כוהני הסגנון לא מבינים דבר בתעבורה

השופטת דבורה (“נמנעתי במתכוון מלהעיר על סגנונו הבוטה והמשתלח של המערער לכל אורך הדרך“) ברלינר, מועמדת לכהונת שופטת בבית המשפט העליון, ובמקביל גם טוענת-לכתר נשיא ביהמ”ש המחוזי, תל-אביב-יפו, אומרת, כשופטת-בפועל בבית המשפט העליון (ובהסכמת השופטים אליעזר ריבלין ואשר גרוניס):

 

המערער עבר בנהיגתו על כל לאו אפשרי בתחום הנהיגה: נהיגה במהירות בלתי סבירה, נהיגה בזמן פסילה, והחמור מכל כניסה לצומת באור אדום.

 

כניסה לצומת באור אדום היא בבחינת “אבי אבות הטומאה” כשמדובר בנהיגה. אין מדובר ברשלנות שעניינה שבריר שניה של חוסר תשומת לב, אלא בפעולה מודעת ומכוונת שניתן וצריך היה להימנע ממנה (ע”פ 3013/06).

 

אני נמנע במתכוון מלהעיר על הפן הסגנוני של השימוש האינפלציוני בביטוי “אבי אבות הטומאה”, על כל צעד ושעל. מה שהתחיל כשם-תואר – מוצדק! – לעבירת-השוחד הולך וקונה שביתה במקומותינו, להראות עד כמה חמור הדבר בו מדובר, ועד כמה קנאי הדובר בהגנתו על ערך זה או אחר.

 

בקצב הזה, בו יותר ויותר דברים מוגדרים כ”אבי אבות הטומאה”, לא ירחק היום בו ל”אבא” הזה לא יישארו ילדים, ומרוב שחיקה של הביטוי הזה – איש כבר לא יתייחס אליו יותר מאשר אל נפיחת-סרק, קשקוש-מקושקש.

 

לכן אני נמנע במתכוון מלהעיר על הפן הסגנוני של השימוש האינפלציוני בביטוי “אבי אבות הטומאה”.

 

אבל לא רק בעיית סגנון יש לנו כאן, אלא העדר הבנה מהותית בנושא התעבורה.

 

נתחיל בהצבת סדרי-החומרה:

 

נהיגה במהירות בלתי סבירה, נהיגה בזמן פסילה, והחמור מכל כניסה לצומת באור אדום.

 

צר לי מאוד: באשר לגרימת התאונה, אין שום קשר סיבתי ביו הנהיגה בזמן הפסילה לבין גרימת התאונה. זה מצלצל נהדר בבחינת “תבלין” למנה העיקרית, ובוודאי שיקול לגיטימי לחומרת העונש, אבל אותה התאונה יכלה להיגרם ע”י אותו הנהג, באותה רמת-נהיגה, גם יום לפני הפסילה, ויום אחרי הפסילה. אפשר – ורצוי היה שלא להעמיד את הנהיגה בזמן הפסילה בין “נהיגה במהירות בלתי סבירה” לבין “כניסה לצומת באור אדום”, ולאחר מכן – בנפרד – לדבר על הנהיגה-בפסילה בתור שיקול נוסף לחומרת העונש.

 

אבל כאשר משתילים דבר שלא-לעניין בתוך שורה של דברים-לעניין, מי שם לב.

 

נשארו לנו, איפוא, לאחר חילוצו של הלא-רלוואנטי, רק נהיגה במהירות בלתי סבירה, מחד, וכניסה לצומת באור אדום, מאידך.

 

כדי לדעת אם אכן הכניסה לצומת באור אדום היא הדבר ה”חמור מכל”, צריכים לעמוד קודם-כל על ההבדל בין הסדר התנועה לבין בטיחות התנועה.

 

התמרורים המוצבים בדרך (גם רמזורים הם “תמרורים”), חלקם בא להסדיר את התנועה, וחלקם בא להגן על בטיחות התנועה. כך, למשל, כאשר קיימות מגבלות של שדה-הראייה, מציבים תמרור “עצור”, המחייב עצירה לפני הצומת, והשיקול להצבת התמרור אמור להיות השיקול הבטיחותי, אבל כאשר הבעיה היא לא בשדה-הראייה, אלא ב”תחרות” בין הבאים לצומת מכיוונים שונים, והרשות רוצה לקבוע קדימות לבאים מכיוון מסויים, מציבים תמרור “תן זכות קדימה”.

