציב תלונות הציבור על שופטים” – נציב תלונות הציבור על שופטים, שמונה לפי סעיף 3;
“הועדה לבחירת הנציב” – הועדה לבחירת שופטים כמשמעותה בסעיף 4(ב) לחוק- יסוד: השפיטה.
נציבות תלונות הציבור על שופטים
2. נציב תלונות הציבור על שופטים יעמוד בראש יחידה שתיקרא “נציבות תלונות הציבור על שופטים” שתברר, בהתאם להוראות חוק זה, תלונות על התנהגות שופטים במסגרת מילוי תפקידם, לרבות בדרך ניהול משפט על ידם.
3. (א) מי שכשיר להתמנות שופט של בית המשפט העליון כשיר להתמנות נציב תלונות הציבור על שופטים.
(ב) הנציב יתמנה בידי הועדה לבחירת הנציב, לפי הצעת שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון כאחד; הועדה רשאית לקבל את ההצעה או לדחותה, ואם הוצע יותר ממועמד אחד – למנות אחד מקרב המועמדים או לדחות את ההצעה.
(ג) מעמדו הציבורי של אדם והיכרותו עם מערכת המשפט יובאו בחשבון לענין הצעת מועמד לנציב ולענין מינויו.
4. נבצר מהנציב דרך ארעי למלא את תפקידיו, ימנה שר המשפטים בהסכמת נשיא בית המשפט העליון ממלא מקום לנציב לתקופה שלא תעלה על שישה חודשים או עד שיחזור למלא את תפקידיו, לפי המוקדם.
5. (א) מינוי נציב ייעשה, ככל האפשר, לא מוקדם מתשעים ימים ולא יאוחר משלושים ימים לפני תום תקופת כהונתו של הנציב המכהן; התפנה מקומו של הנציב לפני תום תקופת כהונתו, ייעשה המינוי בתוך ארבעים וחמישה ימים מהיום שבו התפנה מקומו.
(ב) הודעה על מינויו של הנציב תפורסם ברשומות.
6. הנציב יכהן תקופת כהונה אחת בלבד של חמש שנים.
7. (א) כהונת הנציב פוקעת –
(1) בתום תקופתה;
(2) בפטירתו או בהתפטרותו;
(3) בהעברתו מכהונתו;
(4) בתום שישה חודשים רצופים שבהם מכהן במקומו ממלא מקומו שמונה לפי סעיף 4.
(ב) הודעה על תום כהונת הנציב תפורסם ברשומות.
8. (א) הועדה לבחירת הנציב רשאית, מיזמתה או לפי הצעת שר המשפטים או נשיא בית המשפט העליון, להעביר, בהחלטה שהתקבלה ברוב של שישה חברים לפחות, את הנציב מכהונתו, אם התקיים אחד מאלה:
(1) הוא הורשע בפסק דין בעבירה פלילית, למעט בעבירות המנויות בסעיף 7(א)(2) לחוק הכנסת, תשנ”ד- 1994 (בחוק זה – חוק הכנסת);
(2) הוא התנהג באופן שאינו הולם את מעמדו;
(3) הוא אינו מבצע את תפקידו כהלכה.
(ב) הועדה לבחירת הנציב לא תעביר את הנציב מכהונתו, אלא לאחר שנתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו לפניה.
9. (א) לא יוגש כתב אישום נגד הנציב, למעט בעבירות המנויות בסעי 7(א)(2) לחוק הכנסת, אלא באישור היועץ המשפטי לממשלה, ומשהוגש כתב אישום כאמור יושעה הנציב מכהונתו.
(ב) (1) הועדה לבחירת הנציב רשאית, ברוב דעות, להשעות את הנציב מכהונתו, אם מתקיימת נגדו חקירה שיש בה כדי להביא לקיום הליכים פליליים כהגדרתם בסעיף 7(א)(2) לחוק הכנסת, לתקופה שבה הם מתקיימים; ואולם אם היתה החקירה כאמור, בעבירה אשר מפאת מהותה, חומרתה או נסיבותיה אין הנציב ראוי לשמש עוד בתפקידו, תשעה הועדה את הנציב לתקופה האמורה;
(2) הועדה לבחירת הנציב לא תשעה את הנציב לפי סעיף קטן זה, אלא לאחר שנתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו לפניה.
