אלה עדי!

בעיר שדה קטנה התנהל משפט בין שני צדדים במחלוקת.

עורך דין התביעה החליט לזמן לעדות את אחת מקשישות העיר שתעיד לטובת האינטרס של לקוחו.

היא עלתה על דוכן העדים, נשבעה לומר את האמת, ואז שאל אותה התובע: “גברת ג’ונס, האם את מכירה אותי?”

“כמובן שאני מכירה אותך, מר ויליאמס”, ענתה הסבתא החביבה. “אני מכירה אותך מאז שהיית ילד בגן. ובכנות, אתה אכזבה מאד גדולה בשבילי. אתה משקר, אתה בוגד באשתך, אתה מתמרן אנשים ומדבר מאחורי גבם. אתה חושב שאתה איזה כוכב עולה בשמי המשפט, אבל למעשה אין לך אפילו את השכל להבין שאתה סתם איש קטן שמזיז ניירות מצד לצד. כן, כמובן שאני מכירה אותך!”

התובע נדהם ונאלם דום. לא עלה בדעתו דבר אחר לומר או לעשות מלבד לשאול אותה: “גברת ג’ונס, האם את מכירה את עורך הדין מטעם ההגנה?” והיא ענתה לו: “בטח שאני מכירה. אני מכירה אותו מזמן שהיה תינוק. נהגתי לעשות לו בייבי-סיטר כשהוריו יצאו לבלות. וגם הוא מהווה אכזבה גדולה מאד עבורי. הוא עצלן, עקשן כפרד, ויש לו בעיית אלכוהוליזם ובנוסף, הוא לא מסוגל לבנות שום מערכת יחסים מוסרית עם מישהי וגם הפרקטיקה המשפטית שלו היא מהאיכות הירודה ביותר שידעה המדינה הזאת. כן, בטח שאני מכירה אותו!”

התדהמה שנפלה בבית המשפט פינתה את מקומה להמולה רבה, כשהקהל הנרגש ממהר להחליף רשמים על הדברים העסיסיים והמרעישים שזה עתה שמע.

בשלב זה דפק השופט בפטישו על השולחן ודרש שקט. הוא קרא לשני עורכי הדין לגשת אליו ובקול שקט ונוקב, אמר להם, כשהוא לא מנסה אפילו להסוות את האיום שבדבריו: “אם מישהו מכם יעז לשאול אותה אם היא מכירה אותי, אני אשלח אותו למאסר על בזיון בית המשפט!”.