דמדומי הנציבה (א): איכה הייתה לזונה, או: הפאוץ’ הכפול של הטובה-למי שטרסברג כהן

דמדומי הנציבה שטרסברג-כהן:

 

מבוא

 

(א): איכה הייתה לזונה, או: הפאוץ’ הכפול של הטובה-למי

 

(ב): להעיף את האידיוטית, לאלתר!

 

(ג): שטרסברג-כהן, הנוכלת

 

(ד): לבטל את החוק, או, לפחות, לתקנו

מה זה “הפאוץ’ הכפול”?

 

את הדבר הזה המצאתי – ולמען הדיוק: גיליתי והגדרתי – לפני למעלה מ-20 שנה. שאלו את מאיר שמגר. הוא שמע ממני את זה עשרות פעמים, והיה מהנהן כל פעם מחדש.

 

לכל חייל ישנם, כידוע, שני פאוצ’ים בחגורו. הוא יכול להחזיק בהם כלי-ניקוי לנשקו האישי, תחבושת אישית, מעט תחמושת, ופלים מהשקם (רצוי לא מצופים כי הם מצופים להזיל את הציפוי כאשר החייל נמצא תחת אש) או פירות מיובשים שאמא זרקה לו מעבר לגדר (צמח וגדל, קורפורל, וגו’), כי לא נתנו להורים להיכנס לבסיס.

 

כאשר אבינו שבשמיים הנחיל לנו את שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הוא צייד גם אותם בשני פאוצ’ס לכל אחד, אבל כיוון שהשופטים והשוטרים (אלה הקרויים “מערכת אכיפת החוק”) לא רצים על הג’בלאות, אלא אוכפים את החוק, הוא צייד אותם בתשובות לכל שאלה הקשורה באכיפת החוק.

 

לשם מה שני פאוצ’ס? כדי שאפשר יהיה בפאוצ’ האחד לתת תשובה לכל שאלה, ובפאוצ’ השני תשובה הפוכה לכל תשובה שבפאוצ’ הראשון. תשאלו איך יכולות להיות שתי תשובות הפוכות לאותה השאלה? איך זה מתיישב?

 

תשובה: זה לא מתיישב, ולא אמור להתיישב.

 

שאלה: אז איך יודעים איזו תשובה להחיל כאשר נותנים לי שתי תשובות הפוכות?

 

תשובה: זה בדיוק: לוקחים תמיד את התשובה שלרעת הנאשם ולטובת התביעה, את זו שלרעת האזרח ולטובת השלטון והשררה.

 

דוגמה לפאוצ’ כפול: “חקר האמת”

 

אתה תושב מטולה, קיבלת דוח באילת, בעת ביקורך שם, ובהיותך משוכנע בחפותך ביקשת להישפט, למרות שמדובר בקנס נמוך, משהו כמו 100 שקלים.

 

עברנו את שלב ה”הקראה”, ואתה עולה על המטוס בשדה מחניים, יחד עם עורך-דינך, כדי להגיע לאילת, לישיבת ההוכחות. אתם מגיעים לבית המשפט בזמן, אבל – אהה! – השוטר רשם לך את הדוח לא התייצב להעיד. מדוע הוא לא התייצב? כך השופט לתובע. כבודו, אנחנו לא יודעים, כך התובע.

 

כיוון שהנאשם כבר “נענש” בכך שעלות ההגנה והטיסה עלו כמה וכמה מונים על הקנס, הסניגור דורש זיכוי בהעדר ראיות, אבל התובע שולף מהפאוצ’ הימני את התשובה הניצחת: כבודו, לא ייתכן שהנאשם יזוכה מנימוקים טכניים. חקר האמת מחייב לדחות את המשך המשפט לתאריך אחר!