 

כאשר התחרות בין הבאים מכיוונים שונים גוברת, לא די בתמרור הנותן זכות-קדימה לבאים מכיוונים מסויימים, כי, כמקובל בכל דמוקרטיה, יש להגן גם על זכויותיו של המיעוט, ולכן מציבים רמזור, אשר, באמצעות האור הירוק והאדום (ובעזרת האור הצהוב, אשר מסדיר את המעברים בין הירוק לאדום, ולהיפך) קוצב את הכניסה לצומת מהכיוונים השונים, מכל כיוון לפי כמות התנועה ביחס לכמות התנועה מהכיוונים האחרים.

 

הרמזור ה”רגיל” (אדום-צהוב-ירוק) הוא, איפוא, תמרור-הסדר מובהק.

 

מה קורה בשעות הלילה, למשל, כאשר כמות התנועה פוחתת לממדים המייתרים את הרמזור? מפסיקים את פעולתו, ואם נשארות בעיות-בטיחות, מפעילים במקומו אור צהוב-מהבהב, ואם אמרנו כי הרמזור ה”רגיל” הוא תמרור-הסדר מובהק, האור הצהוב-מהבהב הוא תמרור-בטיחות מובהק.

 

כיוון שבראשית ימי האנושות לא היו רמזורים רבים, האור האדום כמחייב-עצירה אינו מששת ימי בראשית, ואף לא תורה-מסיני. אין בו שום “קדושה”, ואין שום מניעה שהוא ישמש רק מעין התקן טכני תומך-החלטה. משהו מעין תמרור “תן זכות קדימה” מתחלף. ישנן מדינות בהן הרמזור האדום בפנייה ימינה משמש מעין “המלצה” כזאת – משהו בדומה לצהוב-מהבהב בפנייה ימינה, לטובת הולכי-הרגל, אבל לטובת כלי-הרכב מכיוונים אחרים – כך שהגדרת האור האדום כתמרור-אזהרה בהחלט אינה “משהו גס”.

 

ואם הגדרה-מראש של האור האדום בפנייה ימינה כתמרור אזהרה בלבד אינה משהו גס, ממילא כך יכול להיות גם לגבי הנוסעים בכיוונים אחרים – הכל לפי ההגדרה-מראש.

 

החברה בישראל – זו המעסיקה גם את שופטי ביהמ”ש העליון הנ”ל – לא הרחיקה לכת עד כדי קביעת האור האדום כ”המלצה” בלבד, והסתפקה בהגדרת אי-הציות לאור האדום כעבירת-קנס בלבד. אתה כבר לא צריך להתייצב בפני השופט, להכות על-חטא ולהתחנן על העונש. אתה אפילו לא צריך להפסיד יום עבודה, ודי לך אם תשלח את פקידתך למרתף בנק-הדואר הסמוך עם 1000 שקל, ובכך שילמת (תרתי משמע) את חובך לחברה.

 

כמובן שהגדרתה של העבירה הזאת כעבירת-קנס חדלה להיות רלוואנטית כאשר נוסף לאי-הציות לרמזור קיימת גם רשלנות, רשלנות פושעת או כוונה-תחילה. מי שנכנס;לצומת בעיניים עצומות, השאלה אם היה או לא היה אור אדום ברמזור אינה מעלה ואינה מורידה, כי ה”טומאה” היא בעצימת-העיניים, ולא במעבר הצומת באור אדום (אשר יכול, כמו ברולטה הרוסית, להסתיים גם ללא כל פגע, דבר שאינו מפחית כהוא-זה מהטומאה).

 

אמור מעתה: הגדרתו של אי-הציות לאור האדום כ”אבי אבות הטומאה” היא סתם קשקוש.

 

אני נמנע במתכוון מלהעיר על הפן הסגנוני של השימוש בביטוי “אבי אבות הטומאה”, אבל אם ניכנס לשאלה המהותית אין מנוס מלעורר שאלה של “ערך משולש פשוט”: אם אי-הציות לאור האדום ברמזור הוא “אבי אבות הטומאה כשמדובר בנהיגה” – איך נגדיר רשלנות, רשלנות חמורה או זדון, “כשמדובר בנהיגה”?

 

על תיאוריה “שבריר השנייה”

 

השופטת דבורה ברלינר, כאמור, מהדרת ואומרת: “אין מדובר ברשלנות שעניינה שבריר שניה של חוסר תשומת לב, אלא בפעולה מודעת ומכוונת שניתן וצריך היה להימנע ממנה”.