(ג) בתקופת ההשעיה ימלא את תפקידי הנציב על פי חוק זה ממלא מקומו, ויחולו הוראות סעיף 4.
10. מי שהיה נציב לא יתמנה לשופט.
ייחוד משרה והיתר לעסוק בפעילות
11. (א) הנציב ועובדי הנציבות לא יהיו רשאים –
(1) לשמש בכל משרה אחרת או לעסוק, במישרין או בעקיפין, בעיסוק אחר;
(2) להיות חברים בכנסת, בממשלה, במועצה של רשות מקומית, בגוף בוחר של מפלגה, או מועמדים לחברות כאמור;
(3) להיות חברים בהנהלה של חבר בני אדם המנהל עסקים לשם השגת רווחים.
(ב) הנציב רשאי להתיר לעובד הנציבות, לפי בקשתו, לעשות דבר מהדברים המנויים בסעיף קטן (א)(1) או (3), אם לדעתו אין בכך כדי ליצור ניגוד ענינים או כדי לפגוע בעבודתו בנציבות בדרך אחרת; אין בהיתר כאמור כדי לפטור את העובד מעמידה בדרישות כל דין או נוהג, המסדירים את הפעילות.
12. (א) עובדי הנציבות הם עובדי מדינה.
(ב) הנציב רשאי להסתייע בביצוע תפקידיו באנשים שאינם עובדי משרדו, אם ראה צורך בכך; בבירור תלונה על שופט כאמור בפסקאות (4) עד (8) להגדרה “שופט”, יסתייע הנציב באנשים בעלי היכרות עם מערכת המשפט שאליה משתייך השופט.
13. (א) הנציב, עובדי הנציבות וכל אדם אחר שבעזרתו מבצע הנציב את תפקידיו חייבים לשמור בסוד כל ידיעה שהגיעה אליהם עקב עבודתם, לא לעשות בה שימוש ולא לגלותה לאחר, אלא לשם ביצוע תפקידיהם לפי חוק זה; העובדים יחתמו על כתב שמירה על סודיות עם תחילת עבודתם.
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א) רשאי שר המשפטים או נשיא בית המשפט העליון, לקבל לידיו, לפי דרישתו, עותק מכל חומר או מידע המצוי בנציבות שהושג במסגרת פעילותה, ואולם חומר או מידע לגבי תלונה מסוימת יימסר לאחר שהטיפול בה הסתיים.
(ג) הנשיא והשר כאחד רשאים להתיר פרסום פרטי תלונה מסוימת על שופט, כולם או חלקם, שהטיפול בה הסתיים.
דרך הגשת התלונה
15. התלונה תוגש בכתב תיחתם בידי המתלונן ויצוינו בה שם המתלונן ומענו.
16. תלונה של אדם כאמור בפסקאות (1) עד (3) תוגש במעטפה סגורה כמפורט באותן פסקאות או למי שהוא הסמיך לענין זה, והוא יעבירה, בלי לפתחה, אל הנציב:
(1) אסיר כהגדרתו בפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל”ב-1971, למנהל בית הסוהר שבו הוא מוחזק;
(2) עצור כמשמעותו בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ”ו- 1996, או אסיר, המוחזק בבית מעצר, למפקד בית המעצר שבו הוא מוחזק;
(3) כלוא לפי חוק השיפוט הצבאי, למפקד מיתקן הכליאה שבו הוא מוחזק.
18. (א) הנציב לא יברר תלונות כמפורט להלן, אלא אם כן מצא הנציב שקיימת סיבה מיוחדת המצדיקה את בירורן:
(1) התלונה הוגשה לאחר שעברה שנה מיום המעשה שעליו נסבה התלונה או מהיום שעילת התלונה נודעה למתלונן, או מיום מתן פסק הדין בענינו בהליך שאליו מתייחסת התלונה, לפי המאוחר;
(2) תלונה בענין שניתנה בו החלטה, שעליה אפשר או היה אפשר, להגיש ערעור, והיא אינה מסוג התלונות שאין לברר אותן.