 

והחלטת השופט: בנסיבות העניין, אני דוחה את המשך המשפט ליום …

 

בישיבה הבאה שוב תקלה לתביעה, והתובע – איך לא – שוב מבקש דחייה, ושוב בשם “חקר האמת”, וסניגורך רותח מזעם, ורוקע ברגליו:

 

“כבודו, אדוני יושב כאן כבר עשר שנים, ואני מופיע לפני כבודו עשר שנים, ולא היה תיק אחד בלי תקלות של התביעה. הם עושים זאת בכוונה כדי להתיש את הנאשמים, עד שיודו באשמה – והכל בתירוץ “חקר האמת” השדוף.

 

“אם כבר “חקר האמת”, אולי חברי המלומד יגלה לנו את האמת, מדוע אתם לא יכולים לנהל אפילו תיק אחד בלי לבקש את הדחיות המיותרות האלה!

 

“כבודו, עד שהתביעה לא תחטוף כמה זיכויים מצלצלים בגלל הרשלנות שלה, היא לא תלמד את לקחה!”.

 

אחרי הספיץ’ הזה השופט פורש ללשכתו לחצי שעה, אולי שעה, וחוזר לאולם עם החלטה המשתרעת על פני כמה עמודים, המסבירים עד כמה צודק הסניגור, ומפרטים את מחדליה החוזרים-ונשנים של התביעה, גם ביק הזה, וגם בכלל.

 

נו, ואחרי דיסרטאציה כזאת, מה מתבקש? זיכוי מחוסר הוכחות? שכח מזה: אחרי שהשופט הצדיק אותך לאורך כל הדרך, וגינה את התביעה לאורך אותה הדרך הוא מפטיר:

 

“יחד עם זאת, לשם חקר-האמת, אני נעתר לבקשת התובע, ודוחה את המשך המשפט ליום …”.

 

ומה אם הנאשם “נשבר” ומוכן להודות באשמה, רק כדי “לגמור עם זה”? גם התובע וגם השופט יוותרו על “חקר האמת”, ויקבלו את הודאתך בשתי ידיים (לפני שתספיק להתחרט)!

 

ומה אם לנאשם קורית תקלה דומה, והוא לא מצליח להגיע לבית המשפט? רואים אותו כמודה, ושופטים אותו בהיעדרו.

 

ומה עם “חקר האמת”? לעזאזל חקר-האמת, העיקר ההרשעה!

 

כעת בואו נניח שהסניגור מגיש בקשה לביטול פסק-הדין, ואומר התקלה הייתה באשמתי, ואני מוכן לשלם מכיסי את הוצאות המשפט, ואין זה צודק שחף-מפשע יורשע ללא-משפט, בגלל תקלה של עורך-דינו.

 

כאן פותחים התובע והשופט את הפאוץ’ השמאלי, ושולפים ממנו את התשובה ההפוכה: מי ששכח יישא בתוצאות שיכחתו, ולא הציבור בכלל יילכו עקב-בצד-אגודל אחרי מידת תשומת הלב שאדם מוכן להקדיש לענייניו-הוא.

 

כמובן שאם הסניגור הוא זה אשר שכח, מחילים על הנאשם את הכלל שלוחו של אדם כמותו, ולכן אם הסניגור הוא זה אשר שכח, רואים את הנאשם “כאילו” הוא-עצמו שכח…

 

ומה עם “חקר האמת”? לעזאזל חקר-האמת, העיקר ההרשעה!

 

הפאוצ’ הכפול, גירסת שטרסברג-כהן

 

אחת התלונות הראשונות שהגיעו לטיפולה של הנציבה היוצאת הייתה תלונתי שלי, אשר סומנה אצלה כתיק כללי נ/1, והנו”ן הזה – עליו אמרתי “הכישלון כבר כאן” – אכן הוכיח את עצמו לעילא-ולעילא.

 

תלונתי העיקרית, שם, הייתה בנושא היושר האינטלקטואלי של השופטים, ועליה לא ארחיב הפעם את הדיבור, אלא על תלונתי המשנית: אמירתו של השופט אליהו מצא כי טענותי בעתירה לדיון נוסף הן “טענות ערעוריות או טענות-סרק שאינן ראויות להתייחסות“.