 

עניין “שבריר השנייה” גם הוא יצירה דמגוגית חסרת-שחר, העוברת בירושה מדור-דור. להערכתי, כמורה-נהיגה מקצועי, עומדות לרשות כל נהג, בכל עת, לפחות 3 עד 5 שניות לחזות כל מצב שעשוי להתרחש בעת הנהיגה, ומי שנזקק לשבריר-השנייה האחרון – בין באמת, בין כתירוץ להגנתו – סימן שהוא נרדם על ההגה במשך כמה שניות.

 

אלא מאי? כאשר הדמגוג רוצה לייפייף את התיזה שלו, ולהציג משהו כ”חמור מכל”, הוא צריך לחפש משהו “קל” יותר, ומה קל יותר מהיסח-דעת של “שבריר השנייה”?

 

“פעולה מודעת ומכוונת”…

 

האמירה כי “אין מדובר … אלא בפעולה מודעת ומכוונת …”, חושפת פן נוסף באי-ההבנה הקולקטיבית שלנו בכל הנוגע לענייני התעבורה: בענייני התעבורה “הכל הפוך”, וכבר בספרי יקחו ממך את הרשיון, יתדות בגלגלי הצדק, ועוד לפני כן, עמדתי על כך. כאן נראה דוגמה מובהקת ל”הכל הפוך” הזה.

 

במשפט הפלילי ה”רגיל” יש מקום חשוב למרכיב ה”נפשי” (mens rea) של העבירה. ככל שזה חמור יותר – החל ברשלנות-סתם וכלה בזדון ובכוונה-תחילה – העבירה נחשבת לחמורה יותר, ובצדק, כי המשפט הפלילי חותר לחנך את הבריות לא פחות מאשר להעניש על התוצאה של המעשה. המשפט הפלילי צופה פני עתיד.

 

אבל בענייני התעבורה הצפייה פני-עתיד הינה מפוקפקת מאוד, כי מי שנרדם על ההגה, מעצם התרדמה הוא אינו ער לעונש הצפוי לו אם יגרום תאונה.

 

מי שנכנס לצומת באור אדום כ”פעולה מודעת ומכוונת”, חזקה עליו שהוא בדק סביב-סביב, בשבע עיניים, שניתן לחצות את הצומת בבטחה. זה עדיין בגדר עבירה, אבל עבירת-קנס בלבד, וייתכן מאוד שבנסיבות מסויימות תעמוד לנאשם הגנת “זוטי הדברים”, כך שאפילו עבירת-קנס לא תהיה כאן.

 

מאידך, מי שנכנס לצומת בהיסח-הדעת, מעצם הגדרת היסח-הדעת עולה שהוא לא בדק – לא בשבע עיניים ולא בכלל – את האפשרות לחצות את הצומת ללא-פגע: במקרים כאלה, ובניגוד למשפט הפלילי הכללי, השוגג דווקא חמור הוא מן הזדון, ומי שלא מבין זאת – עדיף שלא ישפוט בענייני תעבורה.

 

 

“שניתן וצריך היה להימנע ממנה”

 

המשפט הגאוני בו עסקינן (“אין מדובר ברשלנות …”, וגו’) מסתיים באמירה על פעולה מודעת ומכוונת, אשר “ניתן וצריך היה להימנע ממנה”.

 

ואני שואל: נו …? האם ישנו מעשה לא-ראוי שאי אפשר לומר עליו את הדבר הזה?!

 

משפט רב-מפרקי

 

קראו שוב את המשפט הגאוני הזה:

 

כניסה לצומת באור אדום היא בבחינת “אבי אבות הטומאה” + כשמדובר בנהיגה + אין מדובר ברשלנות שעניינה שבריר שניה של חוסר תשומת לב + אלא בפעולה מודעת ומכוונת + שניתן וצריך היה להימנע ממנה.

 

“כניסה לצומת באור אדום היא בבחינת ‘אבי אבות הטומאה'” – נשמע מצויין;

 

“כשמדובר בנהיגה” – זה משאיר אופציות להגדיר כ”טומאה” גם דברים אחרים ו”להישאר בסדר”;

 

“אין מדובר ברשלנות שעניינה שבריר שניה של חוסר תשומת לב” כבר עמדנו על כל שזה סתם-קשקוש;

 

“אלא בפעולה מודעת ומכוונת” – גם כן נשמע מצויין, וכבר עמדנו על כך לעיל;

 

“שניתן וצריך היה להימנע ממנה” – כנ”ל.

