הפילוסופיה שמאחורי הפסילות המנהליות

פסילה מנהלית של אדם מלנהוג היא מכה על אדם החשוד בעבירת תעבורה לפני שהוא מורשע בדין, ולפעמים אפילו לפני שהוגש נגדו כתב אישים.

ההצדקה הפילוסופית לפגיעה במי שעדיין מוחזק כחף-מכל-אשמה היא בצורך להגן על הציבור מפני חשודים כמסוכנים לבטיחותו. יכול להיות שבסופו של דבר הוא ייצא זכאי במשפט, ובדיעבד הפסילה-בטרם-הרשעה יהיה בה משום עוול לנפסל. במלים אחרות: החשש לבטיחות גובר על הצדק עם הפרט.

השיקול המרכזי הוא, איפוא, “מסוכנותו” של הנפסל.

יש דמיון רב בין הפסילה המנהלית לבין המעצר של מי שטרם הורשע בדין, שגם הוא נועד להגן על ערכים מסויימים על חשבון הצדק עם הפרט, אבל יש הבדל אחד משמעותי בין זו לזה: בעוד שההחלטה המקורית (ואיתה גם שיקול-הדעת המקורי) על מעצר ניתנת על ידי בית המשפט (פרט ל-24 השעות הראשונות), הרי שבפסילה המנהלית ההחלטה המקורית (ואיתה גם שיקול-הדעת המקורי) ניתנת על ידי קצין המשטרה, ובית המשפט המתבקש לבטלה רק מבקר אותה, אם ניתנה כדין, וכו’.

השאלה בידי מי נתון שיקול-הדעת המקורי אינה עניין טכני, או פורמאלי גרידא: כאשר המשטרה מבקשת מבית המשפט את מעצרו של אדם, היא צריכה לשכנע את בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו, ולפגוע במי שמוחזק  כזכאי, ואילו בפסילה המנהלית האזרח הנפגע הוא זה אשר צריך לפנות לבית המשפט, ולשכנע אותו לבטל את הפסילה. נטל ההוכחה נופל על שכמו של החף-מפשע, להוכיח שאין לו אחות.

צריך לזכור עוד עיקרון: כאשר המחוקק מפקיד שיקול-דעת מקצועי בידי רשות מקצועית, בית המשפט ייזהר מלהתערב בשיקול-הדעת המקצועי הזה, כי לו, לבית המשפט, אין הכלים המקצועיים שיש לרשות.

הפקדת שיקול-הדעת המקורי בידיה נותנת למשטרה יתרון רב-ועצום על פני האזרח, אבל בצד-הזכות הזה ישנו גם צד-החובה: החובה לעמוד בכל המגבלות של המשפט המנהלי על הפגיעה בפרט, ולפי כללי המשפט המנהלי הרשות הפוגעת באזרח חייבת לשקול את כל השיקולים הרלוואנטיים, ואסור לה לשקול שיקולים זרים לעניין, או שיקולים פסולים.

השיקול הרלוואנטי המרכזי, אותו המשטרה לא שוקלת

השיקול המרכזי בפסילה המנהלית הוא, כאמור, “מסוכנותו” של הנפסל, וכאשר קצין המשטרה מטיל פסילה מנהלית ל-30, 60 או 90 יום (לפי העבירה), הוא צריך לתת את הדעת לשאלה אם ב-30, 60 או 90 הימים הקרובים האיש מועד לתאונה יותר מאשר “מר ישראלי הממוצע”.

מי שנתפס ע”י המשטרה במהירות של 150 או 200 קמ”ש – האם זה אומר שב-30 הימים הקרובים הוא יהיה מסוכן יותר מאחרים?

מי שהסתבך בתאונה – האם זה אומר שב-60 הימים הקרובים הוא יהיה מסוכן יותר ממי שלא היה מעורב בתאונה?

מי שהסתבך בתאונה קטלנית – האם זה אומר שב-90 הימים הקרובים הוא יהיה מועד יותר לגרום תאונה קטלנית נוספת?

יכול להיות שכן, ויכול להיות שלא.

תחושת-הבטן שלי היא שהטראומה שעבר האיש – בה, כשלעצמה, יש כבר לצנן אותו לתקופה הקרובה, עד שהאדרנלין יחזור לעורקיו, אם בכלל. לכן הוא פחות מועד מהנהג המצוי, אשר לא עבר את הטראומה הזאת, ומה שהוא מחולל על הכבישים אפשר לראות בפרסומים של הלמ”ס.

יכול להיות שתחושת-הבטן שלי נכונה, ויכול להיות שלא, כי לי אין הכלים לכך – אבל לקצין המשטרה אמורים להיות כלים כאלה, כי זה במקצוע שלו, כי למשטרה אמורים להיות המשאבים להעניק לו את הכלים לכך. כי הוא הולך לפגוע בזכותו של האזרח לנהוג. כי על פי המשפט המנהלי הוא מחוייב לשקול את השיקול הזה.

בעניין הזה לקצין המשטרה המחליט על פסילה מנהלית אמורה להיות עדיפות על פני השופט הדן בבקשה לבטל את החלטתו, אבל דווקא בזה אין כוחו רב, ואת השיקול הזה הוא לא שוקל.