(ב) הנציב רשאי לא לברר תלונה אם סבר שהיא אינה מתאימה להתברר על ידו מחמת שהיא מתאימה יותר לטענת פסלות מלשבת בדין.
(ג) החלטות הנציב לפי סעיף זה יהיו בכתב ומנומקות.
19. (א) תלונה ניתנת להגשה על כל שופט בענין הנוגע להתנהגותו במסגרת מילוי תפקידו כשופט לרבות בדרך ניהול המשפט על ידיו.
(ב) משהוגשה תלונה, יאשר הנציב את קבלתה ויפתח בבירורה, זולת אם ראה שאין לברר אותה מהטעמים המנויים בסעיף 17 או שאינה ראויה לבירור מהטעמים המנויים בסעיף 18.
(ג) החליט הנציב לא לפתוח בבירור תלונה, יודיע על כך למתלונן בכתב, ויציין את הנימוקים להחלטתו.
(ד) החליט הנציב לפתוח בבירור התלונה, יודיע על כך לשופט הנילון, לנשיא, לשר, למנהל ולנשיא בית המשפט שבו מכהן אותו שופט.
(ה) בהודעה לפי סעיף קטן (ד) רשאי הנציב לא לכלול את פרטי המתלונן אם סבר כי פרטיו אינם דרושים לצורך בירור התלונה; אין בסעיף קטן זה כדי לגרוע מסמכות שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון לפי סעיף 13(ב).
20. (א) הנציב רשאי לברר את התלונה בכל דרך שימצא לנכון והוא אינו כפוף לסדרי דין או לדיני הראיות.
(ב) לצורך הבירור, רשאי הנציב לקבל מכל אדם או גוף, בתוך תקופה שיקבע ובאופן שיקבע, בכפוף לסעיף קטן (ג), כל ידיעה או מסמך העשויים, לדעת הנציב, לסייע בבירור התלונה; מי שנדרש למסור ידיעה או מסמך כאמור, ימלא אחר הדרישה, והוראות סעיף 11, למעט פסקאות
(1) ו-(3) של סעיף קטן (א), לחוק ועדות חקירה, תשכ”ט- 1968, יחולו, בשינויים המחויבים, על סירוב למלא אחר הדרישה.
(ג) לצורך הבירור רשאי הנציב לשמוע את המתלונן, את השופט הנילון, וכל אדם אחר אם ראה תועלת בדבר; סירב השופט הנילון למסור את דבריו בעל פה, ימסרם בכתב ככל שיידרש.
(ד) בירור התלונה יסתיים לכל המאוחר עד תום שנה אחת מיום קבלתה בנציבות.
21. הנציב רשאי להפסיק את בירור התלונה אם נוכח שהתקיימה אחת העילות המצדיקות שלא לפתוח בבירורה, או שענין התלונה בא על תיקונו או שהמתלונן ביטל את תלונתו; הופסק בירור התלונה לפי סעיף זה יודיע הנציב בכתב למתלונן, לשופט הנילון ולמי שמנוי בסעיף 19(ד), לפי הענין, שהחליט להפסיק את הבירור, ויציין את הנימוקים להחלטתו.
22. (א) מצא הנציב שהתלונה היתה מוצדקת יודיע על כך למתלונן, לשופט הנילון ולמי שמנוי בסעיף 19(ד), לפי הענין, בצירוף החלטתו; בהודעה כאמור רשאי הנציב לפרט את תמצית ממצאיו, כולם או חלקם, ואם העלה הבירור כי קיים ליקוי, רשאי הוא להצביע על הצורך בתיקונו ועל הדרך הראויה לכך.
(ב) התקבלה הודעה על צורך בתיקון ליקוי כאמור בסעיף קטן (א) יודיע השופט הנילון, המנהל או נשיא בית המשפט או בית הדין שבו מכהן השופט, לנציב, על הצעדים שננקטו לתיקון הליקוי; לא התקבלה הודעה בתוך זמן סביר או שההודעה אינה מניחה את דעתו של הנציב, רשאי הוא להביא את הענין לפני הנשיא והשר.
