לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק“
(“אהבתי“)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר
חדש

הכנסת חוקקה תיקון לחוק מבקר המדינה, לפיו יהיה המבקר רשאי
להוציא דוחות מסויימים במשך שלושה חודשים לאחר תום כהונתו, ועל כך יורה אש וגופרית
העיתונאי יובל יועז, תחת הכותרת לינדנשטראוס טוב
ליהודים? וכותרת המשנה מדובר באחד ממהלכי החקיקה המגונים והשערורייתיים
ביותר שידעה הכנסת (גלובס 29.6.2012).

כבר מהכותרת ברור שהכותב לא אוהב את לינדנשטראוס, ומכאן
ברור שכותרת המשנה כבר לא מפתיעה.

כן, תופעה יום יומית היא במקומותינו, שמי שאוהב אדם מסויים –
כל חוק לטובתו הוא טוב, וכל חוק לרעתו הוא רע – וכן להיפך. ראינו אם זה עם חוק
אינקיטאטוס, שכל תומכיו של אשר גרוניס דחפו אותו (ואחר-כך
הצטערו, כפי
שחזיתי, אבל זו כבר אופרה אחרת), וכל מתנגדי גרוניס פסלו אותו, משום שהוא
“חקיקה פרסונאלית” (היחידים שהפרידו בין הדבקים היו הפרופ’ אמנון
רובינשטיין, שאמר “אני בעד גרוניס, אבל נגד חוק גרוניס”, ועבדכם
הנאמן, שאמר “אני בעד חוק גרוניס, אבל נגד גרוניס”).

אז לא. לא מיניה ולא מקצתיה.

יכול להיות שהחוק הזה טוב, ויכול להיות שהוא לא טוב, וזה
תלוי בעיני המתבונן, ומיד נגיע גם לכך.

אני לא יודע מהם המניעים לתיקון לינדנשטראוס, אני לא יודע
מה מונח לפניו להשלמה לפי התיקון הזה. ואני לא יודע מה עמדתו, גם לגבי מה שהוא כבר
הכין טיוטה לתגובת הנוגעים בדבר – דבר אשר לרוב מביע מידה מסויימת של גמירות-דעת –
ולכן אתייחס לנושא הזה רק בהיבט העקרוני.

התיקון הזה מזכיר, איך לא, את שלושת חודשי האקסטרא שניתנו
לשופטים באחד מהתיקונים לחוק בתי המשפט, המאפשרים לשופט להשלים ולסגור תיקים שהוא
התחיל לדון בהם לפני הגיעו לגיל הפרישה (70 שנה) במשך שלושת החודשים שלאחר פרישתו.

יועז מצדיק, ככל הנראה, את ההסדר הזה לגבי השופטים, אבל
שולל אותו לגבי המבקר, ואני אומר את ההיפך: אם יש הבדל בין תיקון לינדנשטראוס לבין
שלושת חדשי האקסטרא של השופטים – הוא לטובת המבקר, ולרעת השופטים.

לגבי השופטים אין צורך בחודשי האקסטרא, כי במקומם היה אפשר
לקבוע שכל שופט יהיה מנוע מלקבל תיקים חדשים בשלושת חודשי כהונתו האחרונים, וזה
פותר בצורה לא פחות מוצלחת את בעיית התיקים הפתוחים ששופט משאיר (או עלול להשאיר)
אחריו, עם פרישתו בגיל שנקבע בחוק. אפשר, אם רוצים, לשנות את גיל הפרישה של
השופטים לשבעים שנה ושלושה חודשים, ולקבוע ששופט לא יקבל תיקים בשלושת חודשי
כהונתו האחרונים – אותה התוצאה, אבל “היגיינית” יותר.

תיקון לינדנשטראוס נדרש, למעשה, כהוראת-שעה בגלל לחץ הזמנים
שבין השריפה בכרמל לבין מועד פרישתו של לינדנשטראוס, אבל כדי שלא יגידו שהוא
“חקיקה פרסונלית” עשו ממנו חוק “כללי”. מבחינתי, למרות שגם
אני נגד חקיקה פרסונלית, עדיף היה להשאיר את התיקון כהוראת-שעה, ולדון בתיקון
הכללי בהזדמנות אחרת.

באשר להתנגדות לתיקון בגלל התוצאה שלו – אם המניעים שלו הם
פוליטיים – גם ההתנגדות להם היא מאותם המניעים, כך שלמעשה לא חידשנו, ולא כלום.

אפשר לנחש שאם לא היו נותנים ללינדנשטראוס את התיקון הזה,
והוא היה משתוקק לסגור את העניינים הפתוחים, הוא היה עושה לילותיו כימים, ואולי גם
קצת מחפף, כך שהיינו מקבלים את אותו הדבר, אבל פחות טוב.

ואפשר גם לנחש שאם לינדנשטראוס היה מוותר על הכבוד, ואומר
אל תעשו לי טובות, אני הולך הבייתה (בין לפני שהתיקון היה לחוק, בין לאחר מכן) היה
בא יועז אחר והיה אומר שהוא “מתחמק מאחריות”, “עושה לעצמו חיים
קלים”, “מעמיס על מחליפו עומס מיותר ובעייתי, דווקא בתחילת כהונתו”,
וכו’ כל הבולשיטים הידועים – מוכרים ולא חביבים – שאנחנו מולעטים בהם בוקר וערב.

האם התיקון פוגע במבקר הנכנס, יוסף שפירא?

אני ממש לא יודע. עמדתו בנושא הזה לא פורסמה, ואני כלל לא
בטוח שהוא היה רוצה שהנטל הבעייתי של התיקים בהם מדובר יעבור אליו. לשם
מה לו לקבל על עצמו את תפוחי-האדמה הלוהטים האלה, ועוד בתחילת כהונתו?

מעבר לכך, “מתנת” שלושת החודשים הזאת – גם הוא,
שפירא, “יזכה” בה בתום כהונתו, בעוד ז’ שנים.

ולסיכום – אפשר להסכים לתיקון, ואפשר לחלוק עליו, אבל
“שערורייתי” הוא לא. ממש לא.

______________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק“
(“אהבתי“)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר
חדש