האם זו “השמצה” של שוטרינו המסורים למלחמה בקטל בדרכים?

לא, זו אינה השמצה, כי זה מה שהמשטרה אומרת על עצמה. לא, הם אומרים, גם בבית המשפט: אנחנו לא יכולים לדעת איך היא ינהג מחר. מה הם כן יכולים לדעת, לשיטתם? אם יש לנו ראיות לכאורה לנהיגה מסוכנת אתמול, זה ראייה לכאורה למסוכנות גם מחר – כך המשטרה.

זה כמובן שטות גמורה, זה טוב לגבי מי שאינו יודע לנהוג, וקיבל את רשיונו בטעות, או בשוחד. זה טוב לגבי מי שאיבד את כושר-הנהיגה בגלל מחלה, או מכל סיבה אחרת. אבל הרשות שהופקדה על כך בחוק, ואמורה להיות מקצועית בנושא הזה, היא רשות הרישוי, ולא המשטרה.

האם לרשות הרישוי עצמה יש כלים לכך? זה נושא לדיון נפרד, אבל באשר להסקת מסקנות על מסוכנות-מחר רק על סמך עבירה-אתמול – על כך הופקדה המשטרה, והיא אומרת על עצמה: את השיקול הזה אנחנו לא שוקלים. אין לנו כלים לכך.

אז עם כל הכבוד – לכו וקנו לכם כלים. בצעו מחקרים, שלחו את הקצינים שלכם להשתלמויות, כדי שיידעו מה הם עושים, ובינתיים הפסיקו לפגוע באזרחים בלי שיש לכם בסיס מקצועי לכך!

שיקולים זרים, שיקולים פסולים

מי שבא לבית המשפט לבקש את ביטול הפסילה המנהלית, במקרים רבים התובע יציע לו בוא נפתח את התיק העיקרי, תודה באשמה, ואנחנו נסתפק בימי הפסילה שכבר היו לך. כאשר המבקש;מיוצג ע”י עורך-דין, זה האחרון כבר יודע מה לעשות במיקוח עם התובע: קיצוץ בסעיפי-האישום, הפחתת המהירות המיוחסת למבקש-הנאשם וכו’ – הכל לפי כושר-המיקוח של עורך-הדין, לפי הקרדיט שהתובע נותן לו, ולפי חולשת-הראיות שבידי התובע.

והתוצאה: חשוד שהוא עדיין בחזקת-זכאי יידרש לרצות את מלוא ימי-הפסילה, כי הוא “מסוכן לציבור”, אבל כאשר הוא מורשע, והופך לעבריין-מוכח, הוא “פתאום” חדל להיות מסוכן …

אתה הבנת את זה, ברוך?

האם התובעים המשטרתיים מועלים בתפקידם? לפי דעתי כן, אבל מבחינת המשטרה זה מוסדר שחור-על-גבי-לבן בהוראות נוהל של המטה הארצי, ובכל מקרה זה “מתוזמר” לתפארה: הקצינים הפוסלים יודעים שהפסילות שלהם מנוצלות ללחץ על הנאשמים להודות, אבל זה לא מפריע להם, והמכונה המשומנת הזאת עובדת כבר עשרות-בשנים, מאז שהפסילות המנהליות באו לעולם.

אבל הפסילות המנהליות קיימות כדי להגן על הציבור מפני נהגים שיש בהם סכנה לציבור, ולא כדי ללחוץ על הנאשמים להודות.

אמור מעתה: הפסילות האלה לוקות גם בשיקולים זרים ופסולים.

השופטים כשותפים-לדבר-עבירה

האם השופטים לא יודעים את זה?

כן, השופטים יודעים את זה, גם יודעים, אבל הם שותפים-לדבר-עבירה. גם להם יש אינטרס “לסגור תיקים”, דהיינו להביא את הנאשמים להודות באשמתם ללא שמיעת ההוכחות. הם מתוזמרים-היטב עם המשטרה בעניין הזה, בדיוק כשם שהם מתוזמרים איתה בטרטורי ה”הקראות”, אשר מטרתן היא, בין השאר, להביא את הנאשם להכרזת כבוד השופט, אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה, מודה אני לפניך.

תארו לעצמכם שהנאשם מעמיד פני להוט לקבל את העיסקה עם התובע, אבל מול השופט הוא אומר כהאי לישנא:

“הטענה שאני מסוכן לציבור היא טענה שקרית, כי התובע מסכים להחזיר לי את הרשיון, אם רק אודה, וזה אומר שאם אני  אהפוך מחשוד לעבריין מוכח, אני כבר לא אהיה מסוכן… זה אומר שבעיני התובע אני כבר לא מסוכן, אבל הוא משתמש בפסילה, ובאיום להתנגד לביטולה, כאמצעי-לחץ להודות באשמה”.

אתם יודעים מה השופט יגיד לו? התובע רק רוצה ללכת לקראתך …

אתה הבנת את זה, ברוך? התובע רק רוצה ללכת לקראתך …

ועל כך אמרינן: שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכָל־שְׁעָרֶ֔יךָ.

_____________

·      עוד בעניין זה: מאמר מלפני 20 שנה על שערוריית הפסילות המנהליות. הם לא השתנו.

_____________

הערה: מומלץ לוודא שיש לך גופן (פונט) רש”י במחשב.