(ג) מצא הנציב שהתלונה לא היתה מוצדקת, יודיע על כך בכתב למתלונן ולמי שמנוי בסעיף 19(ד), לפי הענין, ורשאי הנציב לפרט להם את תמצית ממצאיו.
(ד) העלה בירור התלונה חשש למעשה פלילי, יביא הנציב את הענין לידיעת היועץ המשפטי לממשלה, וכן לידיעת השר והנשיא; העלה בירור התלונה חשש לעבירה משמעתית יביא הנציב את הענין לידיעת השר והנשיא ורשאי הוא להמליץ לשר על הגשת קובלנה לבית הדין המשמעתי לשופטים.
(ה) הנציב רשאי, אם מצא לנכון לעשות כן בעקבות ממצאיו, להמליץ לועדה לבחירת שופטים, לסיים את כהונתו של שופט על פי סמכותה או להמליץ לשר או לנשיא להביא לועדה לבחירת שופטים הצעה לסיים את כהונתו של שופט; החליטו הועדה, השר או הנשיא שלא לקבל את המלצת הנציב, ינמקו את החלטתם.
23. (א) (1) הודעה של הנציב לפי סעיף 22 לא תכלול ולא תגלה חומר או מידע אשר לדעת ראש הממשלה או שר הביטחון הם ענין לביטחון המדינה, או אשר לדעת ראש הממשלה או שר החוץ הם ענין ליחסי החוץ או לקשרי המסחר הבין- לאומיים של המדינה;
(2) ראה הנציב כי הודעתו עלולה לכלול או לגלות חומר או מידע כאמור בסעיף קטן (א) ולא הביעו השרים את דעתם כאמור שם, יבקש הנציב את דעת ראש הממשלה, שר הביטחון או שר החוץ, לפי הענין, לפני שייתן את הודעתו.
(ב) הנציב פטור מלציין את ממצאיו או נימוקיו, כולם או חלקם, או לציינם בשינויים או בהשמטות, או למסרם רק לחלק מהמפורטים בסעיף 19(ד) –
(1) אם הם עלולים לדעתו לפגוע שלא כדין בזכותו של אדם זולת המתלונן;
(2) כשיש בהם משום גילוי סוד מקצועי או ידיעה סודית כמשמעותם לפי כל דין.
(ג) ציין הנציב חלק מממצאיו או מנימוקיו, או ערך השמטות או שינויים, יציין זאת בהודעה לפי סעיף 22.
(ד) אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מסמכויות נשיא בית המשפט העליון ושר המשפטים לקבל, לפי דרישתם, עותק מכל חומר או מידע המצוי בנציבות ושהושג במסגרת פעילותה, כאמור בסעיף 13(ב).
24. (א) החלטותיו וממצאיו של הנציב בענין תלונה –
(1) אין בהם כדי להעניק למתלונן או לאדם אחר זכות או סעד, בבית משפט או בבית דין, שלא היו להם לפני כן;
(2) אין בהם כדי למנוע מהמתלונן או מאדם אחר להשתמש בזכות או לבקש סעד שהוא זכאי להם, ואולם אם נקבע לכך מועד בחיקוק, לא יוארך המועד על ידי הגשת התלונה או בירורה.
(ב) דין וחשבון, החלטה וכל מסמך שהכין הנציב במסגרת מילוי תפקידו לא ישמשו ראיה בהליך משפטי או מעין שיפוטי.
(ג) לא ייזקק בית המשפט לבקשת סעד נגד החלטותיו וממצאיו של נציב תלונות הציבור בענין תלונה.
25. שכרו, תנאי שירותו וגמלאותיו של הנציב יהיו כשל שופט בית המשפט העליון.
26. אין על הנציב ועל עובדי הנציבות מרות בענין מילוי תפקידיהם לפי חוק זה, זולת מרותו של הדין.
