קשה להשתחרר מהמועקה הלא נעימה בעקבות פרסום דו”ח מבקר המדינה על העורף במלחמת לבנון השנייה. זאת, מכמה סיבות.

ראשית, הדו”ח על העורף יצא לאור במסגרת מערכת היחסים העכורה בלאו הכי בין ראש הממשלה לבין מבקר המדינה, יחסים שכמדומני אין להם אח ורע בכל מדינות העולם – מערכת של משבר אמון קשה ולא מעט באשמת התנהלותו של מבקר המדינה, שנראה כי הוא משתמש בדו”חות מקצועיים לפרסום דעותיו ולהערכותיו האישיות על ראש הממשלה. ועל כך הרי נכתבו כבר תילי תילים של מילים.

סיבה שנייה, היא הטלת האחריות. הדו”ח מעלה כשלים קשים במוכנות העורף במלחמה, שנבעו מהזנחה ואי טיפול של 15-20 שנה ויותר, או שנבעו מהחלטות של ממשלות ישראל לדורותיה, כי מטבעו של האיום על העורף הוא נדרש להחלטות ברמה של ממשלת אחדות לאומית לפחות. אז מדוע מבקר המדינה קובע כי ממשלה זו והעומד בראשה, שכיהנה כמה חודשים קודם, היא האחראית לכל תחלואי העורף? הרי ברור לכל בר דעת שאהוד אולמרט כראש ממשלה לא אחראי לטיפול בעורף על ליקויים שנתגלו שנים קודם לכן.

הסיבה השלישית, ההערה למשל על ההחלטה על יציאה למלחמה וניהול המלחמה, בלי לתת משקל ראוי למצב העורף ומבלי שהממשלה ידעה על אי מוכנות העורף לספיגה. השאלה היא, האם לאור הנתונים על מצב העורף, הייתה מתקבלת החלטה לצאת בכל זאת למבצע? אין ספק שגם אם מרבית הקשיים בכוננות העורף למלחמה היו ידועים, עדיין צריך היה לצאת למבצע והיה על כך כידוע קונצנזוס מקיר לקיר ובצדק! עולה כביכול מהדו”ח שבמצב העורף ואי מוכנותו לספיגה היה צריך לשקול אם ההחלטה הייתה ראויה. שיקול זה הוא לדעתי מחוץ לסמכויות הביקורת של מבקר המדינה.

הסיבה הרביעית למועקה שמקננת בי, היא ניהול המלחמה ואי עמידת העורף, אני מחזיר את הקוראים אחורה בזמן, לתקופת מלחמת העולם השנייה בקרב על בריטניה, בו הגרמנים, כהכנה לפלישה לבריטניה, הפציצו באופן מסיבי את ערי הממלכה מ-13 לאוגוסט עד לסוף ספטמבר 1940. כתוצאה מכך נהרגו 27,450 איש, נפצעו 32,118 ונזרע הרס רב וחורבן בערים שהופצצו, בעיקר בלונדון. בסופו של דבר עמדה בריטניה במערכה זו הרבה בזכות חיל האוויר הבריטי, אך לא פחות בגלל כושר העמידה הנחוש של העורף והעם הבריטי בראשותו של ווינסטון צ’רצ’יל. אני מזכיר זאת, כי גם שם לא היה העורף ערוך למלחמה ולא יצא כל דו”ח של מבקר מדינה ולא קריאות כגון “צ’רצ’יל הביתה” או “הפקירו את חיי החיילים והאזרחים” או “ליקוי מאורות”. הרי צ’רצ’יל היה ראש ממשלה תקופה ארוכה, ולא מספר חודשים קודם לכן, וגם התחמשות גרמניה הנאצית החלה כמה שנים קודם לכן והייתה ידועה לכל. אנו צריכים לנהוג בענווה וללמוד מהם.

הסיבה החמישית למועקה ולתחושה הלא נעימה היא, שבכדי לתקן את ליקויי הדוח צריך להשקיע לפחות כ-50 מיליארד דולר רק בבטון ובמיגון. וזו רק התחלה, שמשמעותה שיעבוד כל תקציב הביטחון בשנה או שנה וחצי. האם המבקר לא סבור שזו תהיה שטות ממדרגה ראשונה? הרי לא יישאר תקציב לפיתוח ורכישה של אמצעי לחימה של נשק התקפי או כל מה שנוגע למיגון אקטיבי כלומר נשק נגד טילים ורקטות, שלכל הדעות נדרש כדי לצמצם את האיומים על העורף. מאז ומתמיד שיקולי הביטחון נמדדו לפי יכולת התקציב המדינה לעמוד מול האיומים. השמיכה כידוע קצרה, שהרי תקציב המדינה צריך גם לטפל בעוני, בחינוך, בריאות, תעסוקה, רווחה, פיתוח תשתיות ועוד. מבקר המדינה בתוך עמו הוא יושב, הוא צריך להבין זאת.

יחד עם זאת ולמרות האמור לעיל, אכן צריך לטפל ברצינות בממצאי הדו”ח, וטוב שהתחילו בכך. הממשלה כרשות מבצעת, ורק היא, נדרשת לקיים דיון רציני בממצאים ולקבל החלטות, אך בשקול דעת ולא כ”ראה וקדש” ובתוכנית רב שנתית. כמובן לא להיכנס לפאניקה ולא צריך לשעבד את נכסי המדינה הקיימים והעתידיים, שעלולים להביא אותנו לרמה של מדינה חסרת אמצעים בדומה למדינות מתפתחות בעולם השלישי.

את זאת, לצערי, המבקר כנראה לא הבין בגישתו בדו”ח על העורף, כהרגלו, מבקש מר לינדנשטראוס לפגוע באנשים, במקום להתרכז בתפקיד שהטיל עליו המחוקק והוא – ביקורת על תהליכים שצריכים להיות גם הגיוניים. בכך הוא ללא ספק פוגע במוסד הביקורת שהוא חיוני מאד למדינתנו.

על הכותב: סא”ל (בדימוס) לשעבר, ראש זירת העורף במטכ”ל אגם מבצעים. לשעבר יו”ר ועדת הביקורת הארצית של אגודת “צוות”