באנגליה טוב בישראל דרעק. חייתי שם. דרעק זה לא מילה

בישראל ניטפלים ונידבקים אליך: השיטה היא מציאת “הרשעות” ופגמים מדומים. כך גם במדינות באפריקה. ראיתי סרט על עיתונאי שעצרו אותו והביאוהו לתחנת משטרה ותא מעצר, וביקשו שוחד לשיחרורו. רק שהופיעו שניים מהשגרירות הבריטית, בחליפות, כעבור שעה, והוציאו אותו משם.

חייל אנגלי אופייני

לכולם ברור שב”הרשעות” האפריקניות כמו הישראליות, אין ממש, זו שיטת היטפלות, הידבקות וסחטנות.

2) הטון היבש האקסקוטיבי: בישראל לוקחים דברים במרמה, מנצלים את עמלך, וברגע שהישיגו מספיק, מתנערים ממך. בטענה שאין לך חוזה איתם או משהו בדומה. אלא שרוב הטרנסקציות בהן צד מסויים משקיע הן בעלות אופי של חוזה מכללא לא מפורש. ואז מתנערים ומנכסים את קניינך, וגם גורפים רווח נוסף של טילטולך, הטרחתך, והצורך להתרוצץ. טון ההתנערות של השרץ הישראלי הוא טון אקסקוטיבי יבש. מובלעת כאן האמירה: אני ממהר לגרוף טובין ללא השקעה וללא אירגון, אל תפריע לי.

3) מה שמאפשר את 2 הוא פיקוק נתיבים מלאכותי. תצורת ההתגודדות בקליקות המשתלטות על נכסים שכיחה כאן, ובעוד באנגלייה יש בפניך כמה דרכים חילופיות לאמצעי פעולה המועמדים לרשותך, בישראל יש נתיב אחד בלבד למעשה, הנישלט על ידי שירצי אנוש (שמהם יש להחלץ, ולא להתעסק איתם). וכך אתה, עקב חסימת נתיבים, ניזקק לשרות השרץ (שכאמור, לאחר הגזל, מתנער ממך וממחוייבות לך, וסוגר את האמצעי שהעמיד לרשותך, כל זאת בטון יבש אקסקוטיבי…).

צמיחה ומדע האירגון – מול שיטות פורעות לגריפת טובין

כתבה זאת הינה בחלקה תשובה למאמרו הסכמטי אך הממצה של ד”ר דוד סיון: גורמי הצמיחה הכלכלית.

בחלקו הראשון ”צמיחה ומדע האירגון” אתייחס בקצרה לחסמים מובנים במשק הישראלי שאינם בתחום המקרו-כלכלה או בתחום הפיסקלי.

בעקבות הכותרת המבטיחה קראתי את המאמר “גורמי הצמיחה הכלכלית” . המאמר טוב וקולע במסגרת הסכמות הכלכליות הקיימות. אכן, גורמי הצמיחה בישראל הם בעקרם אקסוגניים (חיצוניים), אך משום שקיימים חסמים מובנים על צמיחה במשק הישראלי (פריון עבודה ושיעור השתתפות נמוך בכוח העבודה, במידה רבה עקב אי האטרקטיביות של רמת השכר). לגישתי, (כפי שאני מפתחה כיום) גורם ההון האנושי העקרי הוא כושר האירגון. בכל עשייה סביבך קיימת רמה מסויימת (ובישראל – לרוב ירודה) של אירגון, החל מסידור ביתך או חדר העבודה שלך, אירגון היצור במפעל, תהליכי זרימת מידע באירגון היי טק, סידור המושבים ואירגון ההגשה בבית קפה או במסעדה, תחזוקת ואירגון זרימת התעבורה בכבישים וכד’. זהו הון אנושי טיבעי שאינו מחייב כל הכשרה. מערכים חברתיים/תרבותיים יכולים לעודדו או לדכאו. הנושא מפותח בהרחבה בספרי “חלוקת קשב” , שעדיין, כנראה עד פרסומו באנגלית, לא ישיג את התהודה הדרושה והראוייה (לדאבוני, הגורמים במסגרתם בוצע המחקר המקיף בשנים 1981-1991 אילצוני להוציא את הספר החלוצי הזה בעברית אף שחלקו נכתב באנגלית) .

בעייה נוספת בישראל היא מערכות הדרה ותת-ניצול משאבי אנוש מעולים, כאשר קיים בנישות מפתח רבות וברוב צמתות הניהול וההשפעה בישראל מעין מונופוליזם של בינוניות מדירה של בעלי חזקה.