27. (א) הנציב יגיש לשר המשפטים ולנשיא בית המשפט העליון, מדי שנה, דין וחשבון על פעולותיו, שיכיל תיאור פרטני של הטיפול בתלונות, וכן סקירה כללית שתתייחס, בין השאר, לענינים האלה, בחלוקה לפי סוגי ערכאות ושופטים:
(1) מספר התלונות שהוגשו ומספר התלונות שבוררו;
(2) מספר התלונות שנמצאו מוצדקות;
(3) הטעמים לאי בירור תלונות;
(4) זמן הבירור הממוצע בתלונות שבוררו;
(5) מספר התלונות שבירורן טרם הסתיים;
(6) סוגי הענינים שעליהם הוגשו תלונות;
(7) דרכים שננקטו לטיפול בליקויים ולתיקונם;
(8) מספר התלונות שהעלו חשש לעבירה פלילית ולעבירה משמעתית, אם היו כאלה;
(9) מספר ההמלצות לועדה לבחירה שופטים, לשר או לנשיא לסיים כהונת שופט, אם היו כאלה.
(ב) קיבל שר המשפטים את הדין וחשבון השנתי מאת הנציב, יגיש לועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת דין וחשבון על בסיס הסקירה הכללית כאמור בסעיף קטן (א); הדין וחשבון לפי סעיף קטן זה לא יכלול שמות ופרטים מזהים.
(ג) הנציב רשאי להגיש לשר ולנשיא בית המשפט העליון דין וחשבון מיוחד קודם להגשת הדין וחשבון השנתי.
(ד) על המידע הכלול בדוחות יחולו הוראות סעיף 23.
28. שר המשפטים יפרסם הודעה על מינויו של הנציב, הדרך לפנות אליו ועיקרי סמכויותיו, בדרך שתיקבע בתקנות.
29. תקציב הנציבות יוכן על ידי שר המשפטים בתיאום עם הנציב וייקבע בחוק התקציב השנתי של המדינה, בתחום פעולה נפרד, במסגרת תקציב משרד המשפטים.
30. (א) שר המשפטים ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, להתקין תקנות לביצועו.
(ב) שר המשפטים יביא לאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, בתוך שלושה חודשים מיום פרסומו של חוק זה, תקנות לפי סעיף 28.
31. הנציב הראשון יתמנה לא יאוחר מתום מאה ועשרים ימים מיום פרסומו של חוק זה.
תיקון חוק השיפוט הצבאי – מס’ 40
32. בחוק השיפוט הצבאי –
(1) בסעיף 1, אחרי ההגדרה “עבירה צבאית” יבוא:
“”הנציב” – נציב תלונות הציבור על שופטים שמונה לפי סעיף 3 לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, תשס”ב- 2002.”;
(2) בסעיף 192ג לחוק השיפוט הצבאי, אחרי “נשיא בית הדין הצבאי לערעורים” יבוא “או הנציב”.
33. בחוק הדיינים –
(1) בסעיף 1, אחרי ההגדרה “מועצת הרבנות הראשית” יבוא:
“”הנציב” – נציב תלונות הציבור על שופטים שמונה לפי סעיף 3 לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, תשס”ב- 2002.”;
(2) בסעיף 16א(א), אחרי “כנשיא בית הדין הרבני הגדול” יבוא “או הנציב”.
34. בחוק הקאדים –
(1) בסעיף 1, לפני ההגדרה “קאדי” יבוא:
“”הנציב” – נציב תלונות הציבור על שופטים שמונה לפי סעיף 3 לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, תשס”ב- 2002.”;
(2) בסעיף 13א(א), אחרי “כנשיא בית הדין השרעי לערעורים” יבוא “או הנציב”.
תיקון חוק בתי הדין הדתיים הדרוזים – מס’ 13
35. בחוק בתי הדין הדתיים הדרוזיים –
(1) בסעיף 1, אחרי ההגדרה “המועצה” יבוא:
“”הנציב” – נציב תלונות הציבור על שופטים שמונה לפי סעיף 3 לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, תשס”ב- 2002.”;
(2) בסעיף 19א(א), אחרי “ראש בית הדין לערעורים” יבוא “או הנציב”.
36. בחוק חופש המידע, תשנ”ח- 1998, בסעיף 14(א), אחרי פסקה (11) יבוא:
“(12) נציבות תלונות הציבור על שופטים – לגבי בירור תלונה על שופט לפי חוק נציב תלונות הציבור על שופטים, תשס”ב- 2002.”
ראש הממשלה שר המשפטים
משה קצב אברהם בורג
נשיא המדינה יושב ראש הכנסת