 

אני סברתי שאלה הנושאים ברמה את דגל ה”סגנון” אינם רשאים להשתמש בסגנון כזה, ולכן כללתי גם את התבטאותו של מצא בגדר תלונתי.

 

תשובתה של הנציבה: מכתבך … אינו מכיל תלונה מסוג התלונות הנתונות לטיפולנו.

 

האמנם?

 

בפרשת התבטאותו האומללה של השופט אהרן אמינוף, עליה חתמו (ואחר-כך, בגבור הביקורת הציבורית, התחרטו), השופטות נחמה מוניץ וגבריאלה דה-ליאו לוי, הוציאה אותה הנציבה עצמה, היא ולא אחרת, החלטה (ובעקבותיה גם חוות דעת בהתאם) המבקרת “אמירות פוגעניות בהכרעת דין“, ומביעה “הסתייגות נחרצת” מהן, משום שהן “עלולות להתפרש כהשפלה ויש בהן כדי להשליך על מתלוננות פוטנציאליות אחרות”.

 

האם היה בהחלטה הזאת משום שינוי-עמדה מבורך, או אמירת “טעיתי בקבעי שאני לא נכנסת להחלטות שיפוטיות”? לא.

 

את אמירת-האגב המטופשת של השופט אדמונד לוי בפסק-הדין בעתירה נגד עיסקת הטיעון עם משה קצב אנחנו כבר מכירים, וכאן נעסוק רק בחלק קטן ממנה:

 

לאחרונה הורשע שר בביצוע מעשה מגונה בקצינת צה”ל, ובמקום שהמערכת הפוליטית תסתייג ממנו, היא אימצה אותו אל חיקה בחום רב, ואף קידמה אותו לעמדה בכירה יותר מזו בה כיהן בעבר. ואם בכך לא די, טרח מי שטרח לארגן מקהלה של יחצנים ומעצבי דעת קהל אשר הפנתה אצבע מאשימה לעבר גורמי התביעה כאילו אלה “תפרו” תיק לאותו שר, וגם מבית-המשפט “שהעז” להרשיעו הם לא חסכו את שבט לשונם. נוכח מציאות קשה זו, כמו מאליהם עולים ומהדהדים באוזני דברי התוכחה של הנביא ערב החורבן:

 

אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים;  כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם;  שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם  (ישעיהו, א’, כא – כג).

 

הדברים האלה, ובמיוחד המשפט “לאחרונה הורשע שר בביצוע מעשה מגונה בקצינת צה”ל, ובמקום שהמערכת הפוליטית תסתייג ממנו, היא אימצה אותו אל חיקה בחום רב, ואף קידמה אותו לעמדה בכירה יותר מזו בה כיהן בעבר” קוממו את חיים רמון, אשר ראה את עצמו נפגע מהאמירה הזאת, והתלונן בפני הטובה-למי. טענתו הייתה כי לא היה מקום לכלול את הדברים בפסק הדין משום שמדובר בהליך שהוא אינו צד לו, ולא ראוי שהשופטים יירדו לזירה הציבורית.

 

מה החליטה הנתל”ש? שורו-שורו: בנימוקי הנציבה לדחיית בקשת רמון מסבירה שטרסברג-כהן כי מדיניותה היא לא להתערב בפסקי דין!

 

 

..

 

 

נו, אז איפה אנו עומדים?

 

אנחנו עומדים בשערה של התלונה הבאה, תלונתו של ראש מערך הגיור, הרב חיים דרוקמן על הרב שרמן בשבתו כדיין בבית הדין הרבני הגדול, קובעת שטרסברג כהן: “נראה כי תפיסתו של הרב שרמן את מהות כהונתו, את תפקידו ואת חובותיו כדיין, היא תפיסה לקויה , התרשמותנו היא כי כבוד הרב שרמן לא הפנים את הבעייתיות שבהתנהגותו ובהתנהלותו”

 

כך עונה הנתל”ש לדרוקמן (עפ”י עינת ברזילי, nrg 12.6.2008):

 

“הדברים הקשים שיוחסו לך, שיש בהם משום האשמה בפלילים, נאמרו על אף שלא היית צד במשפט.

