אברום עדיין פכפך בהתענגות את מרק יום ששי בערב עם הקנעיידלך, כששוב הכתה בו תחושת הבזק נוכח הדוד אהרון ואשתו תרצה שכבר חיכו למנת הקלמרי שהינה אשתו גבי מייד מניחה.
 
איך הם מסתכלים בי כשאני נהנה, ומייד מפיסים מבטם כששימת ליבי מזדקפת כלפיהם. המבט שעיני לוכדת בהינף, מבט החיסול, השנאה, הקירבון.

כן, כל אשר לי, להם נועד, הם ראויים ואני לא, ובכלל איך אני מעז לחיות ועוד ליהנות מקנעיידלך.

את אישתי ימכרו לשפחה, יסדרו לה איזה בחור משלהם לאחר שכבר לא אהיה, והיא חסרת אונים, שבירה כקערת קריסטל, גוזל מפוחד, ועם כל רכושי – המניות, היאכטה, בתי הדירות בבודפשט ובלייפציג, השותפות בחברת האנימציה בדיסלדורף, אפילו הסוס המחכה בחוות הסוסים והפוני`ס – רק לי ובאהבה כזאת.

איזה מושא לאהבת סוס עומד לחלוף מן העולם, הסוס, היחיד שתפס את נפש חובב השירה והקנעיידלך מאחורי הדמות השמנמנה.

בעיני מחשבתם הם רוצים גופה. הגופה שבי, רואים בי גופה, שוחרי הגופות הנימבזים, רק גופה תביא.

גּוּפִּים. מתחרז עם בק-בוקים. בק..בק.

גּוּפִּים כמו לופים בתוכנה התוקעים את המחשב, כך ראשם נעול על אידאה-פיקס אחת ויחידה.
כן. לא שום דבר אחר, ההנאה מהקלמרי – רק התחזות, וצחקוקם לבדיחותי – תרועת ליצים.

תרועת-גּוּפִּים אקרא מעתה לכל נים ותנודה של זימת חיסול שאלכוד אצלם. הצורות מתחלפות אבל ההוויה הגּוּפִּית נשארת.

והלוויה – הצעירים ילכו במבט נוגה, ויחשבו על שיגולים, כפי שאמר פעם איזה סופר, ככה, כזה שראה בחיים רק השפלות ורומסים. מחול הנידכאות של העלובים.

אבל אני לא.

אני בזיקנתי הייתי הולך בג`ינס ומראה לכולם שק-בתחת.

אילו רק ניתן לי לחיות עוד.

אבל תרצה ואהרון יצעדו בלוויה וינעצו מבט-גּוּפִּי ברגלי רעייתי שמשענה נישא עטוף בטלית על גבי אלונקה בידי צמד לא מגולח הממהר לטמון. יעריכו את שוויה בשוק העבדים. והסוס, שיניחו על גבו את ישבנם. ובודפשט ודיסלדורף.

ואז בום אדיר ואין אהרון ותרצה.

הגופה היתה ממולכדת.

לאשתי נתתי כשכיב-מרע הוראה אחרונה, לקחת את הרבי הצידה, הרבה הצידה, לברר כאילו, כמה משלמים והכל. וללחוץ בלאט.  

ואחרי ככלות הכל, הרעיה דוהרת על הסוס, חפשיה ופראית —