 

וזה הרעיון העומד בבסיסו של המשפט הרב-מפרקי: מסובבים את השומע, או את הקורא, בשברי משפטים אשר כל אחד מהם נשמע נהדר, כך שהוא לא מרגיש איך מהתלים בו.

 

עוד על “פעולה מודעת ומכוונת”

 

אם התאונה עצמה, כולל תוצאתה הקטלנית, היו בגדר “פעולה מודעת ומכוונת”, בודאי שהיה “חמור מכל”, כי זה כבר חורג מיני התעבורה, והופך לרצח במובן הכי לא-מטאפורי, רצח ממש. רצח באמצעות רכב.

 

אבל כאשר מדובר ברצח, הרצח עצמו הוא “אבי-אבות-הטומאה”, ואילו עצם המעבר באור אדום הוא זניח-שבזניחים. אפילו לא נין ונכד לטומאה.

 

יצויין כי בפסה”ד עצמו אין כל זכר עובדתי לכך שבמקרה המסויים הזה המעבר באור האדום אכן היה “פעולה מודעת ומכוונת”, וה”תוספת” הזאת לא הייתה אלא אמירה “כללית”, אשר, כמו צ’יפס, “הולכת” עם כל דבר – בעיקר כאשר מגניבים אותה, לבלי הרגש, לתוך משפט רב-מפרקי (כפי שנעשה במקרה דנן).

 

הזניית המקצוע – מאבות הטומאה השיפוטית

 

הטומאה השיפוטית אינה יתומה. הטומאה השיפוטית אבות רבים לה, ועל כמה מהם עמדתי, תחת הכותרת יום כיפור משפטי, עוד לפני קרוב ל-34 שנים.

 

במקרה דנן אנחנו עדים לאב-טומאה נוסף, הוא ההזנייה המקצועית של מערכת המשפט בכללותה, ובאופן ספציפי – של משפט התעבורה.

 

על ההזנייה של המערכת בכללותה עמדתי, בין השאר, באלה:

 

·               העברת הדיון בעבירות של סחר בני אדם מהרכבים של שלושה שופטים להרכבי דן יחיד: המשך ההזנייה של המשפט

 

·               לשר המשפטים דניאל פרידמן: הרעיון להוריד את הערעורים האזרחיים להרכבי דן-יחיד – המשך ההזנייה של המשפט בישראל

 

·               הורדת עניינים נוספים – הפעם פליליים – להרכבי דן יחיד: המשך ההזנייה של המשפט בישראל

 

בכל הקשור להזניית המשפט בכללותו אי אפשר שלא להזכיר את ההורדה-בדרגה של כל ענפי המשפט: הורדתם מביהמ”ש המחוזי לבימ”ש השלום של אישומים בפשעים שעונשם עד שבע שנות מאסר, של תביעות עד לסכומים של 2,500,000 שקל ושל הליכים בענייני משפחה, ומבימ”ש השלום לביהמ”ש לתביעות קטנות של תביעות עד לסכומים של 30,000 שקל.

 

ועל הזניית-ההזניות נדבר בהזדמנות אחרת.

 

מקרה פרטי: הזניית משפט התעבורה

 

את ההזנייה של משפט התעבורה בישראל, החל מהקמתם של בתיהמ”ש לתעבורה, ועד היום אפשר לראות כ”סמן” להזניית המשפט כולו.

 

הדבר התחיל עם הצעת-החוק להקים את בתיהמ”ש לתעבורה, שם הבטיחו לנו ששופט-התעבורה יהיה שופט-שלום-פלוס, אבל בפועל קיבלנו שופט-שלום-מינוס, משום שבניגוד לוותר הנדרש משופטי בימ”ש השלום (אז: שלוש שנים), הוותק שנדרש משופטי התעבורה היה אפס.

 

אכן, בסעיף פקודת התעבורה אשר קבע את תנאי הכשירות של שופט התעבורה נדרשו מהמועמד “ידיעות בענייני תעבורה”, אבל בפועל נבחרו ומונו לכהונה הזאת מועמדים אשר לא ניהלו ולו תיק תעבורה אחד בחייהם.