 

“לא זומנת קודם לכתיבת הדברים, לא ניתנה לך הזדמנות נאותה להשמיע את דבריך. לא הועמד לרשותך החומר ‘המרשיע’ בתיק ה’עלום’ שנשלף ממזכירות בתי הדין הרבניים, והובא לפני בית הדין על פי החלטתו”.

 

ומשלימה:

 

“נראה כי תפיסתו של הרב שרמן את מהות כהונתו, את תפקידו ואת חובותיו כדיין, היא תפיסה לקויה.

 

“התרשמותנו היא כי כבוד הרב שרמן לא הפנים את הבעייתיות שבהתנהגותו ובהתנהלותו ודרך ניהול המשפט על ידו היא הראויה והנכונה, ולא היא.

 

“אשר לרב שרמן, לאור מרכזיותו בכל הנוגע לליקויים החמורים שהתגלו בתפקידו כמפורט בהחלטה זו, מוצאת אני לנכון להמליץ בפני הוועדה למינוי דיינים, לסיים את כהונתו כדיין”.

 

נו, נכנסת להחלטות שיפוטיות, או לא?

 

ומה ההבדל בין תלונתו של חיים רמון לתלונתו של חיים דרוקמן?

 

אז מה היה לנו?

 

תלונה אחת על התבטאות לא-ראוייה בהחלטה שיפוטית – “לא בתחום טיפולנו”;

 

תלונה אחרת על התבטאות כזאת – לא רק בטיפול, אלא גם מוצדקת;

 

תלונה נוספת על התבטאות לא-ראוייה בהחלטה שיפוטית, ובנוסף לכך פגיעה במי שלא היה צד להליך, ובלי שניתן לו להגיב – “לא מתערבת”;

 

עוד תלונה דומה – מתערבת גם מתערבת, ולא רק זאת אלא שגם קובעת כי תפיסתו של הדיין (אשר, לפי החנתל”ש, דינו כדין שופט) את מהות כהונתו, את תפקידו ואת חובותיו כדיין, היא “תפיסה לקויה” ומביעה “התרשמות” כי הוא “לא הפנים את הבעייתיות שבהתנהגותו ובהתנהלותו ודרך ניהול המשפט על ידו …”.

 

ואם תשאלו אותי כמה תלונות נגד שופטים, על “תפיסה לקוייה” של מהות כהונתם, ועל כך שהם “לא הפנימו את הבעייתיות שבהתנהגותם ובהתנהלותם”, אני מכיר שנדחו “מחוסר סמכות”, אגיד לכם בכנות: כבר איבדתי את הספירה!

 

הנציבה מוותרת על זכות התגובה

 

ביום 16.6.2008 שלחתי אל הנציבה את המכתב הזה, בפקס’:

 

דחוף!!!

 

לכבוד

 

הגב’ ט’ שטרסברג-כהן

 

נציבת תלונות הציבור על שופטים

 

ירושלים

 

 

 

הנדון: הזמנת תגובתך

 

לצורך כתבה העומדת להתפרסם על ידנו, את מוזמנת להתייחס לאמור להלן.

 

כיוון שבעולם העיתונות, כידוע, יש לזמן משמעות שונה מאשר בעולם המשפט, את מוזמנת להמציא לנו את תגובתך עד לתום יום העבודה, היום, שאם לא כן, נפרסם את הכתבה ללא תגובתך.

 

את מתבקשת להמציא לנו את תגובתך בדואר האלקטרוני, כמצויין לעיל. אנחנו מתחייבים שלא ליתן פומבי, בכל דרך שהיא, לכתובתך האלקטרונית.

