גזיר העיתון מ”ידיעות אחרונות”

באשר הדברים התפרסמו בגיליון ‘שמחת תורה’ של אותו עיתון, וכאמור, המתראיין עונה לתואר רב בישראל, סברתי לתומי כי ההכרזה “אנחנו נמלא כל פקודה” מתייחסת מסתמא לפקודות תורתנו הקדושה, שהרי זו כל מהותה של שמחת תורה: הצהרת אמונים מתרוננת ושמחה, בדבר היצמדותנו הנצחית והבלתי מתפשרת לתורתנו הקדושה. כשפינו מלא רינה שרנו בהקפות: “אין גדולה כתורה…אין זכייה כתורה..אין קדושה כתורה…אין שמירה כתורה..” וכו’ וכו’.

אלא שמהמשך הדברים באותו ראיון מסתבר, שאצל המרואיין התחלפה כנראה המילה “תורה” עם המילה “מדינה”.

לאחר דברי השתפכות של המרואיין אודות האווירה החינוכית הדתית-ממלכתית במוסד אשר בראשו הוא עומד, ואשר מתחולל בו לדבריו: “תהליך ארוך ועמוק של בניית אמון ואחריות של הנוער שלנו, בערכים שהכותרת שלהם היא מדינת ישראל” – הוא משתבח בעובדה כי במהלך הגירוש המחפיר והמזעזע ועקירת הישובים בגוש קטיף היו לרב-המחנך הנ”ל “450 תלמידים ששירתו בצה”ל. 200 מתוכם קצינים, ולא היה אף אחד שסירב פקודה!”, עד כאן לשונו הזהב, ואכן “זכות” נפלאה…

ואני נזכר בקונטרס הלכתי נפלא שהוציא ערב ההתנתקות ראש הכולל בכפר-דרום ידידי הרב שאול בר אילן שליט”א (בהסכמת הגר”א שפירא זצ”ל), בו הוא מונה ומפרט איסורי דאורייתא ודרבנן לרוב הכרוכים בגירוש יהודים, מחיקת ישובים, חורבן בתי כנסת, נישולם של יהודים מפרנסתם, גרימת נזק ישיר ועקיף לגופם ולנפשם, עקירת מתים מקברותיהם. והנה, אחרי כל זה, בא מי שמכונה רב בישראל ומכריז בגאווה לא מוסתרת כי תלמידיו לא סירבו פקודה, קרי: ביצעו את הפשעים הנוראיים הללו.

ולא התקררה דעתו של מיודענו הרב רפי פרץ, ובבחינת “אכלתי ואוכל עוד” הוא ממשיך ומצהיר בגאון באותו ראיון, כי לא רק בעבר, אלא אף בעתיד אם תתקבל פקודה שכזו – “החיילים ימלאו אותה”. כך “שחור על גבי עיתון”. והוא מטעים ברוב חדווה: “הציונות הדתית רואה ערך, שליחות, כבוד וזכות ליטול סוף-סוף חלק בעול הממלכתי, כשווה בין שווים”…

הפלא ופלא: ה’מושקה’ הגלותי המנשק את מגלבו של ‘הפריץ’ ממש קטן נוכח התופעה הזו.

***

דוד המלך מבקש “ה’ לי בעוזרי ואני אראה בשונאי, לאמור: רבש”ע, עם האויבים שלי תן לי להסתדר לבד, אבל אנא, עזור לי והצילני מאלה שאמורים להיות ידידיי, מאלה שרקדו כמוני ב”הקפות” של שמחת תורה כשהם חבוקים עם ספרי התורה, בעוד שה”כתר תורה” שלהם – סמכות העל לדידם העומדת למעלה מחוקי התורה הינם …חוקי המדינה (עפ”ל). הם אמנם דקלמו יפה לפני “ההקפות” את הפסוק: “אתה הראת לדעת כי ה’ הוא האלוקים אין עוד מלבדו”, אבל זה כנראה לא כולל את ה”עבודה הזרה” המודרנית ממלכתית-דתית דהאידנא המתבטאת בסגידה אובססית ממש לישות שלטונית-מדינית-טכנית שלדידם, רחמנא ליצלן, היא ערך נעלה אף מקודשא בריך הוא עצמו…

נכון, אמנם “אין עוד מלבדו”, ברם “לא כולל מע”מ”, לא כולל התבטלות למלכות, יועציה ושריה.

***

שורות אלה נכתבו ביום כ”ה תשרי יום היארצייט של אביר הרועים מרן ה’חתם סופר’ אודותיו מסופר כי ביקש פעם מצעיר שומר מצוות עטור זקן ש..יגלח את זקנו. היה זה סטודנט דתי שלמורת רוחו של החתם סופר למד באוניברסיטה הגויית, ולמרות זו נותר ב”דתיותו”. חשש החתם סופר כי העובדה שאותו סטודנט עטור זקן עלולה להטעות, וימשוך אחריו צעירים דתיים נוספים שיחפצו ללמוד באקדמיה (ומשם ועד התבוללות הייתה אז הדרך קצרה), ביקש ממנו איפוא ה’חתם סופר’ כי יסיר את המסווה הדתי מעל פניו, כדי שיידעו הכל עם מי יש כאן עסק.

חלילה, אינני מתכוון לרמוז דבר לראש המכינה הקדם הצבאית גיבור מאמרנו, אבל בהחלט לא היה מיותר, שנוכח הצהרותיו אלה, במחילה, יואיל נא לפחות להיפרד מן התואר התורני – “רב”.

וכל כך, כדי שתושבי השומרון והגולן מאויימי ההתנתקות הבאה (חלילה!) יאמצו את הכלל “ישמרני מידידיי” ולא יתבלבלו בין “רבנים” – “ידידים” ל”שונאים” מהסטרא דשמאלא. יפנימו, יכירו וידעו מה “מבשלים” עבורם (בשם הנאמנות למולך הממלכתיות) במכינה הקדם-צבאית.

עד כאן מה שכתבתי, כאמור לפני כשנה, לאור דברים שאמר הרב פרץ לעיתון שראה אור בגיליון שמחת תורה אשתקד.

***

השבוע, עם בחירתו כרבצ”ר, שוב, כצפוי, עלתה דמותו של הרב רפי פרץ על בימות תקשורתיות שונות, כאשר באחת מהן התבטא המראיין בפני מרואיינו הרב רפי פרץ כי לראשונה נבחר כרב ראשי לצה”ל “רב נטול זקן”, והוא המראיין, ספק קובע ספק שואל את הרב רפי האם זהו אך סממן חיצוני או שמא זהו דבר שבמהות. המרואיין ‘חתן דנן’ לא הגיב ברורות, אלא הפטיר כבתגובה איזה משפט לא ברור.

מי שעולה לגדולה, אומרים חז”ל, מוחלים לו על כל עוונותיו. אנו עדיין תקווה כי הרב רפי פרץ ינצל את שעת הכושר של מחילת עוונות להרהור מחדש ולהסקת מסקנות.

(באדיבות ‘שעה טובה’)