 

כהונת שופט-תעבורה היוותה קרש-קפיצה (“מסלול כניסה”) לבימ”ש השלום למי שהיו לו קשרים, אבל לא היו לו כישורים (או שהיו לו כישורים, אבל לא היו לו קשרים) להיכנס ישר לבימ”ש השלום. אמרו לו: תתחיל מהתעבורה, ואם תוכיח את עצמך – נקדם אותך לשלום.

 

וריאציה על הנושא סע לשלום.

 

לימים, אחרי שעתרתי לבג”ץ בעניין זה והמערכת הבינה שאי אפשר לרמות את כל העולם כל הזמן, “תיקנו” את פקודת התעבורה כך ששופט תעבורה כבר לא נדרש ל”ידיעות בעניני תעבורה (תיקון נלווה לכך השווה את תנאי-הוותק הנדרשים משופט תעבורה לאלה הנדרשים משופטי בימ”ש השלום, אבל לא הייתה לכך שום משמעות, כי ממילא לא נבחרו שופטי-תעבורה ללא ותק כזה).

 

כיום, איפוא, יש אישור-מהמקפצה למה שנעשה עד אז בתוך המים: שופט תעבורה יכול להבין בתעבורה כמו חמור במרק פירות. אין פירושו של דבר אין שופטי תעבורה שמבינים בתחום הזה, אבל כיוון דקאמר חוזקה של שרשרת נבחן לפי החוליה החלשה שלה, כך גם מערכת המשפט בכלל, ובתיהמ”ש לתעבורה בפרט, נבחנים לפי השופט הפחות-שבאומנין בכל ערכאה וערכאה.

 

בשנת 1990 יזם חה”כ דאז אברהם פורז תיקון לחוק בתי המשפט, לפיו ערעורי התעבורה יהיו נידונים בפני דן יחיד, במקום בפני הרכב של שלושה שופטים. פורז לא דאג לאיכותם של ערעורי התעבורה, כי, כעורך-דין, הוא לא עסק בענייני תעבורה, אלא לתוספת זמן שיפוטי לחבריו, אשר גובים סכומים ארבע-ספרתיים עבור כל הופעה בבית המשפט.

 

התוצאה הייתה שבמקום הרכבים קבועים אשר התמחו בענייני תעבורה שובצו לערעורים האלה שופטים מתחילים, אשר היומנים שלהם טרם התמלאו, שופטים לפני פרישה, אשר היומנים שלהם הלכו  והתרוקנו, או שופטים מהרמה הירודה ביותר, אשר לא התאימו לשום עבודה שיפוטית, אז תקעו אותם לערעורי התעבורה.

 

התוצאה הרחוקה יותר הייתה חוק נוגה אוהד, אשר בא להבטיח כי משפט התעבורה יזכה לשופטים הגרועים ביותר גם בבית המשפט המחוזי.

 

וזה מביא אותנו מבית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון, שם המצב הגרוע הזה “עולה כיתה”. בעוד שופטי המחוזי הנכנסים לתחום ערעורי התעבורה יכולים להתמחות בנושא – אמנם על זקנם של המערערים – ולהגיע, בהדרגה, לרמה מסויימת של הבנה, בבית המשפט העליון את מספר ערעורי התעבורה השנתי אפשר למנות על אצבעות יד אחת של חבלן ותיק.

 

והתוצאה, כפי שראינו לעיל, היא שבבית המשפט העליון אין שופטים המבינים בתעבורה, בדיוק כשם שאין שם שופטים המבינים בענייני מסים (שאלו את השופט-בדימוס דן ביין).

 

רמה של מכתב-למערכת

 

וזה מחזיר אותנו אל הקשקוש האומלל בו פתחנו את הדיון הזה:

 

המערער עבר בנהיגתו על כל לאו אפשרי בתחום הנהיגה: נהיגה במהירות בלתי סבירה, נהיגה בזמן פסילה, והחמור מכל כניסה לצומת באור אדום.

 

כניסה לצומת באור אדום היא בבחינת “אבי אבות הטומאה” כשמדובר בנהיגה. אין מדובר ברשלנות שעניינה שבריר שניה של חוסר תשומת לב, אלא בפעולה מודעת ומכוונת שניתן וצריך היה להימנע ממנה (ע”פ 3013/06).

 

אשר כעת, אחרי קריאת המאמר הזה, ברור שהוא עומד על רמה של מכתבים-למערכת, לא של בית משפט עליון.

 

__________________

 

 

אוף-טופיק: קריאה לממשלה אידיוטית, בעניין שחרור מחבלים