 

תיק כללי נ/1 כלל תלונה על התבטאותו הפוגעת של השופט אליהו מצא, על אשר אמר כי טענותי בעתירה לדיון נוסף הן “טענות ערעוריות או טענות-סרק שאינן ראויות להתייחסות“. תשובתך הייתה: הנושא אינו בתחום טיפולנו.

 

והנה, בפרשת התבטאותו האומללה של השופט אהרן אמינוף, עליה חתמו (ואחר-כך, בגבור הביקורת הציבורית, התחרטו), השופטות נחמה מוניץ וגבריאלה דה-ליאו לוי, הוצאת החלטה (ובעקבותיה גם חוות דעת בהתאם) המבקרת “אמירות פוגעניות בהכרעת דין”, ומביעה “הסתייגות נחרצת” מהן, משום שהן “עלולות להתפרש כהשפלה ויש בהן כדי להשליך על מתלוננות פוטנציאליות אחרות”.

 

לטעמנו ההחלטה הזאת אינה מתיישבת עם ההחלטה בתיק כללי נ/1.

 

התלונה הבאה היא תלונתו של השר חיים רמון נגד השופט אדמונד לוי, אותה דחית מטעם דומה לזה שב-נ/1, ואילו את תלונתו של הרב חיים דרוקמן נגד הדיין שרמן מצאת כמוצדקת, בדומה לזו כנגד השופט אמינוף, כאשר לשתי אלה היה מכנה משותף נוסף: פגיעה במי שלא היה צד להליך, ולא ניתנה לו ההזדמנות להגן על עצמו מפני הפגיעה.

 

אמור מעתה: ההחלטה בתלונתו של הרב דרוקמן לא מתיישבת לא עם ההחלטה בתלונתו של חיים רמון, ולא עם ההחלטה ב-נ/1.

 

לטעמנו דין אחד לכל התלונות: או שכולן בסמכותו של הנתל”ש, או שכולן אינן בסמכותו.

 

נודה לך אם תאירי את עינינו, ועיני קוראינו, לסתירה, לכאורה, שבין שני צמדי-ההחלטות.

 

כן נודה לך אם תסכימי להעניק לנו ראיון, לקראת סיום כהונתך (ורצוי לא ברגע האחרון).

 

 

כצפוי, היא לא מצאה לנכון להגיב – וידי נקיות.

 

“לא להכיר פנים”

 

סעיף 6 לחוק יסוד: השפיטה, זה לשונו:

 

מי שנתמנה שופט יצהיר הצהרת אמונים לפני נשיא המדינה; ואלה דברי ההצהרה: “אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, ולשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים”.

 

סעיף 3(א) לחנתל”ש, זה לשונו:

 

מי שכשיר להתמנות שופט של בית המשפט העליון כשיר להתמנות נציב תלונות הציבור על שופטים.

 

ומבלי להתייחס לשאלת הגיל, הנציבה היוצאת לא רק שענתה על התנאי הזה, אלא שגם כיהנה 10 שנים כשופטת ביהמ”ש העליון, מתוך 26 שנותיה כשופטת, וסביר להניח כי הדרישה לכשירות, כאמור, ועצם הבחירה בה מתוך מאגר הבדימוסים של ביהמ”ש העליון נבעו מהשאיפה לכך שהנתל”ש יקיים נורמות שיפוטיות גבוהות, כולל “לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים”.

 

כדי לבחון אם הטובה-למי אכן עמדה ב”לא להכיר פנים”, הבה ננסה למצוא את ההגיון שבשיטה לפיה היא קבעה במקרה הראשון והשלישי, לעיל, שהיא אינה מוסמכת לטפל בתלונה, ואילו בשני וברביעי היא ראתה עצמה מוסמכת לטפל, ואף טיפלה.

 

המשותף לכל ארבעת המקרים הוא שכולם חייבו להיכנס לתוכן ההחלטה השיפוטית, והמשותף הנוסף למקרה השלישי והרביעי הוא שבשניהם הייתה פגיעה שיפוטית במי שלא היה צד להליך, ולא ניתנה לו ההזדמנות להתגונן מפני הפגיעה, וכמו שאמרתי במכתבי אל הנציבה: דין אחד לכל התלונות: או שכולן בסמכותו של הנתל”ש, או שכולן אינן בסמכותו.