כללית, גם היצע עבודה ואיכותה הם משאב מכריע ברמה הלאומית, התלוי בתרבות, בסולידריות החברתית וכד’. בהקשר זה, מוצף המשק הישראלי (וגם משקים אירופיים) בעבודה לא מיומנת זולה, הלוקה בכושר האירגון. הדבר מונע מרבים הכנסה סבירה שלא לדבר על בלימת הביקושים המקומיים. ראה מאמרי הממצה על שכר המנימום ב”חדשות מחלקה ראשונה” והמוספים בשוליו בעד העלאת שכר המינימום:

המבנה של שכר המעניק משכורות עתק לגורמים אקסקוטיביים, רואי חשבון ודומיהם, הקוראים בעקרון את השורה התחתונה במאזן, ללא תפעול אירגון יצרני, הוא אחד מאסונות המשק הישראלי, אך גם משקים אירופיים כגרמניה כיום, בו רבים מתקשים להבטיח לעצמם קיום נאות. כללית, יש לשכלל או לרסן את התפיסות הנאו ליברליות.

_

ב. אירגון ועבודה קשה ולא שום נוסחת פלא שילטונית או חברתית לחמוק מזה ולהשיג טובין בקלי קלוטו.

שום שיטת ממשל לא תהווה תחליף ל-‏2 דברים הפועלים במשותף: עבודה קשה ואירגון.

בפני אנשים קיים הפיתוי לעקוף ולחמוק מאחד מהשניים או שניהם, ולהשיג משאבים על ידי גזל ומניפולציה.

הליברליזם אינו מונע מנגנון פיננסי ענק, המאפשר צבירת משאבים אישיים ללא כל אירגון וללא כל עמל. ותוך חוסר אחריות. אין כל אירגון ולא עמל ברכישתו של אליעזר פישמן את הלירה הטורקית, או במניפולציות פיננסיות אחרות.

המרקסיזם אינו מונע צבירת כוח אישי על ידי התגודדות בחבורות – שוב, ללא השקעת עמל ואירגון, ורק על ידי מניפולציות חברתיות. כך, קומץ משתלט על משאבי המדינה ומנכס לעצמו פרי עמל רבים.

בנוסף לאי חמקנות מעמל+אירגון נידרשת אתיקה של יושר. את זה לא מספק המרקסיזם – פרט לפילפול מדוע להזרים משאבים ל-Y ולא ל-X. את זה גם לא מספקת בהכרח היהדות, שלא מעטים מבניה פנו לדרכים מניפולטיביות מהירות להשגת משאבים ללא עמל+אירגון – אולי עקב תנאים קשים בתפוצה ומנטליות שרדנית בכל מחיר.

להלן מכתב שכתבתי למישהו ”חיצוני” – שאינו חלק מהממסד והציבור המקורנף השמן והבועט כאן – שהתעניין בשלומי  ואשר נוגע בנקודות המהותיות הללו, שכה מתאמצים כאן לחמוק מהם ברוב מלל:

שלום ABC ,

קצת מתישים אותי לפעמים – עבודה בלי כל גמול, בירוקרטייה, קנסות. הקיום הישראלי מבוסס על 2 דברים: גזלנות מצד אחד והתשת אלה שלוקחים מהם.

להתשה פנים רבות: בזבוז זמן ושיבוש זמן. נזקים. בלבול מוח במילים אין סופיות. באנגליה או ארה”ב למשל – עוזרים מייד וברוח ספורטיבית. כאן מבלבלים את המוח, מבטיחים, יוצרים ציפיות וכמעט לא מקיימים, גם סיכול הציפייה הוא אמצעי התשה אפקטיבי. מזרימים משאבים רק לחוגי אליטה, ומהשאר לוקחים וגוזלים ומציבים מכשולים אין סופיים ובזבוז זמן מחריד, ותקלות ובעיות.

אם מישהו מייצר ידע בעל ערך ושימושי, לוקחים זאת ומתישים אותו. ישראל מדורגת על ידי משרד הסחר האמריקני כמקום הראשון בעולם בו גונבים קניין רוחני. אפילו משוררת לאומית כנעמי שמר גנבה את השיר הידוע ביותר שלה, ירושלים של זהב, מהזמר הספרדי פאקו איבנז ששמעה אותו פעם. כשאמרו לה זאת, היא היכחישה ושיקרה, ורק סמוך למותה התוודתה על חלק מהגניבה. ההימנון הלאומי “התקווה” הוא גניבת מנגינה של סמטנה ומנגינה של שיר עם רומני.