 

במקרה הראשון התלונה היא של עוכר-המערכת, שמחה ניר, והנילונים הם חבריה לעבודה של כב’ השופטת. תארו לעצמכם שהיא הייתה מוצאת שהתלונה מוצדקת … איזה “צימעס” שמחה היה עושה מזה, איזו “חגיגה” הייתה לנו בהאתר של קימקא!…

 

היא הייתה יכולה, כמובן, לראות את התלונה כעניין-שבסמכותה, ולדחות אותה לגופה, אבל גם זה לא היה מתקבל בציבור, והכל היו אומרים שהיא “עושה הנחות לחבריה”.

 

אז היא הפגינה ראש-קטן, ואמרה “זה לא בסמכותי”, כמו כל בעל-שררה, שסמכותו חובקת-עולם כאשר הוא רוצה לקחת, אבל כאשר הוא נדרש לתת, פתאום הוא “לא יכול”, פתאום הוא “לא מוסמך”…

 

ממש רחמנות על המסכנים האלה.

 

התלונה השלישית – שגם היא נדחתה ע”י הנציבה מחוסר-סמכות – הייתה של “עבריין מין” מורשע, וגם כן נגד חבר-לעבודה של הנציבה: איזו סיבה הייתה לה לטפל בה אחרת מאשר בתלונתו של שמחה ניר? האם רק זה חסר לה, שהצווחניות הפסיבדו-פמיניסטיות, בכל קרן-רחובות, תתנפלנה עליה בהמוניהן?

 

התלונה השנייה הייתה כבר בתחום הקונסנסוס הלאומי: אחרי שהפרקליטות עשתה מהומת-אלוהים (מוצדקת), והתקשורת הבעירה את האש-בשדה-קוצים הזאת, ואחרי שאהרן אמינוף וחברותיו כבר היו נושא לבוז כלל-לאומי – איך יכלה הנתל”ש לומר שזה “לא בסמכותה” – בלי שתועלה על המוקד בשער בת-רבים?

 

אז הנושא – “אמירות פוגעניות בהכרעת דין” – “פתאום” נכנס לסמכותה, על מנת שיחזור ויחרוג ממנה בתלונה הבאה, השלישית (זו של חיים רמון), ויחזור אליה בתלונה הרביעית, זו של חיים דרוקמן נגד דיין בית הדין הרבני הגדול, שהוא, כידוע, “לא משלנו”.

 

המסקנה: אמור לי מי המתלוננים ומי הנילונים, ואומר לך מה תעשה הטובה-למי.

 

וזה מה שקורין במקומותינו “לא להכיר פנים”!

 

אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה

 

אז מי הייתה לנו כאן, ושפטה אותנו 26 שנים + 5 כנתל”ש?

 

אישה מושחתת, אשר קיבלה מהקופה הציבורית כ-10 או 20 מיליון שקלים (במונחים של היום), אחרי שנשבעה בפני נשיא המדינה “לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים”, אבל הניבה לנו פירות באושים.

 

ואני שואל אם לכך אכן התכוון הנביא באמרו –

 

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק,

 

ואיך זה מתיישב עם –

 

לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ, אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ, לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כִּי תוֹעֲבַת ה’ אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל”,

 

ועם –

 

לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל, בַּמִּשְׁפָּט, בַּמִּדָּה, בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה.  מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי-צֶדֶק, אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק–יִהְיֶה לָכֶם.

 

ואולי יאה לכך דווקא הקינה אותה השמיע לנו, בקול-בוכים, הנביא הידוע אדמונד:

 

אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים.

 

 

הפרק הבא בסדרה: האידיוטית

 

למבוא ותוכן העניינים של הסדרה: דמדומי הנציבה

 

________________

 

המלצת היום: זה בדיוק! דווקא משום כך!!!